"אני מאמין באלוהים, אני מאמין בתורה ובתנ"ך, אני חושב שזו הגרסה האמיתית לעולם, להיווצרות של העולם" אומר מאיר. שואל אותו יואב קוטנר: "אז למה אתה לא הולך עם זה עד הסוף?" עונה מאיר: "אני אף פעם לא מבין את המושג הזה –"עד הסוף"- ", זורק קוטנר: "אורי זוהר". "אורי זוהר?" שואל מאיר "אתה יודע איך חצר X מסתכלת על אורי זוהר? כמו על צחוק מעבודה. היא מעדיפה את יואב קוטנר על אורי זוהר, כי הוא (אורי זוהר) רק דאווין של זה בשבילם. אין סוף… פשוט אין סוף. אתה מתכוון…. אתה לוקח את מה שנקרא הממסד הדתי, או החזרה בתשובה, כבוכטה של שחורים. אבל באיזו חצר אני איעצר? ומה אני צריך שתסתכל עלי חצר X, חצר X תסתכל עלי ככה וחצר Y תסתכל עלי ככה, ויגידו לי: אנחנו בסדר, וההם מוקצים".
קוטע אותו קוטנר ואומר: "אז אתה לא מרגיש בסדר בחברה החילונית, כביכול…" עונה מאיר מיד: "אין לי ממש בית בחברה החילונית, אני לא מרגיש בבית בחברה החילונית. אני מרגיש שאנחנו חיים באיזו החמצה. המצב היחידי, שאני מרגיש בו בבית, זה חיבת אנשים, חדוות אנשים, זה דיבור עם בני אדם על איזשהו בסיס של השתוות, שאתה יכול להוציא מילה, לחבב, אבל באמת בלי קשר לזה (כלומר, בלי קשר לכך שאיננו מרגיש בבית בחברה החילונית / י.ז.) ועד כמה שיותר, לשכוח שקיימת בעיה כזו". (תמלול מתוך הסרט "מסע הבחירות של מאיר אריאל" (1987))
משנת מותו ב99' ועד שהגיעה הקורונה, כמעט כל שנה, בסביבות תאריך פטירתו של מאיר אריאל ביולי, נערך מופע לזכרו – אמנים שונים מבצעים את שיריו.
מודה אני, כי אינני נהנה מהמופעים הללו כל כך. רק במעטים מהביצועים הללו אני שומע התייחסויות מעניינות לתוכן השירים והרוב נחווה לי כמו פיספוס של הזדמנות לומר משהו רלוונטי ואוהב לעולם, למדינה, לעם, לאדם. רלוונטיות שאני חווה כנוטפת ונובעת באהבה בשפע משיריו של אריאל.
עם זאת, כמעט לכל המופעים לזכרו הגעתי.
אז למה אני בא?
כדי להתבונן בקהל המתאסף ולהיות בתוכו. מזקנים ועד ילדים, נשים וגברים ומה שביניהם (לפחות אלו שהצליחו להשלים איתו לאחר אמירותיו הקשות והמצערות על הלהט"ב), דתיים וחילוניים ומה שביניהם, ימין ושמאל ואפילו מרכז. כולם שם. המון צעירים, עתידות עתידות טופפות לקראתן ולקראתם, עינייהם בורקות. אני מתבונן בקהל של מאיר אריאל המנוח, הגדל משנה לשנה ונושם לרווחה – לרגע אחד בשנה אני בבית. כולנו כאן יחד, אחים ואחיות (ולא לצורך מלחמה באחר שלישי).
כולם מרגישים שמאיר אריאל (או יותר נכון – מחשבתו ויצירתו) היא שלהם. כולם מוצאים בה מקום. גם הקיבוצניקית ההומאניסטית האתאיסטית שגבה ליהדותה וגם המתנחלת במאחז, באמונתה הלוהטת באלוהים ובצדקת דרכה. שתיהן מוצאות את עצמן בשירתו של אריאל. ולא שהוא "עושה להן נעים". ממש לא. הוא מבקר את שתיהן ומאתגר אותן ואת תפיסותיהן ואת הגדרותיהן העצמיות. אבל הוא עושה זאת באהבה – גם הכעס שלו וגם הכאב, הדאגה והאכזבה, הן של חבר, אח או אב. לא של המוציא עצמו מן הכלל.
לא היה למאיר אריאל בית בחברה החילונית, אבל גם לא בחברה הדתית. ובאותם ימים – לפני 35 שנים – תהום פעורה בין השתיים. צריך לבחור – יואב קוטנר או אורי זוהר, אין אמצע. אין מורכבות. אבל הוא נמלט מהגדרות ומתשובות פשוטות וחד משמעיות. בכל תחום בחייו.
מקורו בקיבוץ שאהב עד סוף ימיו ונשאר מחובר אליו תמיד, אבל דרכו הזהותית, הרוחנית, ההגותית והאומנותית, איננה יודעת מסגרות. נאמנה לעצמה ולא למוסכמות.
את המשוכה הגבוהה שניסה הקיבוץ להעמיד בינו לבין ההיבט המסורתי והאמוני של יהדותו הוא עובר בקפיצה, אבל לא מרגיש הכרח להכריע בין זהותו היהודית לזהותו הקיבוצית. חי בכל מקום ובשום מקום בו זמנית.
רק בתוך מפגש אנושי הוא מצליח להוריד את תרמיל הנדודים ולנוח לרגע – מפגש בין אדם לאדם, ללא הגדרות וללא גדרות.
בניסיון לאפיין את העמדה השונה הזו – הבחירה של אריאל שלא לוותר על היבטים בזהותו גם במחיר של לא להיות שייך לשום בית, אנו יכולים לזהות בחירה במורכבות. אבל בה בעת יש בה גם פשטות.
המורכבות באה להתגבר על הניסיון לכלול אדם בתוך הגדרה זהותית קבוצתית (אם אני מאמין באלוהים ואני ציוני אז אני דתי לאומי המאמין בארץ ישראל השלימה בכל מחיר ואני הולך בקיץ עם סנדלים ו….). אבל, כשאני פוגש אדם, מפגש אמיתי, בלי ניסיון לכלוא אותו בהגדרה (כדי להניח את דעתי), אנחנו שנינו בפשטות – אני פשוט אני והוא פשוט הוא, כאן ועכשיו. כשאין ניסיון להגדיר את האחר גם לא צריך מורכבות שתאפשר לנו להתעלות מעל ההגדרות.
כבר 15 שנים שאני מלמד את רעיונותיו של מאיר אריאל.
לפני כשבע שנים, כשעמדתי בצומת תעסוקתי וניסיתי להבין לאן עליי לפנות, הבחנתי שהמשותף לכל העיסוקים שלי שפיתחתי בעצמי – מ.אריאל, קבלות שבת של כלל עמק חפר וקבוצת לימוד של פרשת השבוע בקריאה יחפה וניגונים – המשותף לכולן הוא מגוון הזהויות היהודיות של המשתתפים הנקבצים אליהן. בכולם התאספו דתיים וחילוניים ויחד חווינו מקום משותף במחנה משותף גבוה (אם הנחתום יכול להעיד על עיסתו).
הסקתי את המסקנה ופניתי לגשר, צו פיוס ומיתרים. למזלי, מיתרים היו הראשונים להגיב….
כשאנחנו חושבים היום על חיים קהילתיים מעורבים ובמיוחד על תרבות מעורבת, אנחנו ממליצים ליצור לכל מהלך הובלה מעורבת, המשקפת את מגוון הזהויות בקהילה. ההנחה היא שכדי ליצור משהו שנותן מקום לכולם, יש לאפשר לתוצר לנבוע מתוך מנעד תודעתי רחב שאיננו יכול להיות מוכל בדעתו של אדם יחיד.
מאיר אריאל, מוכיח לדעתי שיש גם יחידי סגולה, המסוגלים להחזיק בדעתם את המורכבות המספקת כדי ליצור מקום – מרחב שעדיין איננו קיים ובו יכולים להיפגש בעלי ובעלות זהויות מגוונות ולהרגיש כולם בבית.
ויצירתו של מאיר אריאל, שנדד במרחבי הזהות כבן בלי בית, מאפשרת לנו מקום להיפגש בו.
"שנים שאני נס ממלכודות תדמית
ממצודות קיבוע
ממכלאות הגדרה
מקופסאות שימורים
מאוספים של פרפרים
מהסיכה הנועצת אל הלוח
מצנצנת הפורמלין
טוב לפרפר המאוורר במשק כנפיו
מלפרפר הפרוש מלוא מוטת כנפיו
בשלל גוונים וחן דוגמא
לעיני רבבות מבקרים
טוב לי צבע אחד חי
מאלף צבעים מתים."
(הקדמה לכתבה ב"זמנים מודרניים" 1997)
יותם זיו, מנהל שותף ברשת קהילות מיתרים, חוקר ומלמד את יצירתו והגותו של מאיר אריאל
