כבר 15 שנה שאני מושקע בסיפור הקהילות המעורבות ומכיר את הדבר גם מתוך ביתי. בשנה החולפת זכיתי להשתתף בקורס של מיתרים "חלון לרוח" ולצלול לעומק הקהילה המעורבת והמתרחש בה והנה ניתנה לי ההזדמנות לקחת חלק בכנס, לחבר עוד חיבור ולפלס עוד דרך.
השעה 17:00 החדר מלא. שולמית מביאה עוד כסאות. הדלת נפתחת כל כמה שניות, אנשים ממשיכים להיכנס.
אני סוקר את מעגל האנשים (בעיקר נשים) וחושב לעצמי. נצטרך לדלג על החימום. הזמן קצר והמלאכה מרובה.
"נקפוץ למים" אני מודיע להם.
קפצנו. סיפורים מתגלגלים על קצה הלשון, רחש, כולם מספרים ומשקפים אחד לשני. ברקע אני שומע את עצמי, מכוון אותם "קחו תנועה אחת, משפט אחד, מילה מתוך הסיפור, לכו אתו ופתחו אותו" "תנו לתנועה להוביל אתכם" אני שומע את עצמי ממשיך להסביר להם "תנו לגוף לדבר, למילים, למחשבות שעולות, תנו לדברים להתרחש" שואל את עצמי מה בדיוק הם הבינו, זה הרי תהליך ארוך, גם משחק, גם הקשבה לגוף, שימת לב למילים, זאת שפה שלמה שצריך ללמוד, לא כ"כ פשוט.
אחרי שתרגלנו בזוגות ואני מקווה שהם הבינו מה אני רוצה מחייהם השקטים, אני פונה לקבוצה:
"אני צריך מתנדבת ו3 שחקניות" אני אומר.
רגע של שקט, נשימות, מנסים להירגע.
"באמת צריך להופיע?" "לא חייבים נכון?" אני שומע את המחשבות שלהן עוברות בחדר מקצה אחד לקצה השני.
ובום! זה קורה.
יש מספרת ויש שחקניות. הסיפור מסופר והשחקניות מוכנות לצאת לדרך. אני מאתגר אותן "שקפו את הסיפורים דרך דמויות משנה, דרך מה שהן רואות" המשתתפות שהפכו לשחקניות במהירות האור, לוקחות את ההזדמנות בשתי ידיים, נותנות למילים, למחשבות ולגוף לקחת אותן, לפתוח את הסיפור עוד ועוד והולכות באומץ אל הלא נודע. משם ממשיכים לסיפור נוסף ואתו אתגר נוסף "כל שחקנית תשקף את הסיפור דרך דמות אחת בגילאים שונים" הסיפורים נפתחים עוד, נמתחים, מצחיקים, נוגעים, הכל מתערבב, הצגה, סיפור אישי, תהליך פנימי שמתחיל לנוע, משהו זז. משם אנחנו צוללים עוד פנימה אל תוך סיפור מתוך הקהילה המעורבת, עולה קונפליקט, סימני שאלה, מה עושים? זה היה נכון? לא נכון? מה בעצם אמורים לעשות במקרים כאלו? אנחנו משקפים, מרחיבים, מתבוננים.
ומתוך הסדנה, השיקופים, הסיפורים, עולות להן המחשבות על קשר בין קהילה ליצירה.
קהילה ובוודאי קהילה מעורבת זאת בעצם יצירה, יש יצירות בראשית דרכן כמו אצלנו בישוב "קדם ערבה" יצירה שהיא בתחילתה, עם ריח של גשם ראשון, של 4 שנות יצירת קהילה ויש יצירות ותיקות בנות עשרות שנים שעדיין נושמת ומתפתחות. יצירה אמיתית, בעיני, היא יצירה שתמיד נושמת, תמיד בתנועה, יצירה שקפאה תרד מהבמה, אנחנו נאבד את העניין ביצירה שכזאת.
היצירה שנקראת "קהילה מעורבת" היא יצירה שמחייבת נוכחות והקשבה, הקהילה המעורבת לא נותנת אפשרות להירדם, היא מושכת אליה עוד ועוד אנשים שחפצים בתנועה, בדינמיות, באיתגור של עולמם הפנימי. ביצירה תמיד עולות שאלות, נתקעים בדרכים ללא מוצא, יש תקופות יובש ומכרסם הספק, ביצירה גם יש חדווה ושמחה ופרצי התגלות. ליצירה חייבים לבוא מבפנים עם עצמי, עם שלל חוויותיי, תחושותיי וכישוריי. גם ליצירה שנקראת קהילה שעולים בה קונפליקטים לרוב אפשר לנסות לבוא כך. אם אני בא לקונפליקט מבפנים, עם סיפורי הרחב על שלל גווניו וכך עושה גם חברי הנמצא בצד השני של המתרס, אפשר יחדיו ליצור משהו שאף אחד לא חשב עליו מראש, יכול להיוולד משהו חדש שלא תוכנן… יכול להיווצר סיפור.
לפני הקונפליקט הקהילתי, השאלות הגדולות, הילכו שניהם יחדיו, דתי וחילוני. האם כדאי לקיים חברה הטרוגנית או הומוגנית, איפה ילדי יגדלו טוב יותר ועוד ועוד שאלות טובות ואמתיות.
לפני כל זה נמצא הסיפור שלי, הלמידה להקשיב לסיפור שלי, לשמוע אותו רחב ופתוח, לשמוע איך הוא מהדהד אצל אחרים, מה הם שומעים, מה עובר בין המילים, מה עובר דרך הגוף, מה בעצם אני מספר? מה נמצא על ליבי מתחת לכותרות, למילים הגבוהות ולאידיאולוגיות. הלמידה הזאת מאפשרת לי סיכוי גבוה יותר למפגש, מפגש של אמת בין שתי לבבות פועמים, בין שני גופים, בין רצונות, חלומות, בין שני סיפורים רחבים, עמוקים ויפים
בעולם התיאטרון בכלל ובעולם תיאטרון הפלייבק בפרט, יש המון מהלא נודע. פלייבק מבוסס על אלתור, על הקשבה, כאן ועכשיו, השחקן לא יודע מה יסופר ומה יוצג, הכל מתרחש ברגע זה. כמה ששחקן מרשה לעצמו יותר להתמסר לרגע, להקשיב לגוף, לקולות, למילים, לעולם שמבעבע ועולה מתוכו, כך גם השיקוף וההדהוד יגעו יותר בלב הדברים עצמם ויוכלו לחולל שינוי ותנועה.
מברך אותנו שנזכה לשמוע את הסיפורים במלואם ובתפארתם, להקשיב ולהיות. להמשיך לחבר בנינו ובין עצמנו, בנינו ובין חברי וחברות קהילתנו דרך הקולות והצלילים העולים מנפשנו, גופנו ונשמתנו.
דוד אופיר, חבר קהילת קדם ערבה ובוגר מחזור א' בתכנית 'חלון לרוח' להובלה רוחנית יהודית וישראלית בקהילות המעורבות. הוביל בכנס סדנת פלייבק על סיפורים וסודות מהחיים המעורבים שטרם סופרו.
