יש הרבה מילים בעברית שמתארות מחלוקת: פולמוס, פלוגתא, ויכוח, מחלוקת ורב שיח. חלקן שאולות משפות אחרות ואומצו על ידי העברית.
אנו מורגלים לחיות במדינה שיש בה מחלוקות גדולות וקטנות. אבל אלו אינם ימים רגילים. אני נזכרת בימים הסוערים ביותר שחוויתי, בתקופת הסכמי אוסלו, אחרי רצח רבין ובימי ההתנתקות. גם אז היה סוער והמתח גאה, אבל היום אני מרגישה שהעוצמות מגיעות לרמה שלא ידענו כמותן.
חלקנו מרגישים גם במשפחות שלנו, כשלא כולם מסכימים ביניהם, כמה קשה לדבר. כמה קשה להקשיב. יש משפחות בהן בוחרים להימנע משיח על הנושא מחשש לפגיעה בקשר. אבל גם הימנעות משיחה על הדברים שהכי כואבים לנו, גם היא פוגעת בקשר.
חז"ל הבדילו בין סוגי המחלוקות ואמרו ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו." (מסכת אבות, ה', יז)
איך נדע אם המחלוקת שמפלגת כיום את העם היא מחלוקת שסופה להתקיים?
"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל". (עירובין י"ג ע"ב)
איך יתכן שכל אחד אומר משהו אחר ובכל זאת שניהם אומרים דברי אלוהים חיים?
זה אולי המפתח להבנה אם המחלוקת שלפנינו סופה להתקיים.
בסיפור של קורח, המניעים שלו היו אישיים בלבד. הוא רצה להתמנות לתפקיד, ובשל כך גרר אחריו מאתיים וחמישים אנשים, צבר כח פוליטי ושאל בתמימות: "כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'".
שום תשובה לא יכולה היתה לספק את קורח, פרט לקבלת התפקיד בו הוא חשק. המחלוקת לא היתה אמיתית, אלא מדומה, ונועדה לשרת את צרכיו האישיים ולכן אין סופה להתקיים.
לעומת זאת, המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי לא נבעה ממניעים אישיים, אלא מדעות שונות וחיפוש אמיתי וכן אחר האמת. במצב כזה, אפילו כשיש מחלוקת, אולי דווקא כשיש מחלוקת, נאמר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים. האמת לא נמצאת כולה באף צד, וכשהחיפוש אמיתי, יש אמת אצל כולם.
נראה לי שלכל אחד יש אחריות לשאול את עצמו האם עמדתו נובעת ממניעים אישיים, או מחיפוש האמת והטוב עבור העם. בכל אחד מהצדדים כיום יש מי שטוענים שבצד השני המניעים אישיים ולא ענייניים. אלה טוענים שמתנגדי הרפורמה רק רוצים לשמור על כוחם ההגמוני, ואלא טוענים שהמהפכה המשפטית באה לעולם כדי למלט ראש ממשלה ממשפט. להערכתי, אף אחד לא יכול לקבוע מה הם מניעיו של הצד השני. לכל אחד יש אחריות לשאול את עצמו מהם מניעיו שלו.
"וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" . (עירובין י"ג ע"ב)
דווקא בימים כאלה, לנו, בתי הספר המשלבים יש תפקיד מיוחד. אנו מיומנים בחיים משותפים גם עם מי שחלוקים עלינו מכל וכל. זכינו ללמוד להקשיב ולהכיל גם תפיסות שרחוקות מאיתנו ומאמונתנו, בעצם הבחירה שעשינו לחיות יום יום עם אוכלוסיות שונות משלנו.
כמורה למחשבת ישראל, זכיתי ללמד שיעורים שבהם רוב הזמן מתווכחים על נושא כזה או אחר. אני תמיד אומרת לתלמידים שלי שהדבר היפה ביותר במחלוקת, מתרחש כשהם שומעים רעיון שלא חשבו עליו ושינה את דעתם. זה יכול להתרחש יותר מפעם אחת בשיעור. התענוג הגדול ביותר, כשאני זוכה לשמוע מתלמידי רעיון שלא חשבתי עליו קודם, שגורם לי לשנות את דעתי. לשמחתי זה קרה לי כבר כמה וכמה פעמים.
הלוואי שנזכה שהבשורה הזו שלנו תהפוך לנחלתה של החברה הישראלית כולה, וכל צד יצליח לנסות ולהבין את המניעים של הצד השני, ורק לאחר מכן יבטא את עמדתו שלו. הלוואי שלא נפחד מהמחלוקת, שלא נפחד לדבר, שלא נפחד להקשיב, שלא נפחד להפגין ושלא נפחד אפילו לצעוק, כי מותר לצעוק כשכואב.
והכי חשוב, לא נשכח שאנשים אחים אנחנו.
