לאחרונה נפטר פרופ' אליעזר שביד, מגדולי החוקרים במחשבת ישראל שקמו בתולדות ימי מדינת ישראל, ומי שידע לשלב לצד עבודתו המחקרית גם עשייה חינוכית וחברתית ותרם תרומה מכרעת בהתפתחות ההתחדשות היהודית בישראל. במחקריו ומעשיו ביקש שביד לחבר בין העבר-הווה והעתיד. הוא התמצא בנבכי ההגות היהודית לדורותיה, וביקש להוציא אותה ממחשכי העבר אל הווי החיים שלנו. ואולם הוא לא הסתפק בהנגשה מחקרית מסוג זה, וביקש לתרגם את הרעיונות הגדולים שמצא בה להגות עכשווית, חיה ופועמת אשר יהיה בכוחה לעצב את ההווה נוכח חזון-עתידי עשיר ועמוק.
אחת הדוגמאות לחיבור ייחודי זה בין מחקר ועשייה, בין עבר והווה, בין ענייני הרוח לבין ענייני החברה בא לידי ביטוי במאמר שפרסם לפני כעשרים שנה. במאמרו "שבת במדינת ישראל" פרש שביד את משנתו אודות השבת במדינת ישראל. בחברה הישראלית השבת ניצבת לא אחת כנקודת מתח בין מחנות שונים. שאלת עיצובה של השבת במרחב הציבורי מתכנסת פעמים רבות לויכוח בין מחנות נבדלים, המבקשים כל אחד מהם לעצב את המרחב הציבורי על פי השקפת עולמו. כך חוזר ונשנה הויכוח על אודות פתיחת בתי עסק בשבת או על אודות הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. במאמרו, שביד ביקש להתעלות למעלה מן המחלוקות האלו, ולשאול את השאלה החיובית אודות אופייה של השבת במדינת ישראל. הוא ביקש לשאול כיצד היינו רוצים שתראה השבת בחברה יהודית שרובה אינה שומרת שבת על פי חוקיה ודרכיה של האורתודוקסיה. מהי אותה שבת שיכולה לשמש בעבור חלקים נרחבים של הציבור היהודי במדינת ישראל יום משמעותי שלא יהיה יום חופש גרידא אך גם לא יתכנס אל ד' אמותיו של השולחן ערוך. וכך כתב:
"כך עומדת בעיית השבת בארצנו זה שנים רבות, כמאבק בין שני מחנות, שיותר משהם נותנים דעתם כל אחד לפתרון חיובי של קשייו, הם נותנים רעתם להתגברות נצחנית על המחנה שמנגד. לא נטען שלא הייתה כלל התמודדות על אופי השבת במדינות ישאל. הנושא נדון בקביעות, ופה ושם נעשו גם ניסיונות חיוביים. אבל בדרך כלל נערכה ההתמודדות במישור הפוליטי, ללא התבוננות עקרונית, והתוצאה : חידוד הניגודים במקום הידוק ההסכמות.
דומה כי קרובים אנו עתה מאוד לנקודת הכרעה. ה"סטטוס-קוו" המפורסם לא יוכל להימשך עוד זמן רב. שכן אי אפשר לקיים לאורך ימים בדיה פוליטית, שהחיים טופחים על פניה יום יום ושעה שעה. השאלה היא כיצד תיפול ההכרעה. אם יתנהלו העניינים באפיקם השגרתי היא תביא לידי גיבוש את הניתוק החברתי בין שני המחנות.
אבל עדיין קיימת ברירה נוספת. עדיין אפשר ששני המחנות יחפשו את הפתרון החיובי לבעייתם, מתוך מאמץ להבין את עמדת המחנה האחר על-פי דרכו שלו, ולו רק משום שאין אף אחד מהם יכול להתמודד באורח חיובי עם בעייתו לבדו".
(אליעזר שביד, השבת במדינת ישראל, מתוך: היום השביעי, בעריכת מיריק גרזי ובארי צימרמן, תל אביב 2001)
במאמרו הצביע שביד על הצורך להעמיק בדבר משמעות השבת, ומתוך העמקה זו לנסות ולתרגם את ערכי-היסוד של השבת אל הקיום היהודי בישראל, באופן שיתאים לציבור הרחב, שרובו אינו שומר ואינו חפץ לשמור את השבת באופן ההלכתי-אורתודוקסי. הוא חיפש אורחות חיים שיאפשרו לשבת לתפוס מקום מרכזי בתרבות החיים היהודים בישראל, אך מבלי לכפות או אפילו ליצור מראית עין של כפייה – שיגרמו לשבת שוב להתכנס אל ד' אמותיה של ההלכה, או חלילה חמור מכך שוב ליפול אל חיק המחלוקות הפוליטיות. בכך אתגר שביד את השיח החילוני מזה והדתי מזה. את השיח החילוני-המקובל אתגר בחשיבה על אודות משמעותה של השבת שלא בהיבט החוקי בלבד – חוק ימי המנוחה, וכמובן גם לא רק באמצעות ההתנגדות לעמדה הדתית. ואת הצד הדתי-המקובל אתגר בדרישה לחשוב על משמעותה של השבת בעבור הציבור היהודי שלא רק דרך המשקפיים הצרים של ההלכה כפי שהיא נשמרת על ידי הנאמנים להלכה.
שביד האמין בכל ליבו שתהליך זה יצמח מתוך דיאלוג חי ופועם בין המיתרים השונים המרכיבים את החברה. וממילא הוא גם לא חשב שיש בידו פתרון גמור וחתום, ומאמרו לא היה אלא קול קורא במדבר, שתפקידו היה לעורר את הרבים ולגרום לכך שסוגיה זו אכן תדון בכלים חדשים, במרחבים חדשים, ושלא דרך המאבק הפוליטי סביב ה"סטטוס קוו". יחד עם זאת, כמי שידע לחבר שמיים וארץ, גם מאמר זה לא נותר עבור שביד רק דברי אגדה. ובסופו של המאמר שרטט שביד גם את אופקים שיש לפסוע בהם בכדי להפוך את החזון למציאות.
שני קווי עשייה התחברו בחזונו של שביד: ציבורי-פוליטי וקהילתי-חינוכי. שתי תנועות המשלימות האחת את רעותה: האחת מלמטה למעלה והשנייה מלמעלה למטה. האחת חינוכית וקהילתית, אשר צומחת בקהילות אחדות, ואט אט נעשית לתנועה גדולה ומשמעותית המשפיעה על הכלל; והשנייה מלמעלה למטה, מן ההיבט הציבורי המקרינה על כלל הציבור ומעודדת אותו לנוע באותה תנועה גדולה אל עבר עיצובה המחודש של השבת במדינת ישראל, וכך כתב:
״כדי להחזיר את חיי החברה היהודית בישראל אל מלוא תכניה, ולבנות גשר של הבנה ושותפות בין מחנותיה, יש לפעול בשני כיוונים.
הכיוון האחד הוא חברתי-פוליטי: מציאת המצע המוסכם שעל יסודו אפשר להקים מסגרת משפטית מחייבת. מסגרה שלא תפגע בעקרונות של המחנות השונים, אך תמצה את יכולת הוויתורים ההדדיים. מסגרת כזאת היא הכרחית גם מבחינת השאיפה לאחדות לאומית וגם מבחינת השאיפה להתמודד באורח חיובי עם שאלת תכני החיים התרבותיים של החברה היהודית בישראל. בלעדיה לא יהיה שום סיכוי לעמוד נגד ההתניה הכלכלית-חברתית, המאיצה את תהליך הפיכתה של החברה להמון מנוכר.
הכיוון השני הוא חינוכי: יצירה של יחידים ושל קבוצות, שתשפיע באמצעות הישגיה החיוביים. יצירה כזאת תבטא את הכוחות הגנוזים בעילית רוחנית יוצרת בציבור הדתי לגווניו השונים, ובציבור החילוני לגווניו השונים. כמובן, היצירה הרב-גונית תעורר תחרות ואף מחלוקת, אך יש לראות מחלוקת זו כתופעה חיונית. אולם הפעולה הרצויה בשני כיווניה לא תיתכן ללא שינוי בדרך המחשבה המאפיינת את העילית. עליה לגלות נכונות לחשוב את מחשבתה, לא רק מנקודת הראות של אחד המחנות, אלא מנקודת ראות הלוקחת בחשבון גם את נקודת הראות של המחנה האחר".
כיום, כעשרים שנה לאחר שפרסם שביד את מאמרו מרתק לראות כיצד אותו החזון קורם עור וגידים בדיוק בשני האפיקים שתיאר: בהיבט הציבורי קידם שר התרבות והספורט, חילי טרופר, את יוזמת "שבת ישראלית". על פי יוזמה זו אתרי מורשת ומוזיאונים רבים, בכל רחבי הארץ, יפתחו בשבתות חינם אין כסף, ויאפשרו לכל אישה ואיש לבוא בשעריהם. בכך, אותו יסוד מרכזי של השבת כיום המוקדש לרוח, מתרחב מן ההיבט של התפילה והלימוד בבית הכנסת ובבית, אל עבר מרחבים גדולים יותר של ידע, מורשת, ורוח – אשר מהם יוכלו כל אישה ואיש למלא את אוצרות רוחם, לצד או במקומה של התפילה בבית הכנסת. וכך פורסם בהודעה שהוציא השר חילי טרופר:
בשעה טובה הוצאנו לדרך את מיזם "שבת ישראלית" שמבקש להעלות על נס את התרבות והמורשת הישראלית, ולראשונה כפי שנהוג במספר מקומות בעולם – שורה ארוכה של מוסדות תרבות ומורשת שכבר פתוחים בסופי שבוע, יונגשו לקהל הרחב בחינם.
"שבת ישראלית" תאפשר לכלל הישראלים ליהנות מתרבות פתוחה וחינמית לא רק פעם בשנה דוגמת יום העצמאות ובמימון גוף עסקי, אלא מדי שבת ובמימון המדינה. דתיים, מסורתיים וחילוניים, יהודים וערבים – כולם מוזמנים לבוא בשערי מוסדות התרבות והמורשת.
זו גם הזדמנות להפוך את השבת ממוקד של מריבות, לזמן של שותפות וחיבורים סביב מורשת, תרבות, אמנות ורוח. זו הזדמנות לכרות שוב ברית של מתונים, של שוחרי תרבות ושל מי ששואפים למלא בתוכן מגוון את יום השבת, איש על פי אמונתו, קהילה על פי דרכה.
(2.3.2021, פייסבוק, חילי טרופר)
ובמקביל לתהליך המשמעותי שמתחולל באפיק הציבורי, הרי שגם באפיק השני, החינוכי-קהילתי חלה התפתחות עצומה בשנים אלו. בעשרים השנים האחרונות הלכה והתרחבה התנועה היהודית-ישראלית בתוככי החברה הישראלית. אחד הביטויים שלה הוא צמיחתם של עוד ועוד בתי ספר משלבים – המשלבים בתוכם תלמידים בעלי מגוון זהויות יהודיות: דתיים וחילונים, מסורתיים ורפורמיים וכיוצא באלו. אי אז, לפני עשרים שנה, היו בערך חמישה בתי ספר כאלו, ואילו כיום יש כ 50 בתי ספר משלבים. ביטוי דומה הוא הקהילות המעורבות. אף כאן מה שהיה בעבר דבר של קהילות קטנות בישובים מבודדים, הלך וצמח בשני העשורים האחרונים והביא לצמיחתן של קהילות נוספות, המבקשות ללמוד לחיות ביחד, ולעצב את מרקם החיים היהודי שלהם באופן כזה שייאפשר מצד אחד לכונן חיים משותפים ומצד שני לאפשר למגוון הזהויות להמשיך להתקיים זו בצד זו, תוך ניתנת מקום לכולם.
אחד המיזמים שמובילה רשת מיתרים בשנים האחרונות היא שבת הקהילות המעורבות. בשבת זו לוקחת חלק כמובן הקהילות המעורבות החברות ברשת, ואליהן מצטרפות קהילות מעורבות שאמנם לא בהכרח מאורגנות כקהילה מעורבת ממוסדת, אך מרקם החיים סביב בית הספר המשלב או סתם כך בשכונה מובילה להיווצרותה של אותה קהילה-מעורבת-לא ממוסדת. כל אותן קהילות, חוגגות באותה השבת, השנה שבת פרשת בחוקתיי, את שבת הקהילות המעורבות. בשבת זו נערכות שלל פעילויות המאפשרות לכולם למלא את אוצרות הרוח שלהם: קבלת שבת משותפת, תפילות, הרצאות, סיורים, מעגלי שיח, בתי מדרש והפעלות חוויתיות לילדים ולנוער. כל אלו הם מתלכדים יחד לכדי מרחב וזמן המאפשרים לכולם לחגוג את החיים המשותפים, לעשות לעצמם שבת.
בכל קהילה וקהילה נבחרים התכנים המתאמים ביותר לחברות ולחברים המרכיבים אותה. בכל קהילה וקהילה נערכים פעילויות שונות – חלקן מושכות אליהן קהל רחב ומגוון, וחלקן נותנות מענה פרטי וייחודי יותר למיתרים השונים המרכיבים את הקהילה הגדולה. מארגני השבת בכל קהילה וקהילה נותנים דעתם על כל תג ותג, לבל יחוש מאן דהו שאין לו מקום, לבל תחוש מישהי שקולה לא יישמע. דבר זה מוביל כמובן להיווצרותן של צורות רבות ומגוונות של שבת מעורבת. כל קהילה וקהילה בהתאם להרכב האוכלוסייה הייחודי המרכיב אותה. אך המשותף לכולן היא המגמה להציע מגוון רחב של אפשרויות בתוך השבת כך שיינתן ביטוי לזהויות היהודיות השונות החיות ביחד.
כדרכם של רעיונות חדשים השלב המכריע בדבר הפיכתם למסורת של ממש הוא כשהם יוצאים מחיק הקבוצה האידאולוגית שנושאת אותם ונעשים לנחלת הכלל. מעניין יהיה לראות האם אכן תצליח אותה שבת-ישראלית שעליה דבר פרופ' שביד, והולכת וצומחת בימינו אנו, לתפוס אחיזה משמעותית בהוויי החיים הישראלי, ולהיעשות לשבת הארץ.
