בשנת 1988 עליתי מאתיופיה כחלק ממבצע משה שהוביל אבי שהינו אסיר ציון.
עלינו דרך סודן ושהינו במחנה פליטים שם במשך 10 חודשים, עד למבצע החילוץ שבסיומו הגענו לארץ. המשפחה שלי עברה למרכז קליטה אבל אני שהייתי חולה במלריה, חצבת ומחלת עור קשה ותת תזונה אושפזתי בבי"ח סורוקה לשיקום ממושך. כבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך, סללתי את חיי למסלול הרפואה. בשכונה בה גדלתי, היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה לצערי.
אני בוגרת אוניברסיטת בן גוריון בלימודי רפואה במסלול עתודה אקדמאית של צה"ל. הייתי הישראלית הראשונה ממוצא אתיופי ששירתה כרופאה צבאית, את השירות הצבאי עשיתי כרופאה בחיל האוויר במשך 5 שנים ועד היום אני עושה מילואים בהתנדבות.
כיום אני מתמחה ברפואת משפחה ולצד זה פועלת בהתנדבות לצמצום אי השוויון במערכת הבריאות. אני מנהלת את הפורום לקידום בריאות יוצאי אתיופיה ויושבת בוועד המנהל של עמותת פידל, עמותה לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה. בנוסף אני מרצה על נגישות להשכלה גבוהה וחסמים לבני נוער באיזורי פריפרייה או בשכונות מצוקה ועל אפליה ואי שוויון לאוכלוסיות מבוגרות.
הפערים הניכרים בתחום הבריאות בקרב יוצאי אתיופיה לעומת שאר האוכלוסייה, נובעים הן מהתנהלות הממסד והן עקב חסמים תרבותיים ולשוניים הקיימים בהקשר של הקהילה האתיופית.
הפורום לקידום בריאות יוצאי אתיופיה, נולד מתוך הרצון לפעול לצמצום הפערים בתחום הבריאות ומתוך החוויה האישית של חוסר שוויון ואפליה אשר כל אחת ואחד מחברי הפורום חווה ביומיום, במסגרת עיסוקו המקצועי בתוך מערכת הבריאות.
אני לדוגמא נתקלתי במהלך עבודתי כרופאה במטופלים מכל הדרגות (בצבא) והסוגים שסרבו לקבל ממני טיפול. את תחושת התסכול והעלבון קשה לתאר.
בימים אלה של מגפת הקורונה, הפערים באי השוויון בבריאות מועצמים עוד יותר. ולמרות שאני בחופשת לידה עם תינוקת בת חודשיים שנולדה עם תחילת המגיפה, יש עבודה רבה שנדרשת כמו מידע ועדכונים שוטפים שצריך לתרגם לשפה האמהרית/טיגרית, שירותי רפואה שצריך להנגיש לאוכלוסייה שאינה מחוברת אונליין.
אנחנו בפורום לקידום בריאות יוצאי אתיופיה מפעילים קו חם שפועל מידי יום, עוסקים בתרגום הנחיות משרד הבריאות וחומרי מידע בנושא הקורונה ועוסקים בהסברה בערוצי התקשורת. לאחרונה התחלנו להפעיל את תכנית אמץ קשיש בקרב האוכלוסייה האתיופית, במסגרתה מתנדבים מתקשרים מידי יום לקשיש לשאול לשלומו בכדי להפיג את הבדידות.
