"שמרו את התאריך" או כפי שאנחנו מכירים את הביטוי הזה בשפת המקור שלו "Save the date", פוגש אותנו לרוב לפני אירוע קהילתי / משפחתי / שכונתי, שהמארגנים שלו רוצים להוסיף לו איזה נופך של רשמיות, או לפחות לגרום לנו להרגיש שמשהו באמת גדול מתקרב ששווה לנו לפתוח את היומן הדיגיטלי שלנו ולכתוב לעצמנו תזכורת שהוא מגיע.
ואכן, ברוב המקרים באמת מדובר על אירוע משמח ומרגש, שבא לנו לשמור את התאריך ביומן או לכל הפחות בראש שלנו כדי להתכונן נפשית לבואו. אבל מה עושים כשמדובר על אירוע עם אופי דכאוני? הרי לא יעלה על הדעת שנקבל ביום בהיר אחד " "Save the dateלהלוויה של אדם קרוב, לא עלינו, ולא רק מפני שדבר כזה לא ניתן לצפות מראש… גם לטקסי יום הזיכרון בדרך כלל לא שולחים הודעות 'שמרו את התאריך', ולא דווקא בגלל שהם תמיד באים בשבוע שאחרי פסח.
נראה לי שפשוט זה מרגיש לנו קצת מוזר להתכונן נפשית לעצב. העצב בא אלינו בכוונה שלא במתכוון, ברגעים שלא צפינו אותם מראש, מתגנב לו מעבר לפינה. לשמחה אפשר להתכונן גם שנים מראש, אך מי מאתנו רוצה לשמור את התאריך כדי לדעת שצריך להתבאס בו?
את כל זה אני כותב בתור אדם שמנסה לארגן אירוע בקהילה שלי, לקראת תשעה באב. היום המר והחשוך הזה, שעד היום אני תמיד משתדל להגיע אליו דווקא לא מוכן, שיתפוס אותי מופתע כאילו לא ידעתי שהוא הולך להגיע. ואז לא תהיה לי ברירה אלא למלא אותו בתחושה של ריק, של תוהו, של דיכאון ושעמום. שכל מה שנותר לי לעשות בו הוא הוא לשבת על הרצפה הקרה, וליילל את הקינות במרמור. וכמובן לחכות שהוא יעבור כבר וישחרר אותי להמשיך הלאה לימי אוגוסט העליזים, עם האבטיח, הים והחופש הגדול.
שלא יובן לא נכון – אני לגמרי בעד ציון היום הזה במסגרות הקהילתיות, ברור לי שיש לו תפקיד גדול בלוח השנה שלנו, וצריך להעצים אותו בדיונים ומעגלי שיח מהותיים וחשובים ברמה האישית, הקהילתית והעולמית. אפשר לחבר ולהתחבר אליו מזוויות שונות ולצאת ממנו עם תובנות גדולות וחשובות הלאה להמשך החיים. אך יחד עם זאת קשה לי לשמור את התאריך ליום הזה. אני לא מצפה לו ולא מחכה לו, הייתי מעדיף שהיום הזה יהפוך ליום שמח של חגיגות ומסיבות במקום יום של דיכאון וכבדות.
בתור ילד זכור לי מהסביבה שבה גדלתי, שבכל פעם שהזכירו את יום תשעה באב הוסיפו אחר כך בסוג של ראשי תיבות מין תפילה שכזו שהיום הזה "ייהפך עלינו לטובה", "שלא נצטרך לצום השנה" או מין אמירות דומות לאלו, שכפי שאני מבין את משמען, בעצם באות לומר שאנו מתקשים להשלים עם העובדה שהיום השחור הזה יגיע אלינו גם השנה ויבאס לנו את הצורה.
במחשבה הזאת לכאורה יש משהו קצת נאיבי, מין תמימות כזאת של ילדים, שהרי כולנו יודעים שגם השנה היום הזה יגיע בסוף, וגם השנה כנראה נצום בו, או לפחות נתבאס בו כבכל שנה.
ואחרי כל המחשבות המייאשות הללו, נולדה לי פתאום תובנה חדשה על הביטוי הזה של "שמרו את התאריך" בהקשר של תשעה באב. כי בעצם התאריך הזה שמור כבר מאות או אלפי שנים.
הוא לילה המשומר לפורענות, הוא תאריך בלוח השנה העברי שלאורך דורות רבים העם שלנו סבל בו, חטף בו ובכה בו, ולכן תשעה באב לא באמת צריך את השמירה שלנו ביומן, כי הוא יבוא אלינו גם בלי שנרצה. אבל אולי הוא רוצה שנשמור אותו מסיבה אחרת.
כי על פי המסורת דווקא בתשעה באב ייוולד המשיח. על פי הנביאים אותו יום עצמו אמור להתהפך ליום של שמחה, גאולה ותיקון. היום השחור יהיה בעתיד יום של אור. ולכן כנראה שחשוב בכל זאת שנמשיך ונשמור אותו ונצפה לו. כי מי שמתאבל בתשעה באב היום, ומתבאס על הצרות שהוא מביא לנו בכל שנה, כנראה יזכה יום אחד לחגוג ולשמוח כשהיום הזה יתהפך ליום שכולו טוב.
אז חברי וחברותי – אני מזמין את כולכם.ן לשמור היטב את התאריך הזה – יום ט' באב שבכל שנה ושנה. תשמרו אותו קרוב קרוב לליבכם, ותאמינו בו שיום אחד הוא יצליח לעשות את השינוי, ואולי יחד אתו, הוא יצליח לשנות גם אותנו!
דידי רייכנר משתתף בתכנית 'חלון לרוח' מבית קהילות מיתרים, במסגרת התכנית מוביל דידי את אירוע ט' באב בקהילתו – מיתרים טבעון.
