פירורים מדרכי אבות ואימהות – מסע כתיבה זהותי

מִגְדַלּ בָּבֶל
מָה זֹאת?
מָסָרְתִּי.
זֶה אוֹרְתּוֹדוֹקְסִי?
זֶה רֵפוֹרְמִי?
זֶה קוֹנְסֶרְבָטִיבִי?
נוּ, יְהוּדִי…
זֶה כִּפָּה סְרוּגָה?
שְׁחוֹרהָ?
לְבָנָה?
וַהֲשַׁבְתִּיו בִּתְשׁוּבָה –
דַּבֵּר עִבְרִית.

לפעמים נדמה לי שהחיים הם מסע כתיבה מתמשך על דף לבן שהוא חייך, השאלה היא האם אתה מוכן לצאת לדרך?

את המסע שלי בחזרה בדרכי אבותיי ואימהותי התחלתי באופן מעמיק לפני כארבע שנים בהיותי חבר בתוכנית 'עמיתי צדק' של ארגון ממזרח שמש – כל ישראל חברים. תוכנית אשר הזמינה אותי להעמיק בזהותי המסורתית מתוך מחויבות חברתית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה ישבתי בקבוצת עמיתים יוצאי עדות המזרח, מצטיינים כל אחד בתחום עשייתו, אשר שפתם כשפתי. עולם המושגים, הזיכרונות והריחות מבית – הכל מוכר כל כך ולראשונה מזה שנים הרגשתי בבית.

לא נותר היה לי אלא להמשיג את הידוע והמוכר לתת לכל דבר שם לקשור מנהג להלכה ולחבר בין הלימוד למחויבות לצדק ולתיקון עולם.

סָבָתִי בְמִזְרָח על פי ר׳ יהודה הלוי, ״לבי במזרח״

סָבָתִי בְמִזְרָח
וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב.
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל
וְאֵיךְ יֶעֱרָב?

אני בן 37 נשוי לשרה חב"דניקית מבית, אבא לטליה, אורי ורזיאל, משפחה צעירה שבונה את היסודות הרוחניים של ביתה. בחודשים הראשונים לתוכנית הוטרדתי רבות בשאלה איך אני מעביר את המסורת המפוארת עליה גדלתי לילדי. "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" כתב ר' יהודה הלוי באחד משיריו וגם אני ליבי למזרח ואנוכי…. השנים עשו את שלהם טעמתי מפרי עץ הדעת האקדמי, המחשבה שלי היא גם פרי חשיבה מערבית. בביתי מעולם לא דיברנו על יהדותנו ועל הזהות המסורתית היא הייתה ברורה ובהירה ושקופה כמו נשימה. כל ניסיון להמשיג את העולם הזה להפוך אותו לאידאולוגיה הרגיש לי לעיתים כבלתי אפשרי על אף החשיבות הרבה שבזה.

כל עוד מדובר היה בי יכולתי לחיות בשלום עם המורכבות אותה חשתי אך הדבר היחיד שהטריד אותי הוא שאלת העברת המסורת לדורות הבאים. . הבית אותו אני מנהל יחד עם רעיתי הוא בית שיש בו מסורת חסידית חב"דית לצד מסורת ספרדית, מזרח ומערב חיים יחד מחוברים בקשרי משפחה, הזמנים השתנו, בני העדות השונות באים בברית נישואין אלו עם אלו והחדש יונק מזה ומזה. אך עדין חשתי שאיני יכול לתווך את החוויה מבית המדרש ('עמיתי צדק') שבאחת הכניסה המון צבע לעולם בו גדלתי ולבית אותו אני בונה. בית המדרש אפשר לי להיפגש עם זהותי דרך עושרם הרוחני העצום של החכמים היהודים יוצאי ארצות האסלאם. רגעים של התעלות רוחנית של שפה פנימית. לראשונה מזה שנים אחרי לא מעט חוויות קבוצתיות ותוכניות מנהיגות הרגשתי בבית ולהפתעתי לא הייתי בטוח איך ואם בכלל אני יכול להעביר זאת הלאה. כמי שכותב שירה מזה שנים רבות מצאתי את עצמי לאורך היום משרבט במחברתי שירים, מכתמים והגיגים שהם היו הדרך שלי לדרוש את שלמדתי. כך, בסוף כל יום הייתי משתף את חברי והם שעודדו אותי לצאת למסע אישי של כתיבה שירית על מסורתיות. כל חומרי הגלם ואבני היסוד של הספר אותו כתבתי לקוחים מחיי מבית המדרש, מהמפגש החיי עם חברי ללימודים, מחיי משפחתי מהעבר ומההווה ומתמונת העתיד אותה אני מבקש להניח כדרך אפשרית לדורות הבאים שלי ב"ה.

קֹרְט זֶהוּת
הִתְבּוֹנןֵ.
כָּךְ הִיא רָקְחָה אֶת זֶהוּתֵנוּ –
קֹרְט בֵּין הָאֶצְבַּע לָאֲגוּדָל,
הַמַּבָּט נָכוֹן
וּתְנוּעַת הַיָּד
מַתְחִילָה מֵהַבֶּטֶן.
מֵעוֹלָם לֹא כָּתְבָה אֶת מַתְכּוֹנֵי זֶהוּתָהּ,
רַק הוֹתִירָה בִּי טַעַם
שֶׁל עוֹד.

הבחירה בכתיבת שירה ולא כתיבה הגותית היא בעיני הדבר שהוא הכי קרוב למנהג למעין תורה שבעל פה. כך אני ירשתי את מורשתי וכך התעצבה זהותי המסורתית וכך היא צריכה לעבור. ספר טוב צריך לעורר בך רגש ,להפוך לך את הבטן, לגרות את בלוטות הטעם להשאיר בך טעם של עוד. כל מעשה חינוכי צריך להיות כהזלפת בושם, יבוא היום וילדיך או חניכיך יפגשו את שביקשת ללמדם והם לא יוכלו שלא לסובב את ראשם ולהיקשר אל אותו הרגע מילדותם ולנסות ולמשוך ממנו לחייהם. היה ברור לי שאני צריך להניח 'קוביות סוכר זהותיות' על שפתם של ילדי ועל לשונם.

אתה מתחיל את חייך קשור בחבל הטבור לאמך וכך לאורך השנים הראשונות את נשאר קשור, הזיכרון קשור במבט הקרוב שקשור בחום הגוף בהזנה הפיזית והרוחנית ולשם תמיד קל לחזור. זיכרונות הילדות שלי קשורים בריחות בטעמים בצלילים, כל אלה עומדים לרשותי והם חסינים מפני חומות השכל, ההיגיון והביקורת שכה אופייניות לחינוך בישראל, שלא השכיל עם השנים לתת מקום למרחבי למידה נשיים במהותם, מרחבי לימוד שבמרכזם הבית, המשפחה והקהילה שהם התשתית לזהות, לשייכות, למסורת. וכך הספר הוא מעין סיר עמוק של רגעים מבית, משפחה, הגירה, דרך, ירושלים תל אביב, יחסי הורים ילדים זוגיות הכל בא במגע עם הכל. פירורים מדרכי לילדי.

מִלִּים רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל זֶהוּת
הָה – דָּה – תָּה.
מָה אָמַרְתָּ, חֲמוּדִי?
דָּה – דָּה – תָּה.
תַּגִּיד אַ – בָּא.
תָּה – דָּה – תָּה.
תַּגִּיד אִ – מָּא.
תָּה – תָּה.
סָבְתָא?
הָה – דָּה – תָּה.
יֹפִי,
חֲמוּדִי.

על אף שספרי הוא לא ספר הגותי הוא מבקש לקחת חלק בניסיון לתת מענה לשיח הזהות היהודי הישראלי. בשנים האחרונות המושג 'הדתה' נזרק מבלי משים ומוטח כביקורת. על אף שהוא מקומם, אני חושב שהוא מסתיר תחתיו משאלת לב של החברה הישראלית לעסוק בזהותה. על אף שאינני עושה זאת בשיטתיות, יש בספרי התייחסות רכה לנושאים מורכבים כמו המתח בין מסורת למודרנה, פערים בין הדורות, מנהג מול הלכה. וכמנהג אבותיי השתדלתי להרכין את ראשי בפני גדולים ממני ולשקול בזהירות את שנכתב מתוך מחויבות למשפחה ולקהילה שלי.

יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם
הִתְנַהֵג כַּהֲלָכָה.
מִי אָמַר?
אִמָּא וְאַבָּא.

בילדותי כמעט ולא פתחנו בביתנו ספרי הלכה, ההלכה והמנהג היו ברורים ואם פה ושם היה צורך שאלנו שאלת רב. הצעד הראשון לתהליך ריפוי חברתי הוא הקשבה רגישה למסורת הדורות, לדברי ההורים, לזקני השבט. דור שמקדש את הצעירות כדרך חיים הוא דרך שרץ ספרינט , החיים הם מרוץ מתמשך ואנו זקוקים כחברה לשאר רוח.

אני מאמין שיש לחברה הישראלית מה ללמוד מהדרך המיוחדת של הקהילות המעורבות, מאופני החשיבה וצורת החיים המשותפת ולצד זאת יתכן ולא מעט מהשאלות שהקהילות המעורבות שואלות את עצמם יכולות למצוא מענה וקשב בהגות המסורתית. החכמים היהודים התמודדו בצורה מופלאה מתוך מחויבות לקהילה עם מגוון מאוד רחב של סוגיות אשר אנו עוסקים איתם היום. יצירתם הייתה מעין נובע שביקש לשמור על אחדות המשפחות והקהילה עם מחויבות הלכתית לא מתפשרת אך אוהבת. בכתיבתי ביקשתי ללכת בדרכם.

פֵּרוּרִים
ב שְּׁובּךָ
מִדַּרְכְּךָ
לֵךְ
לְאִטְּךָ,
פַּזֵּר
מִשִּׁעוּר קוֹמָתְךָ,
הַשְׁאֵר אַחֲרֶיךָ
פֵּרוּרִים מִדַּרְכֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת.

ב"ה נכתב לו ספרי הראשון מתוך מסע אשר ביקש לברר את הדרך הלך הרוח והמחשבה אותם אני רוצה להניח בפני הדורות הבאים. הספר נוגע בעבר מתוך נקודת מבט עכשווית בהערכה גדולה ואהבה למסורת הדורות ומתוך חיבור עמוק לזהותי היהודית. מתוך אהבתי לדרך ה' שהיא נחלתי ומתוך רצון להצטרף לשיח שהחברה הישראלית מנהלת על זהותה. שיח שהוא פנינה בתוך עולם שמבקש לפרוק מעליו כל זהות ושייכות שיח שהוא נחלת עם הנצח .

תודה לבורא עולם שזיכה אותי לצאת למסע זה ולכתוב את הספר, לחברי לבית המדרש, לחכם יצחק שוראקי ולמורי משה שריקי להוצאת אשמורת המופלאה, למשפחתי היקרה שנמצאת שם להאיר ולחברי לבית המדרש 'חלון לרוח' של רשת מיתרים שהפגישו אותי עם חלקות אדמה פוריות של יצירה וקהילות יהודיות החיות יחד מתוך רצון לאחדות שלום ואהבה.

עמוס זרוק בן למשפחת זרוק וקריספין. הבן של הרצל וסלוויה, אח ליעקב, אופיר ונאור, הנכד של עמוס ומלכה ז״ל ויעקב ושמחה ז״ל. נשוי לשרה, אבא לטליה, אורי ורזיאל. מתגורר בקרית מלאכי וברוך השם שמח בחלקו. זהו ספרו הראשון.

לפרטים נוספים על ספרו, ולהזמנת סדנאות בנושא