אחד המרכיבים החשובים ביותר בחייה של קהילה הוא ההתכנסות המשותפת יחד. התכנסות זו יכולה להתקיים סביב אירועים מזדמנים המתרגשים ובאים בעולמה של הקהילה, והיא יכולה להתקיים סביב מועדים קבועים במעגל השנה. ההתכנסות המשותפת יחד מהווה את המפגש החי, המתקיים בין הנשים והאנשים המרכיבים את הקהילה. היא מאפשרת להכיר פנים חדשות, להעמיק במפגש שבין הזהויות השונות, וכמובן ליהנות יחד – ובכך לחזק את תחושת השייכות לקהילה. אך למעלה מזו – היא למעשה מבטאת את ליבת חייה של הקהילה, תוך שהיא מבטאת את המרכיב החי והפועם שלה.
לאורך השנים למדו הקהילות המעורבות לייצר שני מודלים מרכזיים של התכנסות סביב מעגל השנה: מודל אחד הוא מודל שבמרכזו עומדת החגיגה המשותפת. והמודל השני הוא המודל שבו עומד השיח והלימוד. מודל החגיגה מאפשר יצירת חווית חיים משותפת, אשר תחת כנפיה שוררות יחד הזהויות השונות, מבלי שמתעורר ביניהן קונפליקט כלשהו. חוויה זו חשובה מאוד בכדי לייצר את תחושת הלכידות החברתית, והמכנה המשותף הרחב, המהוות את האדנים שעליהם ניתן יהיה לייסד את המבנה המורכב של הקהילה המעורבת. האירועים שיחגגו לאור מודל זה הם: חגיגת פתיחת השנה וסיומה, סדר ט"ו בשבט, חג הפורים, ועוד כהנה וכהנה. מודל השיח והלימוד מאפשר להביא את המורכבות שעומדת ביסוד הקהילה המעורבת אל תוך שגרת חייה של הקהילה. מורכבות זו מצויה במפגש היומיומי, אך היא אינה בהכרח מדוברת או נלמדת באופן סדור. והנה אותם אירועים שבמרכזם עומד השיח והלימוד מייצרים את ההזדמנות לדבר על הדברים, להעמיק במגוון הזהויות שמרכיבות את הקהילה המעורבת וכיוצא באלו. האירועים שיצוינו בדרך זו הינם אירועים כגון: תיקון ליל שבועות, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, תשעה באב, וכדומה.
לצד מודלים אלו קיים המודל של ההפרדה. על פי מודל זה ישנם אירועים שבהם בשל השונות הגדולה השוררת בין הזהויות לא ניתן לייצר חוויה משותפת לכלל הזהויות, ועל כן יש לייצר אירוע הפונה מלכתחילה לקהל מסוים מתוך הקהילה המעורבת, או לחילופין לייצר פעילויות מקבילות – אשר כל אחת מהן מתאימה לקבוצה מסוימת בתוך הקהילה המעורבת.
חגיגה ומחלוקת – הילכו שתיהן יחדיו?
יום ירושלים מעורר תהיות ושאלות רבות בנוגע לאופן שבו יש לציין אותו בקהילה מעורבת. בקהילה המעורבת ישנן באופן טבעי זהויות שונות, ואלו מתייחסות בצורות שונות ולעיתים אף הפוכות ליום הזה: ישנם אלו שעבורם מדובר ביום חג לכל דבר ועניין. ביום זה לובשים בגדי לבן, מתכנסים לתפילת הלל חגיגית, מתאספים יחד לשירה ואף עולים לצעוד בדרך המובילה מן העיר החדשה אל העיר העתיקה בירושלים בדגלי כחול לבן. ישנם אלו שעבורם יום זה הוא אינו יותר מתאריך רשמי של המדינה, בדומה לימים נוספים שנקבעו בלוח השנה הישראלי: יום העלייה, יום הרצל וכדומה. ימים שבמקרה הטוב הביטוי שלהם יתקיים בין כתלי בית הספר היסודי. וישנם אלו שעבורם זהו יום שמציף דווקא את המורכבות שאנו מצויים בה מזה למעלה מחמישים שנה. בעבורם יום זה הוא דווקא יום שמזכיר כי לצד שחרור העיר העתיקה והכותל, הבאנו על עצמנו גם את השלטון בעם אחר. וככל שהיום הזה נצבע בצבעים עזים יותר של לאומיות-דתית, המתפרשת בעיניהם כמשיחיות, ועל המרקע עולים הצילומים של מיעוט קטן אך קולני הקורא קריאות קשות בסמטאות העיר העתיקה – כך הולכים הם ומתרחקים מן האפשרות להצטרף אל החגיגה.
כך נוצרת קשת רחבה של תגובות ועמדות ביחס ליום הזה ועולה וצפה השאלה כיצד ניתן, אם בכלל, לציין אותו יחד בקהילה המעורבת. המודל של החגיגה אינו מתאים כאן, משום שהוא משטח את המורכבות של הזהויות השונות, ובוודאי אינו נותן מקום לאלו המבקשים להביע את הכאב והצער על המציאות שאנו מצויים בה, יותר מאשר שהם מבקשים לחגוג. המודל של הלימוד והשיח אינו מתאים כאן משום שהוא גורע מן החגיגיות, ולמעשה הופך את החוויה של היום מחוויה של התרוממות רוח ושמחה, לחוויה של התכנסות "כבדה" ורצינית, שאינה מתאימה לאווירת החג שהם חשים בליבם.
מכאן, לכאורה, שאין לנו אלא להציע את המודל של ההפרדה. על פי מודל זה יש להציע דרכים שונות לציון היום בקהילה המעורבת, תוך מסגור זמן המיועד גם למפגש בין הזהויות השונות – בו יוכלו לשתף באופן שבו הן מציינות את היום ולחלוק בדבר המשמעות שהן מוצאות או לא מוצאות בו. דרך זו, דומה במידה רבה לבחירתם של בתי ספר דו-לשוניים (יהודים-ערבים) להימנע מלקיים טקסי יום זיכרון או נכבה, כמו גם את חגיגת העצמאות באופן משותף. התלמידים מכירים ומתוודעים לנרטיבים השונים של חבריהם לכיתה, אך הם עצמם אינם שותפים בטקס משותף.
יכול להיות שאכן זוהי המסקנה הנכונה ביותר. ואולם, ברצוני לעורר את השאלה האמנם אין באפשרותנו להציע דרך אחרת? האמנם אי אפשר לייצר מודל אחר, מודל שממזג יחד משני המודלים הראשונים שתוארו ויוצר בריאה חדשה? האמנם אין בכוחנו לייצר מודל שיש בו מרכיבים מסוימים מן החוויה המשותפת והחגיגיות שתוארו במודל הראשון, ומרכיבים מסוימים מן הלימוד והשיח שתוארו במודל השני? האם בהכרח חגיגה ומחלוקת הם כשני הפכים שאינם ניתנים לאיחוד? האמנם אין באמתחתנו בשורה גדולה יותר – בה החוויה המשותפת יחד אינה בהכרח הופכת לשטחית ופלקטית ולהפך – השיח והלימוד המשותף יכולים לקבל גם צורה חווייתית יותר ומלאת עזוז יותר מן ההתכנסות סביב שולחנות עגולים?
את השאלה הזו אני מבקש להניח לפתחנו בעת הזו. אני חושב שחובתנו בעת הזו היא לדון בשאלה הזו. לא רק בכדי לדון בשאלת אופיו של יום ירושלים בקהילה המעורבת. אלא גם בכדי להעמיק בדיון העקרוני בדבר אופיים של האירועים שאנו מייצרים בקהילות המעורבות, ובדבר האפשרות שלנו להציע יצירה מורכבת שממזגת יותר ממודל אחד בהצעה שלה, ובכך מציעה תרבות חיים עשירה, חיה ותוססת – שבה בעת היא נושאת ריבוי קולות ומורכבות. האם בכוחנו אכן לכונן אתוס משותף הנושא ריבוי קולות. האם בכוחנו לייצר תרבות חיים בה חוגגים את המחלוקת?
בשולי הדברים, אעלה על הכתב בכל זאת מעט זעיר ממחשבותיי שלי בעניין זה. אני סבור שלמפגש עמוק בין זהויות יש תפקיד ביצירתה של תרבות חיים מתחדשת. מכוח השיח והלימוד, מכוח ההיכרות העמוקה והמתמשכת, ומכוח הרצון לכונן תרבות חיים משותפת – אפשר וניתן ליצור התחדשות יהודית משמעותית, שבכוחה למזג מזרח ומערב. אני סבור שזו הבשורה העמוקה של החיים בקהילה מעורבת. ועל כן אין לנו להסתפק במודלים שהוצגו לעיל, אלא עלינו לשאוף בדיוק אל המחוזות הגבוהים הללו של יצירת מודל מחודש, של חווית חיים עשירה, מלאת עזוז ורבת רושם – החובקת בתוכה קולות שונים ודעות שונות.
ובהתייחס לשאלת יום ירושלים – אני סבור שאי אפשר לוותר על החגיגה מזה או על השיח מזה, וגם לא ניתן להפריד ולמשול. וכהצעה מעשית, אם יורשה לי, אפשר לייסד ביום הזה יום סיור בירושלים. הסיור מטבעו מאפשר להתייחס מלכתחילה לעניין בצורות שונות: יש שעבורם יהא זה חלק מן העלייה החגיגית לירושלים ביום חגה; ויש שעבורם לא יהיה זה אלא סיור חגיגי. יש שיבואו בבגדי לבן ויש שיבואו בבגדי יום חול. אך אלו ואלו – יעלו את ירושלים על ראשם. הסיור, בשונה מהתכנסות ללימוד ושיח, מצרף אל התוכן הלימודי את החוויה. הסיור מזמין אותנו להליכה, להתבוננות, להקשבה, למגע – לחוויה שהיא מעבר לכל לימוד או שיחה. בד בבד, הסיור גם מזמן מגוון רחב של התייחסויות אל תוכנו של היום. בסיור עצמו ניתן להיחשף ולשמוע מגוון רחב של סיפורי ירושלים; לשמוע את הקולות השונים – גם אלו המתבוננים על אותו מאורע מזוויות שונות, וכמובן הוא מעורר לשיח ודיאלוג בין המשתתפים עצמם. בכך יאפשר הסיור לאחוז בחבל משני קצותיו, וליצור מודל שלישי, של התכנסות משותפת, מעוררת השראה, מהנה, חווייתית וכיפית יחד עם התכנסות שיש בה מקום למורכבות, לריבוי הקולות, לדיאלוג וללימוד.
בשנה הבאה – בירושלים הבנויה.
