בעשור האחרון אני עוסק בזהויות יהודיות, ובפרט בתפר שבין החילוניות, המסורתיות והדתיות. בין היתר, עבודת התזה שלי עסקה במסגרות מעורבות לדתיים ולחילונים (בתי מדרש, קהילות, בתי ספר ועוד).
הצבעתי על כך שניתן לזהות במסגרות הללו שתי נטיות הפוכות: לעתים המרחב המעורב מאשש את הדיכוטומיה דתי/חילוני, מתוך כך שכל צד מתבסס במשבצתו ומבקש 'לפגוש את האחר'; אך לעתים מתרחשת דווקא חתירה תחת הדיכוטומיה הזאת, מתוך השפעות הדדיות ויצירת גווני זהות חדשים, המשלבים מרכיבים מכאן ומכאן ('זהויות היברידיות/משלבות'). התזה שלי עסקה יותר בזהויות ההיברידיות, אך כאן אתייחס דווקא לקבוצות המובחנות של חילונים ודתיים בקהילות.
לפני חמש שנים הנחיתי במסגרת מרק"ם סדרת מפגשים שעסקה בשבת בקהילות המעורבות, ובאותה תקופה גם עברתי להתגורר בקהילה המעורבת של הישוב אלון בגוש אדומים. מתוך העיסוק בשבת המעורבת, צפו מספר אתגרים הקשורים לציבור החילוני בקהילות – חלקם ייחודיים לשבת, וחלקם כלליים.
מענה קהילתי לחילונים בשבת
אתגר אחד קשור בפעילויות משותפות התואמות את אורח החיים החילוני בשבתות. משתתפים סיפרו כי יש קושי להגדיר פעילויות שאינן שומרות שבת כפעילויות קהילתיות, משום שחלק מהקהילה אינו יכול לקחת בהן חלק.
לצד הסברה כי לציבור החילוני מטִבעו אין כביכול צורך בפעילות קהילתית, עלה דווקא כי קיים צורך כזה במקרים רבים – במינונים ובאופנים הייחודיים לציבור החילוני באותה קהילה. הקושי לתת מקום לפעילויות שבתיות־חילוניות יצר לעתים תסכול מצטבר מכך שלא ניתן מענה לצרכים התרבותיים והחברתיים של חלק מהקהילה.
יתרה מכך, דוגמה זו ממחישה דפוס רחב יותר ביחסים בין החלקים השונים בקהילה, כפי שנדגים גם ביחס לכשרות. אחד המענים האפשריים שהועלו לאתגר ספציפי זה הוא פעילויות קהילתיות, אך לא כלל־קהילתיות, כלומר כאלו המזמינות מראש חלק מהקהילה לקחת בהן חלק.
כן מומלץ לוותר על המינוח שלפיו פעילויות מסוימות 'מדירות' חלקים מהקהילה, ולאמץ תפיסה שלפיה ישנן בקהילה העדפות פנאי/רוח שונות, ורצוי לתת להן מענה.
שקיפות בכשרות
אתגר נוסף קשור בשאלות הכשרות המוּכּרות בכל קהילה מעורבת. היכולת לארח או להכין עוגה למפגש מבטאת אמירה עמוקה בהרבה על טיב היחסים והשייכות לקהילה.
גם כאן, במקומות שבהם יש מי שיכולים לארח/להכין ומי שלא – לאורך זמן עלולים להצטבר תסכולים ותחושה של מעמדות. (למעוניינים להרחיב, מומלץ לעיין במאמרו של אסף זיידרמן, 'האירוח ההדדי והשיוויון מסביב לשולחן'.)
מגוון פתרונות פותחו בקהילות שונות, החל משליחת קובץ הנחיות כשרות בסיסיות, עבור בשקיפות מלאה בשולחן המשותף (מה הוכן איפה, ואיך), ועד לתיאום ציפיות ישיר ונקודתי בין כל זוג משפחות בשבתות אירוח.
מעבר לכל הסוגיות הנקודתיות, נדמה שתובנה מרכזית שעלתה והפתיעה חלק מהמשתתפים (חילונים כדתיים), היא שגם בבתים חילוניים ישנם מנהגים, מסורות, קודים, ציפיות לאיך דברים אמורים להתנהל – ובשורה התחתונה, יש 'כאבי בטן' כאשר הדברים הללו אינם מתממשים.
יש מידה רבה של אשליה בהנחה שלפיה בציבור הדתי יש הלכה ועליה לא ניתן להתפשר, בעוד שבציבור החילוני אין הלכה ולכן ניתן להתגמש ככל שצריך.
בפועל, 'כאבי הבטן' של הציבור הדתי מגיעים פעמים רבות לא בשל הסעיפים ב'שולחן ערוך', אלא בשל המסורות, המנהגים וההרגלים (מבית אבא־אמא או ממסגרות החינוך). לדוגמה, שומר שבת עשוי להרגיש לא בנוח גם אם לא נדרש לעבור על ההלכה – אלא פשוט כי אין זמירות בסעודת שבת, או כי 'אווירת השבת' שלהּ הוא רגיל מופרת בשימוש בסמארטפון על ידי הסובבים אותו.
מנהגים יש לכולם
שורש הדבר נעוץ במנהג, בהעדפות התרבותיות, ב'בית אבא', ב'בטן' – ואלה, מתברר, קיימים גם אצל מי שנוהגים בשבתות לצאת לפגוש חברים, לנסוע לטיול משפחות, לעשות שיחות וידיאו עם הסבים והסבתות הרחוקים, להתכנס לצפייה משותפת בסרט, לעשות ספורט ולישון, או כל אורח חיים אחר.
מצאנו לעתים שהעתקה של השיח ממישור 'הלכה/לא־הלכה' למישור של מנהגים, מסורות, העדפות, או 'כאבי־בטן', מציבה את השיחה על קרקע הדדית וקשובה הרבה יותר של כל אחת ואחד – גם לאחר, וגם לעצמנו.
רגב בן דוד, תושב אלון, חוקר זהויות יהודיות, מרצה, מנחה בתי מדרש ומנהל תכניות חינוכיות.
