לפני כשנתיים, נפל דבר בכרם שלום. מקיבוץ חילוני למהדרין, הקהילה החליטה להפוך לקהילה מעורבת. עטפנו את החששות בחומות הגנה ותקנונים. הגדרנו לעצמינו קווים אדומים. ויצאנו לדרך. דרך ארוכה של למידה משותפת.
המשימה הראשונה הייתה למצוא את ה"משוגעים" הראשונים, הדתיים שיסכימו להצטרף למסע הזה. באוגוסט 2018 הגיעו 9 המשפחות הדתיות הראשונות לכרם שלום. ואיתן, הגיעו גם סימני שאלה.
סימני שאלה פשוטים ובסיסיים, איך מארחים? איך נפגשים? מה אפשר לעשות ביחד ומה לא?איך יראו אירועי התרבות בקיבוץ?
עם הזמן חלק מסימני השאלה הקהילתיים והאישיים הפכו לסימני קריאה, חיפשנו ומצאנו פתרונות יצירתיים שמתאימים לצרכים שלנו, הנה כמה דוגמאות:
ניהול קהילתי משותף
לפני כשלושה חודשים, כחלק מתהליך ההתבגרות של הקהילה והרצון להמשיך ולהתקדם לכיוון של מבנה ארגוני אשר מייצג ניהול עצמי מאוזן, נוצר תפקד חדש בכרם שלום, ריכוז קהילה.
בקהילה מעורבת שנמצאת בצעדיה הראשונים, שרק לומדת ללכת, חשוב שנוכל לראות את המצבים מכל הזוויות. וכך הוחלט שתפקיד ריכוז הקהילה יוטל על שני אנשים, צמד רכזי קהילה, אחד חילוני ואחד דתי.
אנחנו בתחילת הדרך, רק חודשיים בתפקיד, אך אין ספק שאנחנו לומדות המון זו מזו. לכל אחת מאתנו זווית אחרת וביחד אני מאמינה, שאנחנו מצליחות לראות תמונה שלמה יותר.
תרבות בשלושה צבעים
אתגר נוסף שנתקלנו בו היה חגים. איך חוגגים חגים ביחד? גם כאן, מצאנו פתרון יצירתי.
בכל חג, תכנית האירועים בקיבוץ נצבעת בשלושה צבעים:
כחול – אירוע משותף.
סגול – אירוע בעל אופי דתי.
ירוק – אירוע בעל אופי חילוני.
כמובן שכולם מוזמנים לכל האירועים!
הבריכה בלב המחלוקת
ככל שהלכו והתחממו הימים, התחממה גם האווירה בקיבוץ. צריך להחליט מה עושים עם הבריכה? איך היא שתשרת את כלל הקהילה ואיך לא פוגעים במה שהיה עד כה?
התכנסנו לשיח חברים. ראשון מסוגו. שיח שבו באמת פותחים דברים רק אנחנו, החברים, בלי מנכ"ל בלי יו"ר בלי אף גורם חיצוני. הדיונים היו סוערים מחד ומעוררי אופטימיות מאידך.
נקודת המוצא הייתה משותפת. כולנו חברים וכולנו זכאים ליהנות ממתקני הקיבוץ ובהם גם הבריכה. בסוף תהליך ארוך וטעון הגענו להחלטה שהייתה מקובלת על הרוב.
(הבריכה תהיה פתוחה בכל ימות השבוע. פעמיים בשבוע, תהיה רחצה נפרדת אחר הצהריים, יום אחד לנשים, יום אחד לגברים. ובערב, תהיה רחצה מעורבת. בימי שישי, היא נפתחת בבוקר לשחיית נשים, אחר כך לשחיית גברים ועד הערב, לשחייה מעורבת).
בנימה אישית – כשרות – איך אני בחרתי להתמודד עם זה?
אחת לחודש, נשות הקיבוץ נפגשות לערב נשים. ואיך אפשר ערב נשים בלי אוכל?
למפגש המעורב הראשון, אני, שהמטבח שלי אינו כשר, התנדבתי לקנות גבינות וקרקרים.
למפגש השני, לא רציתי שוב להביא משהו קנוי, אז לא הבאתי כלום.
לקראת המפגש השלישי, פניתי לשכנתי הדתייה ושאלתי אם אני יכולה להגיע לבשל אצלה.
שאלתי שאלות. בדקתי מה מותר. ביררתי איך עושים.
למפגש הבא, כבר השתמשתי בתנור שלי (כבר ידעתי איך להכשיר…)ורק שאלתי מספר כלים מהשכנה. עד המפגש הבא, כבר היו לי סכין וקרש חיתוך פרווה וסיר חלבי.
היום יש במטבח שלי שלושה סטים: חלבי, בשרי ולא כשר.
פרטים שיוצרים מציאות חדשה
המציאות היומיומית המשותפת, מורכבת מהמון פרטים. פרטים קטנים ולפעמים גם מעצבנים. אך הפרטים הקטנים האלה, שאנו לומדים עם הזמן לדייק, הם שמאפשרים את מרקם חיים משותף ומאוזן.
כחילונית שהיא גם רכזת הקהילה, אני מוצאת כי יש משמעות לשוני ובלעדיו יהיה קשה לקדם דברים. כל אחד מאתנו מביא איתו דעה ועמדה שונה. כל אדם שמטיל ספק על דעתי מעורר בי צורך לחשוב ולהעמיק יותר בעניין. כל אדם שמציג משהו באור אחר, מביא אותי ללמידה וחשיבה מחודשת. כל דעה מביאה איתה שאלות אך גם תשובות.
