בזכות השילוב של תלמידים בעלי זהויות יהודיות מגוונות, נדרשים בתי הספר המשלבים לחשוב מחדש על מרכיבים רבים הקשורים בהוראת מקצועות היהדות. בבתי הספר המשלבים – לא ניתן ללמד תנ"ך כפי שמלמדים בביה"ס הממלכתי אך גם לא כמו שמלמדים בביה"ס הממלכתי דתי. וכיוון שכך, ומכיוון שיש עושר גדול בשפות השונות מזה ומזה – הרי שהולכת ונוצרת יצירה חדשה, שאינה כבולה לפרדיגמות הישנות. דבר המאפשר להתנסות בלמידה שהנחות היסוד שלה הן שונות לגמרי מאלו המתקיימות במרחבים האחרים. בשורות הבאות אנסה לתאר את הדברים על רגל אחת – ואת היתר יש להמשיך ולראות בביה"ס עצמם, במה שמתחולל שם מאחורי דלת הכיתה.באחרונה התפרסמה סדרת כתבות של העיתונאי יאיר אטינגר שעסקו במצבם של לימודי התנ"ך במערכת החינוך. הכתבות הציגו את המצב הלא-מזהיר של לימודי התנ"ך מצד אחד, ומן הצד השני סקרו את הניסיונות הקיימים בשטח בניסיון להיטיב עם הוראת המקצוע. סדרת כתבות זו עסקה בחינוך הממלכתי אך לא בחינוך המשלב. נדמה לי כי בחינוך המשלב כפי שאנו מובילים ברשת מיתרים ישנה בשורה לא קטנה ביחס לתחום דעת זה, כמו גם תחומים אחרים.
ילדה אחת יחידה ותמה עמדה ושאלה – למה?
השאלה הראשונה שעלינו לשאול את עצמנו היא – מדוע אנו מלמדים תנ"ך בביה"ס? מדוע מהווה זה מקצוע כה יסודי עד שאנו מקדישים לו שעות לימוד החל מהגיל הרך ועד לסיום כיתה י"ב? התשובה השכיחה ביותר לשאלות אלו, המנוסחות בצורות מגוונות, היא שלימודי התנ"ך הם חלק מרכזי ביצירת השייכות של היחיד אל הקולקטיב, ביצירת השייכות של האדם אל הלאום, של היהודי אל עמו ומורשתו. כמובן, המחזיקים בעמדה זו אינם מדברים בלשון אחת, ומתקיימת מחלוקת מהי אותה מורשת או כיצד היא צריכה להראות בימינו. אך מחלוקת זו משנית היא ליסוד הרחב שעליו מסכימים רבים והוא שלימודי התנ"ך הם אחד מן השערים שאנו רוצים להאמין שיאפשרו לילדים בתהליך גיבוש הזהות שלהם להיכנס אל חיק הקולקטיב שנקרא העם היהודי.
אלא שתנועה זו מתנגשת במידה רבה בשפה ובערכים – הנגלים והסמויים, המדוברים ואלו שמועברים בשתיקה, עליהם גדלים אותם ילדים בדורנו. הילדים בדורנו גדלים בראש ובראשונה בעולם שקורא להם לממש את עצמם, לבטא את עצמם, להגשים את עצמם. והם נענים לקריאה זו ומחפשים דרך "להצליח בחיים", "להיות אותנטיים" – מתוך בחירה, אוטונומיה וחירות. כלומר, הבעיה אינה מתחילה בלימודי התנ"ך אלא באבן היסוד שעליה מושתת הוראת המקרא: השייכות לקולקטיב. מטרת על זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרת על אחרת – שכאמור רווחת כיום ביותר, והיא המימוש האינדיבידואלי.
ממילא אנו יכולים להבין שכשזו שפת האם שמדבר הדור הצעיר, הרי שכשאנו באים אליהם עם שפת הקולקטיב הרי שאנו כביכול מדברים אליהם בשפה זרה. לא זו השפה שהם דוברים אותה מבטן ולידה, לא זו השפה שבה הם חושבים ודרכה הם שופטים את עצמם, את הסובבים אותם, ואת המציאות. הבעיה אם כן היא לא פדגוגית במובן של דרכי הוראה, אפילו לא תוכנית במובן של אילו תכנים נלמדים. אלו הם אתגרים נוספים הקיימים, כבכל מקצוע, אך ישנו כאן אתגר רציני הרבה יותר, להצליח להבנות תשובה מורכבת שמתרגמת את הערך שעומד ביסוד לימודי התנ"ך לערך שיעלה בקנה אחד עם שפתו של הדור הצעיר.
כדרכו של התרגום – מלאכה זו קשה ומורכבת, משום שתרגום מוצלח הוא תרגום שמצליח בעת ובעונה אחת לבטא את כוונת המשורר/ת במילים ומשפטים חדשים שיהיו מובנים לקהל שאינו מדבר את שפת המקור. דהיינו, אין מדובר פה בתרגום שזונח את מטרת העל האחת, השייכות, ומחליף אותה באחרת, המימוש העצמי. אלא ביצירה שנובעת מהמפגש שבין השתיים.
ברשת מיתרים אנו מציעים תשובה אחרת. תשובה מורכבת שבה ערך השייכות אינו עומד כערך הבלעדי בלימודי התנ"ך. ערך זה, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול לחדור אל ליבו של הדור הצעיר. ועל כן, מיד בסמוך לו באים שני ערכים נוספים אשר יחדיו יוצרים משולש: יחיד-חברה-תרבות. הערך הראשון הוא ערך המימוש העצמי, היצירה העצמית, האינדיבידואליות. והערך השני הוא הערך של חיים בחברה, ניהול קונפליקטים ומחלוקות, סובלנות ופלורליזם. ערכים אלו, גם אם אינם באים לידי ביטוי במלוא משמעותם בחייהם של התלמידים, הרי שהם אינם זרים לרוחם. מגיל צעיר למדי הם יודעים לדקלם כי"איש באמונתו יחיה" (שזו כמובן ציטוט לא נכון של הפסוק), וכי הדרך הטובה היא ש"כל אחד יעשה מה שהוא מאמין בו" או "חיה ותן לחיות", ובדומה לכך, כאמור לעיל, הם יודעים לדרוש ולבקש את המימוש העצמי.
אך כיצד תשובה זו מתורגמת לכדי הוראת תנ"ך? לכאורה, אם ננסה לחבר את רוח הדברים האלו ללימוד התנ"ך, הרי שנחטא לאותה מלאכת תרגום עדינה שדיברתי עליה לעיל, ונהפוך את שיעור התנ"ך לשיעור חברה. בכדי להציג את הדברים במולאם כמובן שיהיה צורך לשוב אל בתי הספר עצמם, אל תכניות הלימודים שפתחנו ברשת, אל השיעורים בכיתות עצמם, אך כאן לא אוכל אלא לתאר את הדברים בראשי פרקים:
השאלה החשובה ביותר בשיעור תנ"ך היא: כיצד אתם מפרשים את…?
דרך המלך בהוראת התנ"ך היא בהנחלת הידע: הסיפורי או החוקי שמופיע בו. כאשר אנו דורשים מהתלמידים ללמוד את התנ"ך בכדי להבין מה נאמר בו, ואנו מנסים לתווך להם ולהסביר להם מה נאמר בו – אנו למעשה דורשים מהם לצבור ידע. המעשה החינוכי שנעשה כאן הוא הנחלת ידע. ומה תפקידו של ידע זה? תכליתו המרכזית היא ליצור את אותה תחושת שייכות שתוארה לעיל.
לעומת זאת, כאשר אנו דורשים מהתלמידים לא ללמוד את התנ"ך אלא לפרש אותו, להגיב אליו, להסביר כיצד הם מבינים אותו, כיצד הם מבינים את המסר שהוא נושא – אנו למעשה משנים את כל המעשה החינוכי שלנו. שוב אין אנו מנחילי ידע – למרות שוודאי שהתלמידים צוברים ידע במסע הזה; שוב אין אנו משרתים אך ערך השייכות בלבד – למרות שוודאי שגם הוא נמצא כאן ברקע; אנו למעשה מבקשים ליצור חיבור בין האישי והקולקטיבי, בין כל אחת ואחד למורשתה. אנו למעשה אומרים לתלמידים להיות חלק מן המורשת זה לא לשאת את מסע העבר על הכתפיים, להשתייך למשהו שהוא אינו אתה, אלא ליצור את היצירה העכשווית שלכם – על בסיס או מתוך יצירת הדורות. לממש את עצמך בתוך המורשת. להוסיף את היצירה שלכם ליצירת הדורות.
ברשת מיתרים אנו קוראים לשלב הראשוני הזה בלמידה "קריאה יחפה". כשם שכאני הולך יחף – אני חש/ה את האדמה, אני מגיב/ה אליה. וכל אחת ואחד מגיב בצורה אחרת. כך אנו רוצים שהמפגש הראשוני עם הטקסט יהיה מפגש שכל אחת ואחד – יגיבו אליו באופן אותנטי, וכל אחת ואחד יוכלו לבטא ולפרש מה התחולל במפגש, ואף יתרה מכך – יוכלו לפרש את הטקסט עצמו באמצעות הכלים הנתונים בידיהם, ולא באמצעות מתווך כזה או אחר.
בניגוד לחלוקה הדיכוטומית בין שתי מטרות העל בחינוך: מטרת העל של האינדיבידואליות ומטרת העל של התירבות – אנו למעשה אומרים לדור הצעיר: מימוש עצמי לא תלוי בהכרח בשחרור עצמי, בהתרחקות מן המורשת, אלא המימוש העצמי יכול להיעשות מתוך המורשת, על גבי המורשת, בטעינה שלה מחדש – במשמעות שאנו משמיעים, בפרשנות החדשה שאנו מציעים. על כן, ברשת מיתרים היסוד הראשוני של המפגש עם הטקסט הוא "קריאה יחפה". קריאה שמזמנת שאילת שאלות וגם הצעת תשובות ופרשנויות של התלמידים עצמם. פרשנויות – מסורתיות וביקורתיות, יישמעו בהמשך הדרך, כחלק מההעמקה ומריבוי הקולות (שאדבר עליו בהמשך). אך היסוד הוא לא הפרשנות שהציעו מאן דהו בעבר, אלא הפרשנות, התגובה, הדרשה – שיציעו התלמידים עצמם.
הדבר כמובן ממשיך ומפליג הלאה מעבר לפרשנות הטקסט. אך הנקודה הראשונה שבה הדבר מתחולל הוא בשינוי הפרדיגמה הזה: אנו לא קוראים את הטקסט – אנו דורשים אותו, אנו מפרשים אותו. אנו לא צוברים ידע בלבד, אנו גם בו זמנית מחוללי הידע. באופן הזה, בשיעור תנ"ך המורה לא מסביר והתלמידים יושבים דוממים, אלא הכיתה נעשית לתזמורת של קולות שכל אחת ואחד – יכול לפרש ולהגיב, לדרוש ולהסביר, והלוח במקום שיתמלא בדברי המורה נעשה ללוח זיכרון לכל דברי הפרשנות של התלמידים עצמם. כמובן, שיישום רעיון זה דורש פיתוח רב, ומחייב עיסוק גם בשאלות משנה כגון גבולות הפרשנות, אך בשורות קצרות אלו לא אוכל אלא להציג את הדברים בראשי פרקים.
דיבור חי ולא טקסט מת
למרכיב יסודי זה מתווסף מרכיב נוסף, אותו אנו מכנים ברשת מיתרים – "רלוונטיות". תלמידים צעירים, לא תמיד יכולים לחולל את התנועה מהטקסט אל האישי, מהמקורות אל החיים ובחזרה בכוחות עצמם. הקריאה היחפה – אמנם מזמנת זאת, אך היא לבדה אינה יכולה לשאת את כובד המשקל שנושא החיבור בין ערכי העל השונים: השייכות מזה והאינדיבידואליות מזה. לפיכך, לצד הקריאה היחפה ישנו מרכיב יסודי נוסף והוא ה"רלוונטיות", אשר מבקש לחלץ ערך אחד או יותר מהערכים המרכזיים שעומדים בפסוקים שלפנינו ולהרחיב את העיסוק בו. בכך קם הטקסט לתחייה, והדיון, הערך, הרעיון – שעומד ביסודו נעשה לדיבור חי בכיתה.
הרלוונטיות, כמו הקריאה היחפה, דורשת מהטקסט לא להישאר בגבולות העבר, אלא להפוך למקור השראה בהווה. חשוב לומר, מקור השראה בהקשר זה אינו בהכרח מקור השראה חיובי – דהיינו לא כל הנאמר בו – כזה ראה וקדש. אך כל הנאמר בו – הרי הוא פתח לחשיבה מחודשת, לדיון ער, לנגיעה אישית – למשמעות.
תהליך זה הינו תהליך מורכב ועדין, שכן הרלוונטיות עלולה להאפיל על הטקסט, ולהפוך אותו לקרש קפיצה כמעט חסר משמעות, שכל תפקידו רק לקדם אותנו אל עבר העיסוק בנושאים העכשוויים בדמות "שיעור חברה". ואם כך – עלינו להודות שמוטב היה להתכנס כבר לשיעור חברה ולא לייצר מצג שווא מדומיין של שיעור תנ"ך. אלא שהדברים לא חייבים להיראות כך. כאשר הנושא הוא מדויק, וכאשר התנועה של הרלוונטיות היא אינה חזות הכל, אלא היא משלימה את התהליכים האחרים, הרי שאז לא מדובר בכפיית הרלוונטיות על הטקסט המקראי ככפיית הר כגיגית.
כמו כן, וודאי שדברים אלו אינם בעלי נוסחה מתמטית – ומה שבעיניו של אחד ייראה מאולץ בעבור האחר ייראה כמדויק ביותר, ומה שנראה בעיני אחת תרגום מוצלח בעיני אחרת יראה כהחמצה גדולה. ועל כן, גם בתחום זה, כמו בתחומים רבים – אין לנו אלא למסור בידי המורים מגוון אפשרויות שיסייעו בידיהם לפתוח את שער הרלוונטיות – אך הם יהיו אלו שבסופו של דבר יכריעו מהו המפתח הנכון, בהתאם לנפשות הפועלות שבכיתתם.
לומדים לחיות ביחד
שני המרכיבים הקודמים עסקו בשני מרכיבים שמאפשרים ללמד תנ"ך באופן מעורר ומשמעותי. אך יתרה מזאת הם למעשה הציעו תשובה אחרת לשאלה – מדוע אנו מלמדים תנ"ך. שוב, לא עמד כאן ערך השייכות בלבד, אלא אליו התווסף ערך האינדיבידואליות כאומר: אתם אינכם רק נוחלי המורשת, אלא מעצבי המורשת. והמימוש העצמי שלכם לא צריך לבוא לידי ביטוי רק מחוץ לכתלי המורשת, אלא דווקא בתוכה פנימה, דווקא באמצעות הפיכתה לבת-שיח שלכם, המאפשר לכם לפרש ולדרוש, ליצור ולנהל דיאלוג – כולל דיאלוג הדוחה מרכיבים כאלו ואחרים מתוכה – שיצמיח את אישיותכם ויפרה את זהותכם.
על שני מרכיבים אלו מתווסף רכיב שלישי שעוסק בהיבט אחר במעט. היבט זה מרחיב את העיסוק מן ההיבט האישי אל ההיבט החברתי. בבתי הספר הממלכתיים לומדים את התנ"ך בגישה מסוימת, ובבתי ספר ממלכתיים דתיים בגישה הפוכה. אך מה קורה בבית ספר משלב? האם בוחרים באחת משתי הגישות האלו? האם ישנה גישה שלישית שלאורה הולכים? האם בורחים מכל השאלות המורכבות הללו?
התשובה לכך נקראת במיתרים "ריבוי קולות". בכל שיעור – משמיעים מגוון קולות. שיעור תנ"ך, כמו שיעורי זהות רבים אחרים, הם שיעורים שבמוקד שלהם עומדת שאלה ולא תשובה. הטקסט – הפתוח לפרשנות, של התלמידים עצמם (בקריאה היחפה) אך גם למגוון פרשנויות אחרות- ביקורתיות ומסורתיות, קלאסיות ומהפכניות. התלמידים נחשפים למגוון הקולות של חבריהם, כמו גם למגוון הקולות של הוגי דעות ופרשנים שונים, ובכך לומדים לנהל דיאלוג עמוק ומכובד, ולסגל לעצמם מידה רבה של סובלנות או פלורליזם. למעשה שיעור תנ"ך הופך לאחד השיעורים העמוקים ביותר בו אנו "לומדים לחיות ביחד". בדרך זו שיעור תנ"ך מאפשר לנו ללמוד כיצד לנהל מחלוקת – עמוקה ומכבדת; הוא מאפשר לנו ללמוד כיצד לנהל דיאלוג – שאינו מתחיל ונגמר בשורה התחתונה, אלא יורד אל שורשיה; הוא מלמד אותנו כיצד לבטא את דעתנו, כיצד לעמוד על דעתנו, אך מבלי לשלול את הלגיטימיות של דעתו של האחר; הוא מאפשר לנו ליהנות ממחלוקת ערה שמעוררת את הלבבות, ובנוסף לכל זאת הוא מאפשר לנו לראות כי למרות המחלוקות העזות – יש לנו בסיס תרבותי משותף.
שיעור תנ"ך יכול להפוך לכזה אך ורק כאשר איננו נרתעים מלגעת בסוגיות מורכבות ו'נפיצות'. אך ורק כאשר אנו נכונים להעמיד שאלה פתוחה במרכזו של השיעור – מבלי שאנו מבקשים לסגור אותה לכדי תשובה אחת; ואך ורק כאשר אנו באמת נותנים מקום לקשת רחבה של דעות להישמע. דעותיהם של התלמידים השונים בכיתה, כמו גם דעותיהם של הפרשנים, החוקרים והוגי הדעות – שמפרשים ומתכתבים עם הטקסט.
אף כאן, בדומה למרכיבים הקודמים, שוב אין ערך השייכות ניצב לבדו כמענה לשאלה מדוע אנו מלמדים תנ"ך. הדיאלוג והפלורליזם, הסובלנות והכבוד הדדי – נעשים לתורת חיים, תרתי משמע. כאן אין אנו רק מדברים על ערכים אלו, כי אם מתנסים וחווים אותם בפועל.
כמובן שרכיבים אלו חייבים להיות עטופים בכלים פדגוגיים שמאפשרים למידה חוויתית, יצירתית, מהנה, מאתגרת וכו'. אך אלו הם רק כלים שבכוחם לממש את המרכיבים הבסיסיים ביותר, שמבטאים את שילוב הערכים המחודש שיש להעמיד בלב ליבם של לימודי התנ"ך, בכדי שאלו שזו אכן יצליחו להיות משמעותיים בעבור הדור הצעיר. זוהי אחת ממשימותינו הגדולות, ואנו נענים לקריאה זו יום יום, שעה שעה בעבודתנו עם בתי הספר המשלבים בכל רחבי הארץ.
