אבל רצח רבין לא רק תפס אותי לא מוכנה, הוא מצא אותי, אפתית, לא מתעניינת, ועסוקה בענייני האישיים. התירוץ שלי היה שהתחתנתי חודש ימים לפני הרצח, ולא נתתי להפגנות, מילים קשות, או אוירה מסיתה לבלבל אותי ולהסיח את דעתי. התגוררנו ברחוב סוטין, מעל לכיכר, אולי ידעתי על ההפגנה אולי לא, אבל העדפתי לראות בערוץ הסרטים את הסרט "רצח מן העבר" ולא להתמקד ברצח אפשרי מן ההווה שהתרחש לי מתחת לאף. עוד יכולתי לראות את שאריות נייר הדבק על מכסה הרכב מן הפרחים שהודבקו בדרך לחתונתנו, כשאמא שלי התקשרה ואמרה לנו תפתחו טלוויזיה. היא פתוחה מלמלתי.. בתשובה.
לא נדהמתי רק מן הרצח, מהשטניות שבמעשה שכזה שנועד לא רק לרצוח אדם אחד אלא לרצוח עם שלם, ולהכתים דורות, הופתעתי מכך שכלל לא הבנתי שדבר כזה עלול להתרחש, שהתמונות שריצדו אלי מן המסכים השונים, עברו אותי בלי שהבעתי כל עניין, או הבנה שהדברים קיצוניים ועשויים להוביל לטראגדיה. מבחינתי ההצבעה בקלפי, וייצוג מוחלשים (אז) היו האקטים הכי פוליטיים שאליהם הייתי מסוגלת. אני מהרהרת היום, אם בהינתן העובדה שכך, האם הייתי משרכת דרכי לכיכר לו הייתי יודעת, שמשהו מכל הנורא שהתרחש שם יקרה?! סביר להניח שהתשובה על כך אינה וודאית.
האם מאז הפכתי למעורבת? האם משהו ברצח הנורא, זה שבמשך תקופה ארוכה, חלקנו עד היום, מסתובבים בגינו עם אבן על הלב, ומאז כשאנו עוברים בכיכר, היא כבר לא אותה כיכר, והרכב המילים: " מדינת ישראל מודיעה בתדהמה", ומירי אלוני ושיר לשלום, כל אלו כבר אינם חפים מזיכרונות רגילים- האם כל אלו שינו משהו?
אני מודעת לכך שהרולטה של חיינו סובבה בידי איש אכזר והפוליטיקה קיבלה תפנית חד משמעית מאז. הרוצח רצה לשנות את פני המפה והצליח, ובכל זאת אני לא משתתפת מאז בהפגנות, לא מרימה דגלים, לא עליתי לבלפור ולא ירדתי ממנו. אני חיה את חיי סביב הנושאים שקרובים אלי, היום למשל התלוננתי במועצה על כך שפחי המחזור לא פונו… אני בת יחידה המטפלת באם קשישה שלא תמיד מזדקנת בכבוד, יש לי גלי חום ויש לי גלים רבים של דאגה לאהובי, ואת המדינה שלי, אני אוהבת מאד, גם כועסת עליה הרבה מאד, אבל יותר מלחיות בה, שזה מאד לא פשוט עבורי שכן אני לא חיה כאן בעיניים עצומות, להיפך, עיני פקוחות לרווחה – והמראות קשים, וזה די והותר- פשוט כך, רק לחיות, יותר מכך איני עושה דבר.
אפילוג:
ולמרות הכל , אני מנסה לא לשקוע באותה אדישות ובחרתי לחיות בקהילה מעורבת, המורכבת מחילוניים ודתיים. השסע עדיין קיים אבל כמו ביתר השסעים בחברה הישראלית, אני מאמינה, שרק חיים ביחד יכולים לפוגג אותו ולקרב אותנו אחד לשני, אחת לשניה. ומה שנראה בעיני בעבר כמראה מוזר, שביס ומטפחת, איני מבחינה בו היום, משום שמדובר בחברות ושכנות. המטפחות הוסרו, ואנו עושים מאמצים חוזרים ונשנים להפוך את המחיצה, כמו גם זו בין עזרת הגברים לנשים, לגמישה ומכילה יותר. נעשים מאמצים ולא תמיד הדברים פשוטים, אבל אולי כך נצליח, בדלת אמותינו בואך נגב צפוני לעשות איזה שהוא תיקון.
אפרת מור מילמן היא חברת קהילת קיבוץ כרמים
