בכל שנה בעת הזאת חוגגות מאות אלפי משפחות יוצאות ברית המועצות לשעבר את חג הנוביגוד ויחד איתן אלפי ישראלים אחרים שמחבקים ומראים סובלנות וסקרנות אמיתית. בשנה הקודמת היה נראה שהחג כבר הפך לקונצנזוס ואפילו מסגרות שונות המזוהות עם הציונות הדתית טרחו לברך 'סנובום גודום!' אבל השנה, קשה לחשוב על נובי גוד, וקשה לי לספר לכם שוב אודותיו. הסיבה היא שזו היתה שנה מופרכת כל כך, שנה הזויה כל כך. האסטרולוגים התריעו כבר דור מכניסה לעידן הדלי ושבירת האמון במערכות אבל לא חשבתי שכך זה יהיה. רגע אחרי הנשימה שלקחנו מהקורונה החליט השליט ההזוי של רוסיה לפתוח במערכה צבאית במדינה אחות.
נובי גוד הוא חג דביק מלא נוסטלגיה והוא קשור לשורשים הרוסים שלי באופן הדוק. רוסיה תמיד היתה בשבילי העבר (הספק טראגי, ספק יפה) של משפחתי, אבל גם מקום אהוב נוכחי. אהבתי את הפאר של הכרכרות במוזיאון בכיכר האדומה, כל גלגל גבוה ממני בראש. אהבתי את ווילונות הקטיפה האדומים העזים בבולשוי, אהבתי אפילו את הפקידים הנוזפים, הסבתות המרירות, ההומור הדק. אהבתי את הנחישות שבי שדמיינתי, תמימה שכמותי, שיש בה שבריר מאיזה גן מלוכני או מהאוויר הקפוא של נייבסקי פרוספקט בפטרבורג.
כתבתי על פטרבורג מחזה וחלמתי עליה בלילות, סיפרתי לחברים על סרטי הקאלט שלנו. הראיתי לילדים את צ'יבורשקה וגם, בגיל לא מותאם בכלל, את הגרסה הסובייטית ל'תום וג'רי" שהוא סרט על זאב פושטק שרודף אחרי ארנבון. בשנתיים האחרונות, שבהן נוצרה איזו אי ודאות בכל הנוגע לדירה אחת שיש לנו במוסקבה, אני מוצאת את עצמי חולמת גם עליה: על הטפטים המנצנצים, רצפת הלינולאום, דלתות העור הכפולות, חדר המדרגות הסובייטי עם המסדרון הירוק והריח – של צבע שמן. כמה הדחקתי את הכאב הפשוט: לא אסע לשם יותר. התחושה שיש לי עוד דירה איפשהו באיזה עיר בירה שולית בשם מוסקבה היתה איזה עוגן בקיום שלי. כי תבינו, באתי לישראל עם מעט מאוד פריוילגיות, או כמו שלמדתי בתכנית מנהיגות כלשהי – באתי עם "הון תרבותי" שזה אומר אפס כסף ואפס קשרים, אבל טונה של קלאס. את כל זה אני כותבת עכשיו כשהמלחמה עוד מתרחשת ולא קודם. כי קשה היה השנה לבכות על מוסקבה נצורה כשחרקייב נחרבת ותושבים גולים. קשה היה לבכות על הטפט המנצנץ כשאנשים סובלים.
הגעגועים לטפט המנצנץ נראים לי פתאום מוזרים ולא מתאימים. הגעגועים התבססו על ההבנה שחשבתי שהיתה לנו: התקופה ההיא היתה רעה, אבל היה בה כל כך הרבה חן, נשמור את החן. עכשיו כשרוסיה רוצה לחזור לימיה הגדולים של רוס אני תוהה איפה אני הייתי ואיפה הם. איפה פספסנו אחד את השניה והשביל התפצל. איפה הטפט אצלי הפך לעניין תרבותי משעשע ובמקום אחר לאשליית גדלות שלמענה שווה להרוג אלפים. העניין השני שמקשה עלי לחגוג נוגע למדינת ישראל. אחרי הבחירות נפל דבר, לפחות אצלי בלב. לפני הבחירות הייתי אופטימית. השנה ראיתי את כל בני ובנות העליה שלנו מתנדבים בהמוניהם לסייע לעולים. הייתי אופטימית כי ראיתי את השותפות הישראלית ואת הלחץ הגדול להשפיע לטובה על מדיניות משרד הפנים. ראיתי כמה כח יש לעליה שלנו, כמה שותפים יש לנו בתוך החברה הישראלית.
הכל התנפץ עם תוצאות הבחירות ועם האופן שבו נכנסו למרכז השיח הישראלי רוחות חדשות: ביטול סעיף הנכד ("הגוים האלה שעלו") כתבות פופוליסטיות סטייל רביד דרוקר ("עולים ואז יורדים מהארץ") ושתיקה אדירה של הציבור הדתי לאומי.עלייתן של דיקטטורות במדינת האם היתה נסבלת ועכשיו כשאני מרגישה תלישות (ובגידה?) במדינה שלי עצמי אני לא מבינה. על חירות הפרט שהנובי גוד היה בעיניי סמל שלה מוטל צל. בנובי גוד הזה אני לא ארדוף אחרי חבריי הדתיים עם מאכלי דג במעיל פרווה ולא אכתוב בעיתונים, כי אני לא מסכימה להיות הטפט המנצנץ שלהם. אני לא אסכים להיות שום טפט בחדר שבו נחתמים הסכמים שמבזים אותי ואת בני ובנות העלייה שלי.
אשים יולוצ'קה ואכין את כל השטיקים עם המיונז, אבל השנה נוביגוד מוכרח להיות חג של חירות. דווקא בתקופה הזאת בישראל הוא מוכרח שיהיה בו קריאה וברית בין שתיים: בין החירות היהודית הפוסט-סובייטית לבין הישראליות. הוא לא יוכל להיות רק מנצנץ ומתקתק, חייבים למהול אותו בבכי. חייבים למהול אותו בזעקה חנוקה לחירות ולשלום.
