לפני כמעט חודש ישבתי ליום של מפגש עם חברי לתוכנית "חלון לרוח", ויחד ניסינו לחשוב על מקומה של הרוח בקהילות המעורבות ואיך אנחנו מוסיפים רוח לקהילות תוך שאנו מצליחים לשתף כמה שיותר אנשים.
בעקבות אירועי התקופה האחרונה ומחשבות עליהם, אני מבינה שבנוסף להכנסת הרוח לקהילה, כדאי לנו לחשוב איך מוציאים החוצה קצת מהרוח של הקהילות המעורבות אל המרחב הציבורי.
למחרת המפגש של חלון לרוח, יצאנו כמה חברים מכרמים לסמינר בן יומיים של תנועת הרבעון הרביעי – "תנועת המונים כלל ישראלית שמטרתה לייצר מודל הפעלה דמוקרטי-פוליטי מעודכן למדינה" -כך על פי הגדרתה. מקימי התנועה, היו ערים לסכנה הגדולה הקיימת בכניסתה של המדינה לרבעון הרביעי של קיומה (ברוח הדברים של נתנאל אלינסון), הגדירו את הבעייה ואת שורשיה ולבסוף שמו לעצמם מטרה לקדם מעבר מפוליטיקה של הכנעה, לפוליטיקה של הכנסת אורחים, ממחלוקת המובילה לקריסת האמון, למחלוקת בונה אמון. (מוזמנים לחפש ולקרוא עוד על התנועה… עד כאן תעמולה גלויה לתנועה אליה הצטרפתי לאחרונה ואשמח שתצטרפו גם אתם).
בכל אופן, יצא ששלושה ימים ברצף, זכיתי למרחב של מפגש וחשיבה עם אנשים שעל פי הגדרות הזהות שלהם שונים ממני, אך כולם חלקו איתי את הרצון לחיים משותפים וטובים לכולנו.
במהלך הסמינר של הרבעון הרביעי, שמתי לב שעבור הרבה מאד מהמשתתפים, החוויה החזקה ביותר היתה המפגש עם אנשים שונים מהם (השתתפו בסמינר חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, אנשי שמאל ואנשי ימין הגרים בכל חלקי הארץ). הם ציינו את החשיבות שבמפגש במילות הסיכום לסמינר וסיפרו שהתרגשו לגלות שהצליחו למצוא מכנים משותפים רבים כל כך עם אנשים שמעולם לא נחשפו אליהם או לשכמותם , ושמולם עד היום הרגישו ריחוק, ניכור ואף חשש.
החוויה הזו, ממנה התרגשו המשתתפים מוכרת לי מחווית החיים בכרמים. בכל פעם שמתקיים מפגש אמיתי שבו נפגשים הלבבות, אני ממש יכולה להרגיש את התרחבות הדעת והנפש. שמחתי בלבי שאני זוכה לעיתים קרובות לפגוש אנשים שונים ורחוקים ממני ועם זאת קרובים כל כך. לאורך שנותי בכרמים, הבנתי שהיכולת לראות, לשמוע ולאהוב את השונה, הוא שריר שמתפתח בנו. צריך להשקיע בו מאמץ, כיוון שהוא מתנגד לכוחות ההשרדותיים הטבועים בנו להיזהר מהשונה, אך מרגע שהשריר ישנו הוא מצליח לפעול גם במרחבים אחרים שהם אינם רק בד' אמותינו. כך למשל, הקהילה המתוקה שלנו אמנם מכילה שונות על רקע אמונה דתית או עמדה פוליטית אך פחות מקיימת שונות בקטגוריות רבות אחרות כמו השכלה, מצב סוציואקונומי, גזע, תרבות ועוד. למרות זאת, אני מרגישה שרבים מחברי בקהילה מסוגלים לפגוש את האחר בקלות רבה יותר בזכות אותו שריר מתפתח.
בעיני זה לא פחות מאשר תיקון למצב שבו אנחנו נמצאים היום (או לפחות המצב המוצג לנו בתקשורת, כי אני לא בטוחה לגמרי האם הוא מצב אמיתי או רק נרטיב תקשורתי שמנסים לקדם על חשבוננו).
מחשבות אלו מתחברות לי לתורתו של פרופסור מרדכי רוטנברג, אשר זכיתי ללמוד ממנו ומבתו מיכל את גישת הפסיכולוגיה של הצמצום.
רוטנברג ניסח בספריו תאוריה טיפולית, חינוכית וחברתית הנשענת על תורת הצמצום של האר"י הקדוש, לפיה האל האינסופי צמצם את עצמו מרצון כדי לפנות מקום לבריאת עולם סופי.
בהשאלה, תהליך הצמצום הוא ביטוי לנכונותה של הישות (האל או האדם) לצמצם את עצמה כדי לפנות מקום לזולת. בתהליך זה קיים ויתור מסוים על שאיפת ההתפשטות, אך הויתור הוא לא מוחלט, שכן הישות אינה נמחקת אלא מפנה מקום לזולת, על מנת שתוכל להתגלות אליו ובכך בעצם מייצרת התגלות והתפשטות.
תהליכים אלו נכון שיתרחשו, בכל מערכת יחסים – בין הורה לילדו, בין מורה לתלמידו, בין מטפל למטופל ובין כל אדם לרעהו. אין ספק כי גם ברמה החברתית יש לנו מה ללמוד על היכולת לצמצם את עצמנו ולתת מקום לזולת, גם אם הדבר דורש ויתורים. החשיבה המנחה את הפסיכולוגיה של הצמצום היא חשיבה דיאלוגית המאתרת את המקומות בהם אנו חושבים בצורה דיאלקטית של "אני או אתה" (מאבק של הכרעה) ובמקומם מנסה לייצר מרחב דיאלוגי של "אני ואתה" – שנינו חברים במערכת אחת ומקבלים משמעות דווקא מן היחס שבינינו. זהו מצב שבו שני הצדדים מבינים שלכל אחד מהם יש אור שרוצה להתפשט, ומעוניינים לתת מקום לאור של האחר.
בתיקון – האורות קטנים והכלים גדולים. האור מצטמצם והמאמץ מוקדש לבניית כלי קיבול (קוגנטיביים, רגשיים, מעשיים). לתחושתי זוהי המשימה המרכזית שלנו היום – לבנות את הכלים שבהם נוכל לתקן.
אין לי תשובות לשאלת האיך עושים את זה. אבל השאלות שאולי יכולות להנחות אותנו הן כיצד נוכל להשתמש בהתנסויות הקטנות והגדולות שלנו במרחב החיים המשותפים כדי להרחיב אותן למרחב הציבורי? האם אחרים יוכלו להצטרף לחוויה שלנו כי כשם שהצמצום במרחב הקהילתי הרחיב אותנו, גם הצמצום במרחב החברתי – פוליטי יוביל להתרחבות? איך נוכל להשמיע את הקול הייחודי שלנו תוך מתן מקום לקולות אחרים? האם נוכל להאמין שכל אחד מגיע עם האור הטוב שלו ויש לו מקום אמיתי בעולם?
אם נשאל את השאלות האלה יחד, בתוך הקהילה ונמשיך להדהד אותן גם בחוץ, אם ננסה לחשוב על דרכים בהן אנחנו מאפשרים חוויה דומה של צמצום המייצר התגלות, אולי נתרום את חלקנו הקטן לתיקון המציאות החברתית הנוכחית.
הדברים נכתבו לזכרה של חברתנו יעל זלכה, שידעה את סוד הצמצום, במלאת 30 ללכתה בטרם עת.
