בימי כסטודנט בנחלאות הגיע לידיי הספר "על מצבו של האדם" של פנחס שדה. על הכריכה הופיעה ונוס היפיפייה מיצירתו של בוטאצילי שצדה את עיניי ופיתתה אותי לקרוא את הספר.
ספר חולמני, המספר על אגרונום – איש מדעים מדויקים, שמגיע לשבוע קיצי בירושלים, שם הוא פוגש את אבשלום, סטודנט רוחני שגר בדירת סטודנטים ירושלמית, ואת אחותו היפיפייה, אביגיל, שהיגעה מהמושבה כנרת על מנת לפגוש את אחיה.
קראתי את הספר בנשימה עצורה, בשבת אחת, ואני זוכר את החוויה שאני מגיע לעמוד האחרון של הספר ומגלה שהמחבר "שכח" לכתוב את הסוף. הספר מבטיח לספר את קורות חייו של המספר במהלך השבוע הירושלמי, אבל הוא מסתיים במפתיע לאחר שלושה ימים.
דפדפתי הלוך וחזור בין העמוד האחרון לבין הכריכה הריקה, ואפעס, אין סיום. רק אז הבנתי, שכנראה שפנחס שדה מצווה עלינו לכתוב בעצמינו את סופו של הסיפור. כפי שכתב נתן יונתן (ושר צביקה פיק): "הסיפור שלך ילדי מתחיל עכשיו".
הספר היותר ידוע של פנחס שדה הוא כמובן האוטוביוגרפיה האקזיסטנציאלית שלו "החיים כמשל", אבל רק אחרי שקראתי את "על מצבו של האדם" הבנתי לראשונה מהו הנמשל. אם החיים הם המשל, אז אלוהים הוא הוא הנמשל (לימים גיליתי שפנחס שדה אומר זאת בפרש לראיון לאהוד בן עזר בספר "להסביר לדגים" עמ' 140), הדברים מוסברים בסוף ספרו של שדה "החיים כמשל": (את הפרק האחרון בספר מקדיש שדה ליונה הנביא, נביא, אקזיסטנציאליסטי, אינדיבידואל ששמע את דבר האל ומרד): "הכוכבים הם רק משל… כשם שכל דבר הוא רק משל לנוראותו של אלוהים… כי אתה הנך הנשמה… אתה הנך האהבה, אף כי עמך קשה מאוד הרי בלעדיך לא יתכן….. רק בתוכך מצוי החופש והדרור האמתיים… מה ירווה את הצימאון העז של נשמתי… מן ההכרח להגיע דרך המשלים והנשיונות והמצוקה והשתיקה וייסורי הלב, אל אהבתך… אלוהים, אני זקוק לאהבתך… (החיים כמשל, 458-460)
דתי-לוני
הספר על מצבו של האדם פתח בפניי אופציה של דתי-לוני (הלחמה של 'דתי' ו'חילוני'), אדם הבוחר לחיות חיי חיפוש עמוסים בחוויות רוחניות וזאת ללא קיום מצוות. אופציה אנרכית של חיים ללא חוק (ולא סתם פנחס שדה שם בפי הגיבור אבשלום נאום חוצב להבות אש שמשבח את משיח השקר שבתאי צבי) אך עמוסים במשמעות. כך בראיון שנתן שדה ליותם ראובני, במוסף לספרות של רשת א' בשנת 1980 (את הריאיון ניתן לשמוע ברשת האינטרנט) מתוודה שדה שהוא מרגיש הרבה יותר קרוב לאנשי גוש אמונים "שיש להם אידאל שמוכנים ללכת לקראתו… שמרגישים קשרים עם התנ"ך עם הנביאים" מאשר לשכניו בתל אביב: "יש לי סלידה, וסלידה זו מילה קשה, לאנשים ההפוכים מהם, אנשים יפי נפש בעלי מקצועות חופשיים שעושים הרבה כסף … אנשים שרוצים שלום עכשיו.. מה הם רוצים … להמשיך לדגור בסלון, לקשקש בימי שישי… לקרא את הספרות הכביכול סימבוליסטית שלהם שרק מלקקת אותם כמו חתלתול חביב… ".
באופן אישי, לעומת פנחס שדה, אני בחרתי לבסוף לחיות חיים שיש בהם מחויבות (מסוימת) להלכה וגם את תלמידי אני מחנך לשמירת מסגרות החוק והמוסר (אני מאמין בכל ליבי בדבריו של הפילוסוף עמנואל לוינס ש'הטוב המוסרי קודם לחירות האישית') אך כדבריה של המשוררת זלדה בשירה השכנה הרעה: "עמק עמק בתוכי נשקה נפשי/ את שגעון כמיהתה לרך/ כמיהה מופקרת, פורעת חוק/ כמיהה הורסת כרעש אדמה." (שירי זלדה, עמ' 40) גם אני בתוכי נושק את כמיהתו של פנחס שדה לגעת בקודש ללא מסכות וללא סייגים. גם אני נושק את כמיהתו של פנחס שדה לראות את פניו של האל.
אני מאמין שהחיים במסגרת מעורבת של חילונים מסורתיים ודתיים מאפשרת את אותו מתח רוחני, את אותו חיפוש רוחני מתוך מקום של חופש. אמנם רוב הקהילות המעורבות הינם קהילות בורגניות, אבל בבסיס הקהילה ישנו מתח מתמיד בין חוק לחופש, בין שמים לארץ בין יחיד לחברה.
ואסיים בציטוט מתוך הספר 'להסביר לדגים, עדות של פנסח שדה' / אהוד בן עזר (עמ' 142-145): "כאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביע, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעולה דתית מתמדת שהיא גם ההתגלות של הדת היהודית…. יש יסודות ביהדות… שהם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מהרבנים… ניסיונות של הרוח הגזעית האמתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, שהיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים"
יאיר טיקטין, נשוי לענת ואב לבארי, יהודה ויצחק. חבר בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב. בעשר השנים האחרונות משמש כמנהל החינוכי של מכינת עמי-חי. בעוד מספר חודשים יצא לאור ספרו "לומדים בשביל ישראל" שעוסק בחיבור בין שביל ישראל לבין מקורות יהודים וישראלים.
