לפני כשש שנים, כשנה לאחר הלידה הרביעית, התחלתי להתאמן באופן קבוע. הרגשתי שהאימונים משפרים את מצב רוחי שהיה ירוד מאד באותה תקופה.
לאחר כשלוש שנים של אימונים קבועים יצאתי לקורס מדריכי כושר מתוך כוונה לשלב קצת הדרכה ביומיום. כבר בזמן הקורס, חברות מהקהילה שכנעו אותי להתחיל לאמן אותן כ'שפנות' ניסיון.
לאט לאט, הקבוצה גדלה וגדלה, מספר האימונים בשבוע גדל, הקורס הסתיים והחלטתי לבנות סטודיו מאחורי הבית. זאת הייתה קפיצה אדירה למים עמוקים. עד כדי כך שעזבתי את עבודתי והקדשתי את כולי לעניין.
מהר מאוד מערכת השעות של האימונים התמלאה, חברי קהילה נוספים נרשמו, גם כאלה שלא ממש נראו מחוץ לביתם או מחוץ לרפת.
בעקבות זה נוצר חיבור חדש ואחר בין מייסדי נטור לחבר'ה החדשים, בין דתיים לחילוניים שלא מתראים ביומיום ובין נערות למבוגרות שמתאמנות ביחד. כולם מסתובבים בבגדי ספורט ואומרים משפטים כמו: "יש לי היום סימה"… הכושר נכנס לחיים של רבים מחברי הקהילה.
כשמשבר הקורונה החל, חששתי שכל ההשקעה תרד לטמיון. מהר מאד החלטתי שהחבר'ה לא עוזבים את הכושר ואני לא עוזבת אותם.
בכל יום אני מצלמת אימון באורך מלא, ושולחת לכל המתאמנים והמתאמנות אימונים מסוגים שונים עם אפשרות להשאיל ציוד מהסטודיו ללא תשלום.
זכיתי לתגובות מדהימות, אני מקבלת תמונות וסרטונים של משפחות שמתאמנות יחד – הורים וילדים שמדווחים שזה מה שגורם להם להישאר שפויים.
אני מקווה שנחזור לשגרה בהקדם ונמשיך לקיים אימונים במלוא המרץ, המוח שלי כבר מלא ברעיונות לאימונים חדשים…
