בכל מפגש בין אדם דתי לאדם חילוני יש איזשהו פיל בחדר. איזו תחושה כזאת שמשהו יתחיל לדבר על הדבר הזה. על הפער שביננו. על האמונה על ההלכה על המחשבות על העתיד, חינוך, השקפת עולם , אלוקים , דת. שאני ישפוט אותו/ה כי הוא כזה, שהוא ישפוט אותי כי אני כזה. ולכל הורה מכל צד של המתרס יש הפחד שהילד שלו יעבור לצד השני – שחס ושלום יהפוך לדתל"ש או יחזור לי בתשובה פתאום. ואיך זה יתפרש במשפחה , ואיך הוא יהפוך לי את הבית, ואיזו פדיחה זאת תהיה מהשכנים, מהקהילה, מהחברים. ואיזה כישלון חינוכי אני יזקוף לעצמי על הדבר הזה אחר כך לכל החיים.
ואולי הגיע הזמן להניח לפחדים רגע בצד. ופשוט להיפגש. לנטרל את החששות, לפתוח שולחן (מבלי להסתבך יותר מידי עם תסביכי הכשרות), למזוג כוסית , לשבת ולדבר. על הכל – להיפתח , לזרום לצחוק לשאול, פשוט להיות בן אדם. באופן אישי אני מרגיש שהיכולת לדבר כזה להתרחש – קרתה לי בזכות בית הספר מיתרים בטבעון. בית הספר שהוא בכלל קהילה, של א.נשים שמאמינים שאפשר לחיות יחד.
אני חושב שאחת המטרות הגדולות של רשת מיתרים דווקא בעידן שלנו היא לעזור לחברה הישראלית להתנער מן הפחד. והנקודה הזאת עוד יותר חשובה כאשר עוסקים בחינוך. חינוך מתוך פחד מייצר לרוב בדיוק את התגובה ההפוכה. כאשר ילד/ה קולט שההורים שלו מפחדים, חוששים שיעשה צעד למקום מסוכן, פעמים רבות דווקא החששות הללו שלהם מייצרים אצל הילד את הרצון לחצות את הגבולות ולהעיז. ולא רק משום שהוא רוצה לעשות להם דווקא, אלא פשוט שבנפשו הבריאה של כל ילד יש יצר מאוד טבעי ויסודי של סקרנות. של רצון לחקור, לגלות ולהתעניין מה יש מעבר לחומה הבצורה, ומה טעמו של הפרי האסור. ההורה המתגונן רק יגביר את תחושת התיאבון אצל הילד שלו.
לעומת זאת, כאשר אביו או אמו של הילד נותנים אמון מלא בילד, וסומכים עליו שכל בחירה שהוא יבחר תהיה נכונה עבורו באותו הרגע, ושהדרך שהם מאמינים בה נכונה לא בגלל שהדרכים האחרות הם סכנה שיש לברוח ממנה, אלא פשוט – כי זו האמת לשיטתם, בצורה זו הם משדרים לילד שהם סומכים עליו שיבחר נכון. שיעשה את דרכו, שייחשף גם לדברים שהוא לא רואה בבית, ושהבחירה שלו בדרך הנכונה עבורו תעשה ממקום מאוזן ומדוייק, שלא מנוע מכיוונים שונים, אלא אדרבא – לומד איך העולם נראה באמת כבר מגיל צעיר, ומתווה לעצמו את הדרך שלו בתוך סבך האפשרויות.
האמת היא שאחרי שמנטרלים את הפחד, מגלים שדווקא השוני ביננו מייצר עניין רב וסקרנות רבה שבאופן טבעי אינה קיימת עם האנשים הנמצאים איתי באותו המתרס הדתי-חילוני. כמו שכדי לייצר חשמל צריך פלוס ומינוס, גם ביחסים בין בני אדם – צריך אחד מהצד הזה ואחד מהצד השני כדי שיהיה כאן מעניין, כדי שייווצר כאן משהו (כמו גם בזוגיות –צריך זכר מצד אחד ונקבה מצד שני – כדי שיבואו חיים חדשים לעולם).
הבעיה היא, שהרוח הנושבת בחברה שלנו עד היום עדיין מונעת מפחד. בצדק מסויים. שנים רבות התרגלנו לחיות בתוך חמולות. עם האנשים הדומים לנו וחושבים כמונו. וכל מפגש עם האחר והשונה ייצר פחד, ואפילו שנאה. לא תמיד נחמד לצאת מאיזור הנוחות.
ככל שההיכרות שלי עם רשת מיתרים בכלל ועם בית הספר בו בני לומד הולכת וגוברת, אני מתחיל להבין שחינוך משלב לא נועד רק עבור הילדים. יותר נכון – הוא בעיקר משפיע עלינו, ההורים. כפי שאומרת לנו לא פעם מנהלת בית הספר – "לילדים כל ההבדלים הללו בכלל לא חשובים, זה רק אנחנו שאוהבים לעשות מזה עניין". ההורים בבית ספר המשלב מוכרחים לתת אמון מלא לא רק בילדם כאמור לעיל, אלא גם ובעיקר בצוות החינוכי המלווה את ילדיהם במהלך היום בבית הספר. היכולת של הורה דתי, חילוני או מסורתי לשלוח את הילד שלו לבית ספר מעורב, נובעת לרוב מתוך ההבנה שכל האמת לא מונחת אצלי בכף ידי.
באופן אישי, כאשר אני נמצא בחברת אנשים מאוד דתיים מתחשק לי לרוב להיות החילוני, ולו רק בשביל להפיג קצת את המתחים, להשרות קצת הומור ולהזכיר לכולנו שאלוקים הזה, שאינני מעיז אפילו לכתוב אותו בשמו, הוא הרבה יותר גבוה מן הדקדקנות הבלתי מתפשרת הזאת. אך כאשר אני נמצא בחברה של אנשים חילוניים, יוצא ממני פרץ הדתיות, הלחץ על השמירה, של ההלכה, של המסורת , שלא חס ושלום נפרוץ איזה גדר. כלומר שהרצון שבי לאיזון – הוא משהו דינמי ומשתנה לפי מצב הסביבה שלי. סוג של תהליך ביולוגי כזה, כמו הגוף, המנסה לשמור על טמפרטורת חום קבועה ויציבה שאינה תלויה בסביבה, הומאוסטזיס.
לצערי הרב נראה שהשאיפה לאיזון ושלמות טרם מתגלית לעין בחברה הכללית, ובמערכות הממשלה שלנו. יש רצון עז להכניע את האחר, במקום לנסות ללמוד ממנו וליצור משהו חדש יחד איתו. ככל שתנועת מיתרים תלך ותתרחב בעולם, ויותר ויותר אנשים יתחברו למעגל החשמלי הזה, והתפיסה המאוזנת, המבינה את הצורך בשני הקולות כל הזמן: של חסד וגבורה, של מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, תתעלה ותתקבל בחברה יותר, באופן כזה מצבנו ילך וישתפר.
כשאני מסתכל על דור העתיד שלנו, על הילדים בבתי הספר המעורבים של מיתרים, אני מנסה להתנחם בכך, שלפחות לילדים שלנו שגדלים יחד, ומשחקים יחד באותו ארגז חול, ייראה פחות מוזר להקים יחד גם ממשלה.
ברמה המעשית, אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל להקים כאן תנועה. לא להסתפק ברשת של בתי ספר ומוסדות חינוך. להתחיל בהקמת וועד הורי מיתרים ארצי, שייפגש יחד, קהילה תלמד מקהילה, שיווצרו יותר ויותר קשרים בין המגזרים, ושלאט לאט תקום כאן חברה אחת שלמה מעורבת, צבעונית חיה ותוססת שנהנית מכל הגיוון המפואר הזה.
ברגע שהתנועה תתרחב, ותשלח זרועות לתחומים שונים בחברה בנוסף לחינוך, כדוגמת: התרבות, האומנות, התקשורת, מערכת המשפט, הצבא, וכמובן בסופו של דבר גם לכנסת ולממשלה, אז יהיו פנינו לחברה סובלנית ומכילה יותר. כך גם תיווצר שפה חדשה. שפה שהיא מעבר למותר ואסור, נכון או לא נכון, דתי או חילוני. שפה של יכולת הכלת קונפליקט. שמעודדת את הסתירות, המפגשים, הפערים וחוסר ההסכמה, ומנסה לראות בזה משהו מתוקן , לא משהו מאיים.
תנועה היא דבר שכל הזמן זז, שלא שוקע במקום. התנועה הזאת צריכה להיווצר כאן כמה שיותר מהר, ולסחוף לתוכה כמה שיותר נשמות, לפני שהמגדל שלנו מתרסק כמו מגדל בבל. יבואו המעורבים ויתנו את קולם. ויזיכרו לכל כי לפני הכל אנחנו בני אדם, שדווקא המחלוקות ביננו הם המפרות אותנו והופכות אותנו לנכונים יותר.
התורה שבעל פה מלאה מחלוקות. מחלוקות לשם שמיים שסופן להתקיים. כלומר שהקיום שלנו תלוי במובן מסויים דווקא במחלוקת. אך כדי לחיות בחיי מחלוקת, צריך לנטרל את הפחדים והחששות, ולתת אמון מלא בצד שמעבר. באופן כזה אולי נצליח להגיע יחד לתיקון חברתי ועולמי, ואז יהיה אפשר לחיות כאן בשלום, בשלווה באמת, וגם במחלוקת. קדימה לעבודה.
