קבוצת הוואטסאפ הקהילתית היא כמעט בגדר קונצנזוס. מרחב בטוח המיועד להעברת הודעות ובקשות, עצות מזדמנות, פרגונים וטרוניות, דיונים בארועים קהילתיים ועוד.
בשבועות האחרונים, עלו בה רסיסי שיח העוסקים בנושאים האקטואליים שעל הפרק. מיד התפתח דיון בקבוצה הנוגע לעצם הדיון, ובמהלכו נזרקו לאוויר שאלות נוקבות בסגנון – ״האם נכון ׳לזהם׳ את הקבוצה עם שיח פוליטי?״, ״האם הבקשה לא להעלות תוכן שעלול להתפרש כפוליטי היא השתקה?״, ״האם הוואטסאפ הוא המדיום הראוי?״ וכן אמירות כגון ״קהילת קשת חרטה על דגלה קבלת האחר על דעותיו וקירוב לבבות, ועל כן ראוי שתעסוק באירועי השעה״.
לבסוף הוחלט כי הוואטסאפ אינו הפלטפורמה הנכונה לדיונים מעין אלו. במקביל קיבלנו החלטה לא פשוטה, המלווה בחשש גדול, כי נכון שנקיים שיח קהילתי עמוק יותר, פנים מול פנים, מתוך הקשבה אמיתית לעמדות ולתחושות השונות, רצון להחזיק את המורכבות ולייצר מפגש של איחוי. כי זהו צו השעה בכלל החברה הישראלית, בוודאי בקהילה משלבת.
בחמישי 30/3, ימים ספורים לפני חג הפסח, נקיים בקשת שוהם, את הערב הראשון בו ננסה לדבר וגם להקשיב. ערב שכולו שיח, שירה ואחווה.
ואחרי שקבענו את המועד, וחשבנו על קונספט, וניסינו לדייק את מטרת הערב, עדיין הבטן כואבת.
האם בכלל ניתן יהיה לקיים דיאלוג? האם הדברים לא ייסחפו לויכוח עקר, להאשמות של אנחנו ואתם?
האם בכלל כדאי להנכיח את הדיון/ויכוח/קרע הזה פנים מול פנים? האם יש לו באמת תכלית?
המסקנה כנראה – עד שלא ננסה לא נדע. הקהילה שלנו והאנשים בה חשובים לנו מדי מכדי לפחד.
יעל גולדברגר היא חברת קהילת "קשת" שוהם
