"אמנות האהבה", אריך פרום, 1956. תרגום לעברית בידי א.ד. שפיר בהוצאת הדר בשנת 1988
הרצון לאהוב ולהרגיש נאהבים משותף לכל בני האדם באשר היותם אינסוף לכוד בגוף.
במציאות המערבית האהבה מקושרת לרגש חזק וספונטני, למעשה גדול ומשמעותי בין שני בני אדם. האהבה נתפסת כדבר לא רצוני אשר האדם איננו יכול לבחור בו מרצונו החופשי אלא הוא נתון לחסדו, ולכן מרגיש אוהב או נאהב אך ורק על פי ה'גורל'.
בספרו העיוני-פילוסופי "אמנות האהבה", אריך פרום מציג גישה אחרת לחלוטין לאהבה וליחס האנושי אליה, יחס אשר רק באמצעותו החיים האנושיים יוכלו להתקיים ולענות על הצורך העליון של האדם. גישתו של פרום לא משייכת את האהבה למעשה הארוטי או הרומנטי בלבד ואף לא מעיינת בה מן הצד הפיזיולוגי-כימי וכיצד ניתן לשפר אותה, אלא דורשת את האהבה כמרכיב בסיסי וחיוני של החיים האנושיים ואף כמרכיב שביכולתו לרפא את האדם ולפתור את בעיית הקיום האנושי הבודד.
בגישה זו, הנחת היסוד שלו לגבי אהבה היא היותה אמנות, חוכמה, כלומר תחום התמחות אפשרי אצל כל אדם ואדם אשר במהלך חייו הוא יכול ואף ראוי להשקיע את מיטב מאמציו בפיתוח היותו אוהב.
בהמשך הספר, פרום מתאר את תורת האהבה ולאחר מכן מסיים בהמלצות כיצד לפתח את תחום המעשה של האומנות הזו, וכך להיות מוכשר באומנות האהבה.
לפי דעתי, אחת המהפכות המדהימות שפרום מציע בספרו היא העובדה שהיותך אוהב איננה יכולה להיות מופנית אך ורק לסוג קשר אחד בחייך. פרום טוען שאם אדם מביע יחס של אהבה כלפי נפש אחת בלבד או מגביל את עצמו לאהבה בנושא אחד בלבד (אהבת רעים, אהבה ארוטית, אהבה אימהית ועוד), יחס זה איננו של אהבה כי אם של אנוכיות. היכולת לאהוב, אשר לפי פרום מתפתחת כאשר האדם מפתח את אומנות האהבה שבו, איננה מצומצמת לממד אחד של החיים, אלא היא יכולת ששוררת בכל החיים האנושיים וקריטית למשמעותם.
במהלך הספר, פרום אף מתמודד עם שאלת אהבת האלוהים במסורות המערב, המזרח והיהדות, יחד עם מושגים פילוסופיים שנותנים לקורא הבנה רעיונית ברורה של המחשבות שעיצבו את הקשר בין האנושות והאלוהים.
מדובר בספר לא ארוך אשר חוזר על רעיונות רבים שפרום כתב עליהם בספריו הקודמים, כפי שהוא מעיד על כך.
המרחק בן 66 השנים מרגע הוצאת הספר עד לימינו איננו מורגש ואף הדוגמאות המובאות בספר ביחס לקלקולים בחברה המערבית דאז לא נראות שונות מהבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום בחברה המערבית. התרגום לעברית של א.ד. שפיר קולח וברור, וביחד עם ריבוי האזכורים היהודיים של פרום, מעצם היותו יהודי שגדל בבית אורתודוקסי, הקורא היהודי-ישראלי מסוגל להתחבר בצורה עמוקה לרעיונות המובעים בספר וכך להרגיש, בצורה עמוקה, כי הספר מכוון אליו באופן אישי.
אף על פי שזהו ספר מוכר וידוע, קראתי אותו רק לאחרונה וממליץ עליו כספר חובה לאדם המעוניין להעמיק את יכולתו לאהוב.
בעת לימודיי במכינה המעורבת "עמי-חי" בקיבוץ כרמים, אחד האתגרים המורכבים ביותר שחוויתי היה המפגש הישיר, האינטנסיבי והחי עם אנשים בעלי חוויות חיים שונות ומגוונות. המפגש הזה, שהיה בעיקר מפגש בין-יהודי, ומפגשים נוספים מאותו סוג שחוויתי בהמשך חיי, היו הזדמנויות חיות לאמן את אמנות האהבה שלי ע"י ההכרה באפשרות לחיים אנושיים ויהודיים שונים משלי ותרגול היכולת לפגוש אותם וללמוד מהם, יחד עם פיתוח העצמי. מפגשים אנושיים אלו וחיים מעורבים-משותפים כפי שחוויתי, במילותיו של פרום, חיזקו אצלי את היכולת לראות במה ובמי שמחוצה לי את הממשי, בעל התוכן המשמעותי והחי – דבר המוביל לפיתוח אמנות האהבה שלי.
אני חושב שהספר "אמנות האהבה" של אריך פרום נותן, בעיקר לנו בחברה המערבית, הזדמנות לחשוב מחדש בצורה מרעננת, מאתגרת ועמוקה על היכולת לאהוב ולהיות נאהב, לדייק את החשיבות של הידע העתיק שנמצא במסורת היהודית בנושא החיים עצמם (כפי שאני קורא בין השורות), ואף זורע בנו תקווה בקשר ליכולת שלנו לחיות בצורה משמעותית שנותנת מענה עמוק למצוקות האדם כיום.
נריה כהן בן 24, גדל בקיבוץ יחד שבגליל, בוגר מכינת "עמי-חי" ומדרשת בית פרת. כיום מתגורר בירושלים, מעביר חבורת לימוד בנושא נפש דמויות התנ"ך ועוסק בלימוד וכתיבה על נפש האדם בראי המסורת היהודית.
