בחוץ האביב כבר נותן אותותיו, הטבע במלוא עוצמתו ויפי תארו, מוציא לנו לשון חצופה משתלח, חפשי ומתגרה.
ולנוכח החוץ הפראי הזה יש אותנו. מבויישים ונכלמים, מבוייתים ונכלאים. סגורים בד' אמותינו. בידוד. מביטים החוצה בתחושה של החמצה. ועוד מעט פסח ואסור להחמיץ.
בפסח שכל מהותו היא משפחתית ורב דורית, נשב השנה לבד, והסבים והסבתות לבד, יספרו ביציאת מצריים מתוך הרגל, על ריק, ואף נכד לא ישמע.
האם יחביאו את האפיקומן?
האם יקראו הכל?
האם ישירו מה נשתנה?
כמשפחה שומרת חוק ומסורת, הנחת היסוד היא שפסח יש רק פעם בשנה ואין מה לעשות. אז נחמיץ.
פולחן הפסח
פסח, כמו כל חג דתי, הוא למעשה טקס. הטקס נולד מתוך פולחן ומתקיים בין היתר כאמצעי להעברת מסורת וידע מדור לדור. יש צורה קבועה לטקס הפסח שמספרת סיפור. שולחן הסדר רווי סימבולים שאנו מפענחים לילדינו ולעצמינו כל שנה מחדש. איך יושבים? כמה שותים? מה שואלים? מתי שרים? מה מחביאים? כנהוג בכל עדה ובכל משפחה מדורי דורות.
הישיבה בליל הסדר מעלה סיפורים, וידויים, שאלות וגילויים חדשים. פסח הוא חג של חוקים רבים ודקדקניים בענייני כשרות. בקיצור, בטקס הזה יש לדייק כי הוא קורה רק פעם אחת בשנה אז אין מקום לפסילות.
אבל אז, מגיע פסח שני ומספר לנו סיפור אחר לגמרי. זהו סיפור על הזדמנות שניה, על פשרנות, על הכלה, על חשיבותה של קהילה.
הזדמנות שניה
בספר במדבר, כשניתנה מצוות הפסח לעם ישראל, בשנה השנייה ליציאת מצריים, שזו למעשה הפעם השנייה שבה חוגגים פסח והופכים לראשונה את האירוע למסורת טקסית, הגיעה קבוצת אנשים למשה. אנשים אלו היו טמאים באותו זמן ולא יכלו להקריב את קורבן פסח. לפי חוקי הפורמט, טומאה הדבקה באדם מונעת ממנו להקריב את קורבן הפסח.
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(במדבר פרק ט', ו-ז)
משה מיד פונה לקדוש ברוך הוא בשאלה מה יהא על אנשים שמסיבות שונות לא יכולים להקריב את קרבן הפסח במועדו, ומקבל את התשובה הבאה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ, כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. (במדבר פרק ט', ט-יב)
אלוהים נתן להם דחייה של חודש. מועד ב'. ניתן לחגוג את אותו החג, באותה הטקסיות גם חודש לאחר מכן. ככל חוקת הפסח יעשו אותו.
לא ניכנס כאן לפרשנויות ולדקדוקים ההלכתיים העומדים על ההבדלים בין פסח לפסח שני, אך נשמח על התזכורת לקבלת הזדמנות שניה מתוך התחשבות בכלל הקהילה. ויותר מזה – על החובה שלנו לעמוד על כך שהגעגוע וצער ההחמצה יביאו אותנו לכינון ליל סדר חפשי, מכיל ומשפחתי, כדת גם אם לא כדין, בימים הבריאים והטובים שעוד יבואו עלינו ויהיו נכונים.
ובינתיים, לפסח הראשון, אנחנו התרנו לעצמנו לערוך ליל סדר כהלכתו עם מצלמה פתוחה ובאמצעות אפליקציית זום לצרף אלינו אנשים בודדים שבימים כתיקונם היו יושבים ליד שולחן סדר עם משפחתם או אתנו.
בתקווה שצו השעה יאפשר לסמכות רבנית אמיצה להתיר זאת ציבורית כי דרך ארץ קדמה לתורה ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.
אורית שור, אשת חינוך ותאטרון. חברה בקהילת קשת זכרון יעקב
