השנה נכנס בהתרגשות גדולה ומיוחדת בנינו הצעיר, לגן חובה בקשת שוהם. עבורנו זה הבן הרביעי והאחרון שנכנס למסלול המשלב של בית ספר קשת שוהם. הילד שהריח לאורך השנים, את ניחוחות קשת שהביאו הביתה אחיו הגדולים.
לפני עשור בדיוק, אחרי שנתיים של עבודה, שלעיתים היתה מתסכלת, לעיתים משמחת ומרגשת, לפעמים מביכה (לצלצל לאדם זר ולנסות לשכנע אותו להירשם למסלול חדש יש מאין), ולפעמים סתם מציקה (לתלות פוסטרים לערב הסברה בישוב), באופן שבעלי חזון ודמיון מכירים, נפתח מסלול קשת שוהם בתוך בית ספר קיים והבכור שלנו נכנס למחזור הראשון של הגן.
מיד בהתחלה, למרות שמסיבת פורים היתה דלת משתתפים ונערכה באחד הבתים ואת מסיבת חנוכה עוד אפשר היה שאדם אחד יארגן, היה ברור שנוצרת קהילה. קבוצת אנשים שחתרו לקשר סביב אמונה בדרך חיים משותפת, שלא לומר תיקון עולם. תיקון עולמם העתידי של ילדינו, ותיקון עולמנו הפרטי.
נדרשנו לראשונה לחשוב על דברים שרובנו דחקנו ביום-יום לקרן פינה מאובקת. נושאים שלא חשבנו שיעניינו אותנו עד כדי כך, שילהיטו אותנו ושאולי גם לא האמנו שנוכל או נרצה לדבר עליהם בפתיחות עם אנשים אחרים, שאז עוד היו זרים ושונים מאתנו.
ככל שהשנים עברו, רכשנו את המיומנות לדון. כן, כן… ממש כמו שבכיתות קשת מלמדים את הילדים. הבנו במציאות ממש, לא רק באמנה הכתובה שלנו, שיש אנשים שחושבים אחרת מאתנו. שאין אמת אחת, ושבכל זאת ניתן וגם ממש מרגש לחיות ביחד.
אבל כמו שתמיד קורה… הזמן עבר, אנחנו גדלנו, ולמרות שהיינו עדיין מלאים גאווה להיות חלק מכזו התארגנות, ההתרגשות שככה ופנינו להתעסק בדברים אחרים.
היו תקופות שבהם הייתי יותר מעורבת בעשיה, לעיתים קצת פחות, אבל תמיד ליוותה אותי הרגשה חמצמצה, של געגוע להתלהבות של ההתחלה שלא תחזור ואפילו קצת עצב עבור המשפחות שבאו רק מאוחר יותר, על שהן לא לקחו חלק בשיח המעורר והסוחף, שגרם לנו לחשוב על מה (ולא פחות חשוב – איך) ילמדו ילדינו ועל איזה עתיד אנחנו מייחלים להם.
לאחר שנים בהן היה ברור לנו, כי לא נצליח להחזיק מעמד כמסלול בתוך בית ספר ממלכתי וכי דרוש לנו בית ספר עצמאי משלנו, הצלחנו לרתום את מועצת שוהם למהלך ולאחר מאמצים רבים היא אישרה את פתיחת מסלול קשת כבית ספר משלב עצמאי.
לקראת השינוי ועד קשת שוהם בליווי צוות קהילות מיתרים, הקים צוות קהילתי מוביל. במשך שנה הצוות חשב, הגה וגיבש דעה, באופן שבעלי חזון ודמיון עושים, איך עושים את זה ומקימים בית ספר עצמאי לצד הקהילה. בסיום התהליך הזמין הצוות את הקהילה לקחת חלק ולהיות שותפה להקמה.
אז הבנתי, שבעצם התרחש אותו תהליך ממש, אנשים התחברו מחדש לחזון ולרעיון והרי התרגשות זה עניין מדבק. הקהילה, האנשים, הבינו את גודל המעמד ונזכרו למה הצטרפו לקשת ולמה הם שואפים.
באחד בספטמבר השנה ליווינו את בנינו הרביעי והאחרון לגן קשת. אמנם לא המחזור הראשון של קשת, אמנם פעם רביעית שלנו כהורים, אבל לראשונה בבית ספר משלנו.
עם מנהלת חדשה, רעננה, מלאת כוח ורצון והכי חשוב הבנה בחינוך משלב, שמחכה לנו עם חיוך בשער בית הספר. כולנו לא ידענו את נפשינו מרוב התרגשות.
לרגע הסתכלתי מהצד והתרגשתי לראות כמה משפחות עוברות את השער. כמה הורים שמחים על שיש חינוך משלב לילדים שלהם. עד כמה אנשים גאים להיות חלק מקהילת קשת שוהם והרגשתי גאה גם אני.
