'שריקה'
בפסח אשתקד, העליתי במסגרת התאטרונטו הצגת יחיד חדשה – "שריקה", שכתבתי ביחד עם הסופר יעקב בוצ'ן – שאמו הייתה מזכירתו (היהודייה!) של מנגלה באושוויץ.
"שריקה" חושפת את השריטות והפצעים הבלתי נראים, דרך סיפור קטן וכואב של אישה, הנלחמת על זכותה הבסיסית לחיות לאהוב ולהיות נאהבת. עיקר המלחמה שלה היא מול אמה (המתה) ששרדה את אושוויץ בזכות תפקידה כמזכירתו של מלאך המוות – מנגלה.
"שריקה" היוותה את יריית הפתיחה לשנה הכי 'חוצה גבולות' (לא רק חיצוניים) שחוויתי. ההצגה זכתה לביקורות מצוינות, והתקבלה למסגרת הפרינג' בתאטרון הקאמרי (שם היא רצה עד הקורונה ותמשיך אינשאללה אחרי … ).
עוד לפני הבכורה הרשמית, הוזמנו להופיע בפני הקהילה היהודית בלונדון, בתאטרון העירוני בפראג, ובינואר השנה זכינו (הבימאית- חנה וזאנה-גרינולד, ואני), לעשות סיבוב מפואר עם ה"שריקה" שלנו, בארה"ב – ניו-יורק, מיאמי וטקסס.
'מקווה'
חוץ מ 'שריקה', מחזה הביכורים שלי "מקווה", רץ כרגע ב'הבימה'… אמרתי 'כרגע'? סליחה. אין 'כרגע' – זהו 'כרגע' של עד הקורונה שסגרה את כל התאטראות בעולם. בכל אופן "מקווה" זכה השנה לעוד 3 הפקות בינלאומיות.
עד כה היו סך הכל 13 הפקות בינלאומיות של 'מקווה', חמש מתוכן היו בצ'כיה. "מקווה" רצה בצ'כיה קרוב ל 11 שנה בתאטרון הלאומי, מה שאיכשהו הפך אותי לכוכבת צ'כית.
אחרי "מקווה" ביימתי בצ'כיה את "הסודות" והתאטרון העירוני של פראג גם הפיק את "אמא -מה", קומדיה על אתגרי האימהות המודרנית שכתבתי.
בנסיעותיי הרבות לארץ הקסומה הזו, הבנתי שיש בהם געגוע גדול ליהדות וליהודים שהיוו חלק כה משמעותי עד מלחמת העולם השנייה.
הקשר הצ'כי
למרות כל זה, כשקבלתי הצעה מתאטרון גדול 'לכתוב מחזה צ'כי' על משבר הזהות של יהדות צ'כיה, הופתעתי. ידעתי שזו הרפתקה שלא אוכל לסרב לה. ראיינתי מעל 40 יהודים צ'כים, מהרב הראשי של צ'כיה, והרב הראשי של פראג ועד ליושבת ראש איגוד הסטודנטים היהודי, שגילתה את יהדותה אך לפני כשנה וחצי.
כך נולד המחזה My Frist Jewish Christmas – על משפחה שמתכנסת כבכל שנה, בערב חג מולד, ומשהו שקורה בין הנכדה לסבתה, גורם לסבתא להודות בפני ילדיה ונכדיה שהיא למעשה יהודייה שהסתירה מהם את זהותה בגלל השואה והקומוניזם. המחזה עוסק בשאלות של זהות בכלל, וזהות יהודית בפרט.
פנים וחוץ
עליתי עם משפחתי מאנגליה בגיל 13. יהודים בגולה, גם בארץ ידידותית, הם קצת אאוטסיידרים וגם בישראל הייתי אאוטסיידרית. בהמשך החיים, מתוך היחסים המורכבים שלי עם הדת, נהייתי דוסית בשביל החילונים וכופרת בשביל דתיים.
היום אני מחוברת לכל המקומות – אין לי צורך להיות 'שייכת' למקום אחד. ואני מבינה שזה לא רק נסיבות החיים, אלא בחירה שלי כיוצרת, להיות מסוגלת לחוות הרבה מקומות מבפנים וגם לעשות זום אאוט ולראות מבחוץ.
