כשהגענו לקשת (בית ספר דמוקרטי-משלב בזיכרון יעקב) לפני חמש עשרה שנים כמשפחה חילונית לא חשבתי כלל על זהות יהודית, פלורליזם ודיונים על כשרות בטיול השנתי. חשבתי על בתי בת השש וחצי.
חשבתי על ערכי הדמוקרטיה ואיך שהם יכולים להשתלב בחניכה שלה לעולם טוב יותר. היום, כשאנו ניצבים בכל העולם מול השאלה – האם הדמוקרטיה תשרוד את האלימות וההסתה, אני רוצה לשתף בכמה מילים מה זה אומר מבחינתי להשתייך לקהילה דתית-חילונית שמהווה עבורי בי"ס קשת.
במבט לאחור ובמבט לפנים אני שמחה ששלושת ילדי פגשו בקשת חברים דתיים. לא בהכרח כי היה חשוב לי שיכירו את ערכי ומנהגי היהודים באשר הם, כמו שהיה חשוב לי שיכירו אנשים שבאים מתרבות אחרת, ממנהגים אחרים וגם אנשים שצמחו מתוך ערכים אחרים.
ההכרה בעובדה שאנו כל כך שונים ומגוונים היא ערך יסודי עבורי שאני לא מוכנה לוותר עליו. האפשרות לגדול ולחיות בקרב אנשים שחושבים כמוך ומסכימים עם מוצא פיך היא מלכודת.
בכל פעם שהתחולל במייל הקהילתי דיון סביב כשרות, תפילת הבוקר או ויכוח סביב השאלה של מה זה אומר בית ספר של גם וגם, שמחתי. הפריע לי רק כשהדיון הפך מתלהם ותוקפני אבל זכורים לי רק מקרים בודדים כאלו .
למה שמחתי?
כי עבורי זה אחד העניינים שמעניקים משמעות להמצאות שלנו פה על כדור הארץ. איך לחיות ביחד, כשונים ומגוונים בכל הרבדים (מגדר שפה תרבות חברה דת מראה וכו) תוך כדי נתינת מקום אחד לשני. כדי שזה לא יהיה רק סיסמא צריך לחיות את זה. לדבר לשוחח ולעיתים להתווכח. זהו ערך בסיסי .
הזהות היהודית חשובה עבורי הרבה פחות מהזהות האנושית האוניברסאלית. מבחינתי יש סדרי עדיפויות. אני לא חושבת למשל, שמותר לגרום סבל לאחר – לא בשם זהות לאומית ולא בשם זהות דתית או מינית.
ברמת העומק אלו הן זהויות שכל אחד מאתנו לקח על עצמו וחבל שנראה את המציאות רק דרכן. הזהויות האלו יכולות לתמוך אותנו, להעניק לנו שייכות ומשמעות אבל לעיתים הן מעוורות אותנו.
כמובן שלהרבה אנשים בקשת הזהות היהודית חשובה מאוד וזה נפלא בעיני. אני רוצה להשתייך למועדון שבו לא כולם חושבים כמוני.
ויותר מזה: זוהי דרך נהדרת שבה אנחנו יכולים להמשיך לחנוך את ילדינו לעולם של ערכים משותפים שחשובים לכולנו ולא קשה לנו להסכים עליהם.
דווקא היום, כשאני מסתכלת עלינו כאנושות – גם כאן בארץ הקודש (שלא מצליחה לצערי להיות אור לגויים) וגם ברמה העולמית, כשלא ברור האם האנושות תצמח או תקרוס מהמשבר הנוכחי – אני שמחה שבחרנו להיות שייכים לקהילה מעורבת.
אני מבינה שהשייכות הזו אפשרה לכולנו להרחיב את הפרספקטיבה ולכן חייבה בדיקה חוזרת ונשנית של ערכי יסוד או ליבה שאנו כמשפחה רוצים לחיות לאורם ואיתם.
האפשרות לגדול עם אחרוּת בתוך הקהילה הופכת את האחרוּת ללא רלוונטית. היא מגלה לנו שבעצם כולנו כל כך דומים.
והקורונה? כן כן, הנדבך הזה שעדיין לא ברור מה הוא רוצה מאתנו?
אולי הוא מבקש שנזקק – כל אחד ואחת מאתנו – את הזהות העמוקה ביותר שלנו?
כי אם ניתן לעצמנו למצוא את הזהות הייחודית כל כך שאין דומה לה ואין שניה לה ביקום, אולי אז נבין למשל, שטובת הכלל והפרט שזורים זה בזה? אולי נראה אחד את השני ונסכים לעובדה שאנחנו – בכל צורה גוון מין דת – כל כך דומים?
אולי נבין שהרס ומלחמות ושנאה והפחדה כבר היו כאן מספיק? ואולי הגיע הזמן לשלב חדש?
שלב שבו קשת הגוונים השונים לא תזהר רק בשמים אלא תהיה נוכחת ממש כאן על פני האדמה.
*תודה מקרב לב לציפ וינסטון שהתקשרה אלי וביקשה שאכתוב וכך פתחה לי פתח להבין בעצמי בעוד רמה את 'קשת' ולהיות בעוד רמה בהכרת תודה…
