פעמים רבות כשאני נפגשת עם הנוער המקסים בקהילות, אני שומעת את המשפט "זה פשוט לא אישיו בשבילנו הנושא המעורב… גדלנו לזה מגיל אפס, אנחנו לא מכירים משהו אחר…" יש משהו מקסים באמירה הזו. אמיתי, פשוט. אולי חזון אחרית הימים לכלל החברה הישראלית.
בתור מי שגדלה ביישוב מעורב מגיל שנתיים, יוצא לי לא מעט לשאול את עצמי האם זה הפך אותי להיות אדם סובלני יותר? האם בזכות זה אני יודעת להכיל מורכבויות? לחיות בתוך קונפליקטים? האם זה משהו שבא באופן טבעי מעצם החיים המשותפים או שצריך לעסוק בנושא ולהנכיח אותו ביום-יום?
לאחרונה מתחדדת לי תשובה, שמכווינה אותי בעשייה שלי בהובלת השבטים המעורבים בתנועת הצופים. אני קוראת לה "לא לדבר על, אלא לעשות את…"
ולמה הכוונה? החינוך המעורב ובמיוחד הבלתי-פורמאלי, שבמהותו מזמן שיח עמוק והובלה של בני הנוער, הוא הזדמנות אמיתית לתרגל את שריר הסובלנות ולהרחיב אותו לתחומים נוספים מעבר לטבעיות של לחיות דתיים וחילוניים ביחד.
רק כשנעז להביא לשולחן נושאים מורכבים ובוערים בחברה הישראלית, מחוץ למה שקורה ביישוב ונעודד את בני הנוער לשאול שאלות, לגבש עמדה אישית, לנצל את הייחודיות ומגוון הדעות שיש לכל אחד ואחת בחדר ובעצם "לעשות" סובלנות בפועל, רק אז נוכל להצמיח דור מנהיגים שאולי יצליח בעתיד להקים ממשלה.
איך אפשר לתרגל את זה? דרך פעילויות שונות לבני-הנוער של הכרות ומפגש עם האחר שמחוץ לקהילה שלי ודרך שיתוף משמעותי של הנוער בדילמות וסוגיות שצפות בקהילה.
הם חכמים החבר'ה האלה, הם דור העתיד של הקהילה, הם אלו שיצאו החוצה לעולם עם המסרים והחינוך שהם קיבלו בבית ובקהילה.
אני מזמינה אתכם.ן בפעם הבאה כאשר עולה סוגיה לדיון בקהילה, להזמין את הנוער, לשמוע אותו ולשתף אותו בהחלטות. אתם תהיו גאים בהם, אני בטוחה!
טל זמורה, מרכזת את השבטים המעורבים בתנועת הצופים. חברה בקהילת קדם ערבה.
