לא נצליח להתגבר על הקרעים והשסעים החברתיים באמצעות מעגלי שיח. בכדי לרפא את החברה מנגעי השיח האלים, הקיצוני והחד-ממדי עלינו לשוב אל דרכו של התלמוד. עלינו ללמוד יחד.
"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה!"
כאשר יש סוגיה חברתית שמעוררת קונפליקט בקהילה אחד הכלים המיטביים שבהם מקובל לעשות שימוש הוא שיח-קהילתי. לשיח קהילתי שני תפקידים משמעותיים: ראשית, הוא מהווה אפשרות לחברי הקהילה לשפוך את ליבם, להשמיע את קולם, לוודא שאכן הם ועמדותיהם זוכים לקבל מקום של ממש בקהילה. שנית, הוא מהווה כלי מיטבי בתהליך קבלת ההחלטות – לעיתים בכוחו להוביל לפשרה שעליה כל הצדדים מסכימים והכול יכולים לחיות איתה בשלום, אם כי אף אחד מהצדדים אינו חש שהיא הפתרון האידיאלי מבחינתו. במקרים אחרים ההחלטה יכולה להתקבל גם בהצבעה, בהכרעת הרוב, כאשר המיעוט שדעתו נדחה לכל הפחות יודע שדעתו נשמעה ולא הושתקה או צונזרה.
הנחת היסוד העומדת מאחורי תהליך זה הוא שתפקידו של השיח הקהילתי הוא לטפל בכל מה שקורה בממשק שבין האנשים השונים המרכיבים את הקהילה. דהיינו, הדעות שבהם מחזיקים חברי הקהילה הן דעות סגורות וברורות. לשיח הקהילתי אין מטרה לגעת בהן או לדון בהן, אלא תפקידו המרכזי הוא למצוא את הדרך להפגיש בין הדעות השונות בצורה הנעימה, הבריאה והמיטבית ביותר. לא אחת מתוך המפגש החי, מתוך השיח והדיאלוג, מתרחש גם דבר-מה בחדרי ליבו של האדם. לא אחת המפגש עם האחר,- או שמיעת העמדה המנוגדת לדעתו של האדם אכן חודרת אל תוכו פנימה, וגורמת לו לחשוב מחדש על עמדתו. ואולם, כאמור, אין זו מגמתו הראשונה של השיח הקהילתי.
כאן לתפקיד של הלימוד יש תפקיד אחר לחלוטין, ואפשר לראות בו שלב מקדים ומשלים לתהליך השיח הקהילתי. הלימוד מבקש ליצור השהייה במפגש שבין האדם והאחר, ולבקש מהאדם לבחון מחדש את עמדתו שלו, על סמך הלימוד.
יש להבהיר, אין הכוונה שלימוד מקור כזה או אחר צריך להוביל בהכרח את האדם למסקנה חדשה. הלימוד שבו אנו מדברים הוא לימוד בית-מדרשי, ובו לשותפים ללימוד יש תפקיד מרכזי ביותר: לפרש את המקורות, לדון בהם, להביע את דעתם על גביהם. במובנים הללו הוא דומה מאוד לשיח הקהילתי. אלא שכאמור תכליתו הראשונה היא שונה. היא אינה מבקשת רק לפתור את הבעיה שבמפגש שבין בעלי הזהויות והעמדות השונות, היא אינה מבקשת רק להנכיח את הדעות השונות, אלא היא קוראת לכל אחד ואחת לבחון את עמדתו, לבדוק מחדש את ההכרעה שעימה הגיע למפגש, ולהשהות את המפגש עם האחר עד לבירור העמדה האישית של האדם עם עצמו.
במילים אחרות, בעוד שהשיח הקהילתי מבקש לפתור את הבעיה, הלימוד מבקש לשהות בה. ובעוד שהשיח הקהילתי מבקש לקיים דיאלוג, הלימוד מבקש להעצים את השיח הפנימי – של האדם עם עצמו.
הלימוד אינו תורם רק בממד האישי של התהליך, הוא גם מאפשר לשיח הקהילתי להיות שיח מיטיבי יותר. על פי רוב, כאשר אנו מגיעים לקונפליקט בין זהויות שונות, בין עמדות שונות, בין ערכים והכרעות שונות, כל צד בשיח יודע לבנות היטב את הטיעונים העומדים ביסוד שיטתו, ומנגד הוא ממסגר את הדעות המנוגדות לדעתו כדעות נפסדות אשר עומדות על כרעי תרנגולות, או שנובעות מכל מיני מניעים זרים, משניים ולמעשה חסרי משמעות.
אמנם, השיח הקהילתי על פי רוב אינו גולש אל מחוזות השיח הפוליטי, שלצערנו מקובל בו מאוד בימינו להשמיץ, לזלזל ולקטלג את הדעות של המפלגות היריבות. גם כאשר השיח נותר ענייני ומכבד (אם כי גם במקרים אלו לא אחת הנגע של השיח הפוליטי פשה) המחיצות שאנו בונים בין הדעה שלנו לבין הדעה של האחר אינן נשברות בהכרח, ועדיין העמדות שלנו נצבעות בצבעים רציניים ומשמעותיים, ואילו הדעות של האחר נצבעות בצבעים קודרים ואפלים, אם בשל המניעים שאנו מייחסים להם ואם בשל ההשלכות הנוראיות שאנו סבורים שיבואו בעקבות דבריהם.
וכאן נעוץ יתרונו השני של הלימוד. הלימוד מאפשר לדעות השונות לקבל את רוחב הדעת, את העומק ואת הרצינות שעומדים ביסודן. ההשהיה שמציע הלימוד במפגש שבין הזהויות השונות מאפשר לכל אחת מהן להציג את עצמה באופן מלא ושלם, באופן שבו בסופו של דבר הלומדים רואים כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וכי יש משקל רב ומשמעותי גם בעמדה שמנגד.
בכך משלים הלימוד את התפקיד הראשון שמניתי לעיל ביחס לשיח הקהילתי, ומאפשר לשיח זה למצות את עצמו עד תום. דהיינו, בכוחו של הלימוד לאפשר להשמעת הקולות שונים לקבל את המקום הראוי להם בליבם של השותפים לדרך, יותר מאשר הצגתם של רעיונות אלו מפיהם של הדוברים עצמם. זאת משום שמנגנון ההשהיה שמציע הלימוד מאפשר ללומדים לחשוב על הדברים מחדש, משום שמנגנון הלימוד מאפשר להציג את הרעיונות העמוקים שביסוד הדעות השונות ומשום שהדעות שמופיעות בלימוד הן אינן בהכרח דעות הנוגעות במעשה עצמו שאנו עסוקים בו, אלא ברעיונות דומים. וממילא דבריהם אינם מאיימים עלינו במובן של ההכרעה המעשית, ובכך מאפשרים לדבר בנושאים אלו בלב פתוח ונפש חפצה.
שפת התלמוד – כתשתית תרבותית בחברה יהודית רבת-פנים
קהילה מעורבת היא קהילה סגורה מחד ופתוחה מאידך. היא סגורה – מכיוון שהיא מתלכדת סביב זהות יהודית. בכך היא כבר ממסגרת את עצמה במסגרת ברורה וידועה. אך יחד עם זאת היא קהילה פתוחה מכיוון שמשמעות החיים היהודיים אינה פתורה בה – לא בעבור היחיד ולא בעבור הכלל, אלא שמתאפשר ריבוי של דעות וקיום של כמה דרכים, זו לצד זו.
מכאן, כאשר אנו מחפשים אחר יסוד מארגן מרכזי לקהילה המעורבת אנו מחפשים אחר יסוד שיש בו מרכיב יהודי ברור מאוד, ולא רק מרכיב טולרנטי או פלורליסטי ברוח הסיסמה: "חיה ותן לחיות", אך בה בעת אנו מחפשים אחר יסוד שיש בו ריבוי קולות ודעות. הלימוד הבית-מדרשי הצועד לאור השראתו של התלמוד הוא המרכיב היסודי שנדמה לי שבכוחו לאגד בצורה הטובה ביותר את שני המרכיבים הללו יחד.
לכאורה הרוח ההומניסטית המנשבת בעולם מאז ימי הרנסנס ועד ימינו אנו אמנם מציעה פלורליזם ופתיחות הקרובים יותר במהותם לרוחה של הקהילה המעורבת מזו של התלמוד. שכן חכמי התלמוד לא נקטו בעמדה פלורליסטית או אף סובלנית לקבוצות שונות בעם ישראל שאינן נמנות על חכמי בית המדרש, והוא אף לא היה מקום שבו התכנס מרבית הציבור, אלא שכבה אליטיסטית ומוגדרות מאוד.
אך הרוח הפלורליסטית של ההומניזם חסרה את המרכיב היהודי המשמעותי, שכאמור נדרש בקהילה המעורבת. מרכיב שבאם אין אותו – מאבדת הקהילה המעורבת את הציר היהודי המארגן העומד ביסודה. ויתרה מכך, היא חסרה את המרכיב המשמעותי של אורח החיים, של המסד הקהילתי שעל בסיסו וסביבו נבנית הקהילה. היא מותירה אותנו עם רעיון משמעותי, אך מבלי סולם המאפשר לרעיונות הגבוהים לרדת ארצה.
ומן העבר השני, לכאורה יהדות דתית מתונה, יהדות מסורתית, היא האפשרות הטובה ביותר לחיים המשותפים לבעלי הזהויות היהודיות השונות בחברה שלנו. שכן זו מאפשרת מצד אחד מרכיב יהודי מרכזי ומצד שני היא פותחת את שעריה גם לבעלי זהויות אחרות.
אלא שמאור פנים זה אלו הם בדיוק המרכיבים הגורמים לה להחמיץ – תרתי משמע – את האפשרות של כינון קהילה מעורבת באמת. משום שאלו מראש מגדירים מי הם אלו שבאים מפנים ומי שבאים מן החוץ, מי האורחים ומי המארחים, וכדומה. ואף כאן יתרונו של התלמוד והשפה התלמודית – לא במובן של היצמדות למחלוקות שמופיעות בו בלבד, אלא לשפה שהוא מכונן. שפת התלמוד, השפה הבית-מדרשית, מצליחה בעת ובעונה אחת לאחוז בכל אותם מרכיבים יסודיים של הקהילה המעורבת: היא מהווה מרכיב יהודי משמעותי ומרכזי, ומאפשרת לקהילה להיבנות סביב עמוד תווך יהודי, ולא רק רעיון פלורליסטי. ככזו היא תורמת הן לבניית עמודי התווך של הקהילה והן לבניית הזהות האישית של כל אחת ואחד מחברי הקהילה.
אך בה בעת שהיא עמוד תווך יהודי, היא גם עמוד תווך פלורליסטי, מכיוון שהלימוד הבית מדרשי מטבעו הוא לימוד שמאפשר את ריבוי הקולות. ובנוסף לכך, שפת התלמוד משמרת בקרבה את ריבוי הקולות – ומהווה השראה עבור החיים הקהילתיים שיש בהם ריבוי קולות. כך מתקיימים בעת ובעונה אחת שני היסודות החשובים ביותר של הקהילה המעורבת: הפתיחות והסגירות; ההתכנסות סביב עמוד התווך היהודי, ההשתייכות לרציפות היהודית, מצד אחד, והרצון לאפשר מגוון זהויות מבלי ליצור היררכיה ביניהם מצד שני.
בית המדרש מול בית הכנסת
בתלמוד הבבלי, במסכת מגילה, ישנה מחלוקת בין חכמים אם בית הכנסת חשוב מבית המדרש או בית המדרש חשוב מבית הכנסת. התלמוד בסופו של דבר אינו מכריע בשאלה זו, וכמו מבקש בכך לרמוז לנו כי לכל אחד מן המוסדות הללו יש תפקיד מכריע בכינון הזהות היהודית. מבחינת החברה היהודית לדורותיה בית הכנסת היה המוסד העממי – אליו הגיעו כל שדרות העם, בעוד שבית המדרש נותר מאז ועד היום מוסד אליטיסטי (שלא בהכרח "באשמתו"), אשר רק מעטים נכנסים בשעריו.
בית הכנסת – עם כל חשיבותו – אינו יכול להיות המוסד המאחד בין חלקי העם השונים: רבים אינם פוקדים את בית הכנסת. אחרים חשים בו כאורחים – לעיתים רצויים ולעיתים פחות, אך ודאי לא בני ובנות בית. וגם מקרב אלו הבאים בשעריו הדעות חלוקות כיצד צריך בית הכנסת להתעצב לנוכח הרוחות החדשות בעולם, מה מקומן של הנשים וכדומה.
לעומת זאת, כוחו של בית המדרש הוא בכך שהוא אינו מכריע בשאלות, אלא נותן להן מקום; הוא אינו מבקש להכריע בענייני הזהות המורכבים, אלא לתת להם מסגרת לדיון וחשיבה; הוא אינו מציג דרך אחת להיות יהודי – תהיה זו דרך שמרנית כבבתי כנסת אורתודוקסיים או דרך ליברלית כבבתי כנסת שוויוניים – אלא מבקש מבעלי הזהויות השונות לנהל ביניהם דיאלוג עמוק ורציני על אודות הסוגיות הללו, וסוגיות רבות אחרות. בית המדרש הופך את המחלוקות על החיים היהודיים לאורח החיים היהודי עצמו, לשיח התלמודי מדורי דורות. ובכך כאמור לא רק נותן הד עמוק לנושאים שבמחלוקות, ולחיים במחלוקת, ולא רק מציג דרך אחרת לקיים את הקונפליקט שבין הזהויות השונות, אלא הוא מאפשר ליצור אתוס תרבותי משותף שיש בו בה בעת שפה אחת ודברים רבים.
עד היום בתי המדרש מן הסוג שתואר כאן לא הצליחו להרחיב את שורותיהם לקהל הרחב, ואפילו לא לעמוד בלב החיים הקהילתיים של קהילות מעורבות; לא הצליחו "להאריך מיתריהם" ולהרחיב גבולם. סיבות רבות לדבר, ואין זה המקום לפרוט את כולן. ואולם, נדמה לי כי אחת הסיבות שעליהן ניתן להצביע היא התפקיד של בית המדרש בחיים הקהילתיים. על פי רוב, בית המדרש תופס מקום של העשרה והשראה בחיים הקהילתיים, ולא מהווה אבן יסוד בהם. זאת משום שהוא פונה אל חיי הרוח וההשראה, ולא שזור בתוך מרקם החיים הקהילתיים עצמם. ועל כן, רק מעטים המחפשים אחר משב רוח רענן זה – הם הבאים בשעריו.
ברם אולם, לו היה בית המדרש נעשה לאבן פינה בחיים הקהילתיים, כאשר הדיונים והקונפליקטים עוברים דרך הלימוד הבית מדרשי, כפי שזה תואר לעיל, הרי שאפשר היה שהוא היה תופס מקום משמעותי הרבה יותר בחיים הקהילתיים. ובכך גם היה תורם תרומה משמעותית הרבה יותר לבניית שפה דיאלוגית וקשובה. שפה שהחברה הישראלית כה זקוקה לה.
הרב שטיינזלץ, רש"י המודרני, האמין כי אכן קורטוב תלמוד יעדן את השיח הישראלי, המתלהם והבוטה. אני מאמין שזו אחת מן הבשורות החשובות והגדולות של מפעלו ,המוטלת על כתפינו. עלינו להצליח למסד את שפת התלמוד, את הלימוד המשותף של בעלי מחלוקת, את הדיאלוג הבית מדרשי, בלב הקהילות המעורבות, בלב החיים היהודיים בכלל.
הבשורה של הקהילות המעורבות אינה יכולה להיחתם במעגלי שיח למיניהן. היא חייבת להביא בשורה רחבה ועמוקה יותר. בשורה שקושרת בין הלימוד והשיח, בין הדיאלוג הפנימי של האדם עם עצמו לבין הדיאלוג שהוא מנהל עם זולתו. בשורה ברוח התלמוד. בשורה המאפשרת לנו ללמוד לחיות ביחד. ללמוד ולא רק לדבר.
