מונות קיץ: הילדים מתרוצצים על חוף הים, רעש של מטקות וריח של אבטיח מעורבב בקרם הגנה. ואילו ילדי השכנים נשארים בבית בימי בין המצרים לקראת צום תשעה באב. כמה שבועות אחרי כן רעש הילדים הקופצים על מתנפחים בדשא הגדול, מתערבב עם קולות השופר חודש אלול.
בימי קדם, הייתה התאמה בין מזג האוויר של חום יולי-אוגוסט לבין מצב הרוח הלאומי. כל השדות התמלאו בקוצים, והכל הגיע לקיצו (יש קשר בין המילים "קיץ" לבין "קץ" ו"קוצים"). הנשים היו מבכות את התמוז (אל הפריון הכנעני שמת בסוף כל קיץ), בשדות היו שרפות קוצים, וכל החקלאים היו במתח לקראת השנה המתקרבת: האם היא תהיה גשומה או שחונה?. באווירה הזו היהודים היו מבכים את המקדש שנשרף ונכנסים לימים הנוראים מתוך תפילה לשנה גשומה – תפילה ששיאה היה בסיום הימים הנוראים בהושענות בחג הסוכות ("בחג נידונים על המים" מסכת ראש השנה).
אבל בימנו הקיץ הפך מימים של דין ל"חופש הגדול" ויש פער בין רוח החופש לבין רוח הימים הנוראים.
איך מגשרים על הפער?
אחד האדמו"רים החסידים סיפר משל ידוע לימים הנוראים, האדמו"ר סיפר על חייל שתפקידו היה לעמוד בעיקול בשביל ולחכות למלך, ובבואו לעמוד דום ולהצדיע. החייל, עמד וחיכה, וחיכה, וחיכה… השמש קפחה על ראשו, ולידו הייתה שלולית מלאה בוץ. לבסוף החייל נשבר, פשט את מדיו וכמו פומבה ממלך האריות, נכנס לתוך שלולית הבוץ. בזמן שהוא בשלולית, שמע החייל חצוצרות וראה את פמליית המלך מתקרבת. חשב לעצמו החייל – מצד אחד הכי פשוט שאני אתחבא בשלולית, שהרי המלך לא באמת יודע באיזה פניה אמור להיות כל חייל. מצד שני, אמר לעצמו החייל, אני אוהב את המלך ורוצה לקבל את פניו. לבסוף כשהמלך עבר, נעמד החייל בתוך השלולית – והצדיע. המלך התבונן בחייל המלוכלך, שטיפות של בוץ מטפטפות לו מקצה האף ונשק לו על ראשו.
האדמו"ר סיים את הסיפור והסביר – כשאנחנו שומעים את תקיעת השופר בחודש אלול או בראש השנה, אנחנו יכולים להגיד לעצמינו שאנחנו לא ראויים ולהתחבא (כמו אדם הראשון שהתחבא בגן), אבל אנחנו גם יכולים לבחור לעמוד בתפילה מתוך המקום שבו אנחנו נמצאים.
כך גם כתב המשורר אמיר גלבוע על כניסת השבת:
כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵך אֲנִי רוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה
לְגוּפִי בְּגָדִים שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי…
יִלְבַּשׁ גּוּפִי שַׁבָּת יוֹם יוֹם וְגוּפִי יֶחֱזַק וְהַשַּׁבָּת בַּנֶּפֶשׁ תְּהִי…
[אמיר גלבוע, כל השירים כרך ב', ת"א 1987, עמ' 90]
במקום לגשר על הפער, המשורר מציע לקבל שבת "ככה, כמו שאני".
בשנה זו שבה תקיעת השופר של חודש אלול מגיעה אלינו מתוך ימי החופש הגדול, זו הזדמנות לעמוד לפני האל דווקא מתוך המקום של החופש. מתוך המקום של החירות, מתוך המקום של הילדים שנמצאים בלי מסגרות, לעמוד לפני האל – ולהצדיע. וכך אולי נזכה להפוך את "חוף הים" ל- "חוף הסליחה" (לפי לאה גולדברג) ולהגיע לימים הנוראים מתוך התבוננות ב "שמים שאין להם חוף" (זלדה). ככה כמו שאנחנו – לעמוד ולהצדיע.
יאיר טיקטין. נשוי לענת ואב לבארי , יהודה ויצחק. גר בקבוץ כרמים בצפון הנגב – קבוץ מעורב שהוא חלק מרשת הקהילות המעורבות. מנהל את מכינת עמיחי- מכינה קדם צבאית מעורבת בקבוץ כרמים.
