אנחנו משפחה חילונית במשותף תל אביב. אנחנו מה שנקרא בעגה המקומית "חילונים גמורים", כלומר לא דתל"שים, לא זוג מעורב, אלא זוג חילוני שגדל בבתים חילוניים, במחוזות השמאל הציוני. ולמרות כל אלה מצאנו את עצמינו בקהילה מעורבת.
המרחב המעורב מאפשר לי להגדיר את החילוניות שלנו כחילוניות מסוג חדש – חילוניות מסורתית. אני אוהבת מאוד להיות בסביבה היהודית של הקהילה המשותפת, לשהות בסביבה שהשפה, הטקסטים שנעים בה, והנוף התרבותי שלה הם מאוד יהודיים.
לחגוג את המורכבות
ואני, כאדם שאינו מחויב לאורח חיים הלכתי, יכולה לנוע בחופשיות בתוך הנוף-דעת הזה. לבחור ממה לשאוב השראה, אל מה להתחבר, באיזה רגעים להתפלל ולהשתוקק, איזה טקסטים מסורתיים אני בוחרת לאהוב, ולזהות את המרושע או המגוחך בטקסטים אחרים.
אני בוחרת איזה טקסטים מודרניים, עכשוויים, יהודיים ולא יהודיים, אני רוצה לערבב בתוך הנוף-דעת הזה. הקהילה המעורבת מאפשרת לי להיות בלי הגדרות, בלי סייגים, בלי מותר ובלי אסור. בלי שיפוט. זה החופש לחגוג את המורכבות של זהות יהודית, מודרנית, ישראלית, חילונית, בלי התגוננות ובלי סימון גבולות. בלי לוותר על היכולת להשתוקק לאלוהים או לנשגב – גם כשאני רואה אמנות, וגם כשאני בבית כנסת, וגם ברגעים של התרסה או של חוסר אמונה.
האופציה הזו, של החילוניות המסורתית, אינה נובעת מתפיסת עולם סדורה. אני לא שייכת לקהילה רפורמית או קונסרבטיבית. למעשה, חוסר השיטה היא אולי הדבר שאני אוהבת יותר מכל. בהקשר הזה דווקא, אני מרגישה שהקהילה של משותף תל אביב שואבת את השראתה מהמסורתיות המזרחית. אותה מסורתיות שהתריסו כנגדה שאינה עמוקה מספיק, אינה שיטתית מספיק, הפכה עבורי, במרחב של הקהילה שלנו, למודל חיים, כזה שנכון לחשוב אודותיו וללכת בעקבותיו.
רכזת היהדות הראשונה שלנו, גלית ביתן, ביקשה באופן מוצהר להפוך את מודל המסורתיות הצפון אפריקאית שבבית ילדותה למודל שמשמש כהשראה לבית הספר. העמדה שלה מאוד השפיעה עלי. בשיח של פוליטיקת הזהויות בישראל, אני מוצאת שיש בכך סוג של תיקון תרבותי, כאשר המודל המזרחי הופך לשפה תרבותית מרכזית ומשמעותית ומנוסחת היטב.
המסורתיות המזרחית כהשראה
כאשכנזייה, אני שואבת השראה מאותה מסורתיות מזרחית, ומבקשת ללמוד להגדיר בהשראתה את היהדות שלי. זה סוג של דיאלוג תרבותי בין-עדתי כל כך משמעותי, דווקא בגלל שהוא מנכיח מסורות יהודיות שונות, מערער על היררכיות שגורות, מבטל את המחיקה התרבותית שאפיינה את כור ההיתוך, אך מן הצד השני הוא מאפשר משא ומתן תרבותי עם האופציות האלה, ולא מותיר אותן באופציות מבודדות רק בשיח פנים-עדתי. והלוואי וירבו עוד כאלה בשיח הזהויות הישראלי שלנו.
שייכת \ לא שייכת
ולבסוף – מהו המקום הקהילתי הקונקרטי של "בין לבין"? נדמה לי כי דווקא המקום הזה הוא אולי המקום המורכב ביותר. אני שייכת / לא שייכת לקהילה דתית. בוחרת לי במודע ללכת על קו הגבול הזה. אינני מחויבת להלכה, אינני שומרת שבת, אבל מגיעה מידי פעם לבית כנסת. נמצאת תמיד בעמדה של בפנים-בחוץ. בן זוגי אינו שותף לי במקום הזה בפרקטיקת החיים שלו. לילדים העמדה הזו לא לגמרי פשוטה וברורה. בעיקר לא בבית ספר יסודי, כשחבורת הילדים משמעותית כל כך. ואף על פי כן, אני אוהבת את מרחב הגבול הזה, דווקא בגלל שהוא פרטי מאוד, ואישי מאוד, ותמיד תמיד שואל שאלות ומחפש דרך.
ואולי זה הדבר שהייתי רוצה יותר מכל שהילדים שלי יצאו איתו ממשותף תל אביב. שישאו עימם את המרחב המאוד יהודי, שבו הנתיבים אינם סלולים, שתמיד צריך לגלם אותו מחדש, ותמיד צריך לחפש בתוכו עוד ועוד נתיבים חדשים.
