אני כותבת על השבת, השבת בה' הידוע. כותבת עליה כעל יישות כי כל כך התרגלתי לפנות לה מקום. קבלו אותה – השבת. אני אוהבת אותה כבר הרבה מאוד שנים ושומרת אותה בשמחה. אני שומרת את המהויות המומצאות, המדומינות שלה, מהרגע שעמדתי על כוחה בתרבות.
אני נעם ואני שומרת שבת.
כשאני נוסעת לבקר ההורים או חברות – אני נוסעת מתוך שמירת שבת. כשאני נוסעת לטייל או לים [שיהיה ברור- אני לא נוסעת מרצוני לים כי יש חול.. זאת רק דוגמא..] אני עושה זאת מתוך שמירת שבת. מתוך אהבת הזמן הזה שהתרבות היהודית בחרה לחגוג. לפנות את עצמנו – בנפשנו ובגופנו – לריחוף בזמן אחר, נעים, מרוכך, משפחתי, מנומנם, משמח, מבלה.
אני "שומרת שבת כהלכתי" מהרגע שעמדתי על דעתי כיהודיה חילונית. אז הבנתי שסמנטיקה היא לא התחכמות. שהשפה שלנו היא שנותנת לנו כוח לפלס דרך בתודעה. לכן אני "שומרת שבת" ולא, חס וחלילה "מחללת". אני גם לא "זוכרת שבת" כפי שניסו להציע חילונים מסוימים בסביבתי. אני שומרת, אני מקדשת ואני מתעכבת על זה. זה חשוב.
למה זה חשוב?
כי ברגע שלזרם החילוני [יש זרם חילוני? לא בטוחה] ברגע שלמגזר הזה תהינה תפיסות עולם מקודשות, ומילים לציין את עמדותיו ואת עקרונותיו החיוביים, ברגע הזה נוכל לכונן זהות עשירה ורבת פנים. כשלקבוצה הזו, שכרגע רובה מגדירה את עצמה על דרך השלילה, תהיה יכולת להסביר ברהיטות מה קדוש לה, כלומר – מה חשוב לנו, מה הראוי בעינינו. הו אז אפשר יהיה להתייחס לצרכים של הקבוצה הזו. הקבוצה שלי. נקודת ההתייחסות של חיי.
לעניות דעתי (הקובעת), אני שייכת למגזר מיותם שלרוב לא מתאמץ לנסח את עצמו בעצמו. מגזר שמוכן לקבל על עצמו את הביטוי החלול של החילול – ולכן לא יכול לעמוד איתן ולדרוש את זכויותיו, עקרונותיו ואהבותיו.
הוא עומד מובך (או סולד) מול הטענה שמגזרים אחרים "מקדשים" או "לא יכולים להתגמש, לזוז, להתחשב" ומשם קצרה הדרך אל הביטול העצמי המוחלט או האנטגוניזם ליהדות הדתית. מכאיבה לי תחושת הזרות והסלידה מהתרבות שלנו, מהאוצר היהודי שיש בו שפע של יופי. [וכיעור וחוסר שיווין והרבה על מה לעבוד- בטח! אבל גם המון המון יופי]
והשבת.. השבת היא נחת. אל תשאלו אותי "אם" אני שומרת שבת. תשאלו אותי "איך". תבררו איתי איך אני שומרת את הזמן המופלא הזה ומה הגבולות שלי ומי המגבילה והריבון של ההכרעה הזו. [אני ואני ואני].
ועכשיו אפשר להתחיל.
בעוד כמה שבועות קהילות מיתרים יציינו יחד בתנופה ארצית מרגשת, את שבת הקהילות המעורבות. לא רק של הרשת.. ממש לא. פתחנו את הדלת לכל הקהילות המעורבות בישראל. פתחנו את הדרך לכל מי שרוצה להצטרף. ויש לנו הרבה עבודה – כדי לעשות מקום בעולם. לכולן וכולם.
למה לעשות שבת משותפת? האמת היא שלא ברור למה לא או איך עד עכשיו לא. שבת היא חג החגים. מגיעה כל שישה ימים ואפשר להמציא אותה כל פעם מחדש ולפעמים גם לא צריך להמציא שום דבר. יש לה מבנה משמח משלה. משלנו. היא לגמרי ממוסגרת וברורה ובכל זאת – ממש לא. יש לה כללים שאפשר וכדאי לפרוע.
אבל איך עושים שבת בקהילה מעורבת? האם כדי להיפגש צריך לזוז מהמקום הנוח? המוכר? נראה לי שהתשובה היא תמיד תמיד כן. בכל מפגש. לא רק בין מגזרים.
שבת היא חצר משחקים קהילתית ובשבת הקהילות המעורבות ננסה להפגש במגרש המשחקים של תרבותנו ולהשתעשע יחד. לזהות איפה נעים להיפגש. מה טוב לעשות יחד. איך להתאמץ להכיר את הזולת.
בשבת הקהילות המעורבות ננסה לאסוף את השיבולים שאנחנו – לאלומה אחת. לחגוג את העומרים במשותף. האלומה שלנו תוכל להיאסף אל הביחד רק אם נזכור שאנחנו בראש ובראשונה קמה – שיבולים זקופות קומה שעומדות בזכות עצמן. מוכנות להיאסף אל היחד – כי כבר גיבשנו את הזהות שלנו.
בלי להתנגח, בלי להתנצל, בלי למחוק את תפיסותינו. לאחר שניסחנו את ייחודיותנו ודייקנו את עצמנו. ועכשיו נוכל לשאת ברינה את אלומותינו בלי להעלים אף קבוצה ובלי להיאלם דום.
שתהיה שבת של שלום. עלינו ועל כל עם ישראל ועל כל ברואי תבל. ואמרי אמן.
נעם דן, חברת צוות קהילות מיתרים, מובילה את תרבותא – המעבדה לתרבות מעורבות.
