נולדתי וגדלתי במשפחה דתית שורשית, ארבעת הסבים והסבתות שלי בוגרי תנועת בני עקיבא וישיבת מרכז הרב. סבא וסבתא שלי מצד אמא, היו ממקימי היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים וסבא וסבתא שלי מצד אבא, היו מחלוצי ההתיישבות בנגב המערבי בכפר מימון שניהם עם עשיה ציבורית רחבה למען עם ישראל וארץ ישראל.
גדלתי בגוש קטיף, בנווה דקלים, בחולות הקסומים על חוף הים. שם חונכתי להתיישבות, אהבת אדם, אהבת הארץ והכל מתוך תורה גדולה ומאירה, שחינכה אותנו לגדול ולעשות דברים משמעותיים בחיינו.
במבט לאחור, היו שני אירועים מכוננים שעיצבו בתוכי תודעה חדשה, שמתוכה צמחה ההחלטה שלי לעבור לגור בקיבוץ כרם שלום, קיבוץ שהתחיל כקיבוץ של השומר הצעיר והפך לקיבוץ מעורב מיוחד במינו.
האירוע הראשון התרחש במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו, 4.11.95. רצח רבין
אני בת כמעט 11. זאת הייתה תקופה סוערת, הרבה הפגנות שבחלקם גם אני השתתפתי. כמו רבים אחרים, אנחנו התנגדנו להסכמי אוסלו בכל דרך לגיטימית שהכרנו ולפתע כרעם ביום בהיר נוחתת עלינו הידיעה על הרצח המזעזע.
אמא שלי בכתה בדמעות, הכאב על פניה ניכר ואני ילדה תמימה שמתחילה להבין את המורכבות של מחלוקת, שאסור לה להגיע לפסים אישיים, בטח שלא לרצח נורא שכזה. "אנחנו עם אחד" ככה הסבירה אמא, מחלוקת בדעות לא צריכה לגרום לחילוקי לבבות. שנאה זה מחוץ לתחום.
תקופה קצרה לאחר מכן, נולדו מפגשים בין קבוצת אנשי חינוך מגוש קטיף, למחנכים מהתנועה הקיבוצית. במהלך המפגשים נוצרו קשרים אישיים חמים וקרובים, המפגשים האלו העסיקו את הורי במשך שנים והיו חשובים להם מאד.
אני גדלתי לתוך החוויה הזו. לניסיון של שתי קבוצות שמאמינות בדברים שונים, שבכל זאת מנסות לגשר על הפערים. במשך הזמן התמוססו המפגשים, אנחנו עזבנו את הגוש, והורי עברו לגור בשומרון.
אז הגיעה ההתנתקות מגוש קטיף, האירוע השני שחוויתי כאירוע מכונן
מעבר לכאב הלאומי הרב, היא לוותה בכאב אישי שלי, על חורבן של מקום יפהפה ואהוב, שבמשך 12 שנים היה לי לבית הכי נפלא בעולם.
הייתי כבר סטודנטית והתחושה הכי קשה שזכורה לי מהתקופה הזו, היא הניכור והאטימות של חלקים גדולים מעם ישראל, למה שבעינינו היה יקר כל-כך ובעל ערך.
ככל שגדלתי בשנים, נבטה בי המחשבה שלא נכון שנחיה כאן זה לצד זה, בניכור, עם חומות שהולכות וגדלות. אנחנו צריכים ללמוד לחיות יחד. על אף השוני.
אחרי שהתחתנתי, גרנו בשנים הראשונות בקרית ארבע. הרגשנו שאנחנו חיים עם אנשים נפלאים, אך כולם דומים יחסית ואין לנו חיבור לחלקים שונים בעם. כל נסיעה למרכז, גרמה לי להרגיש כאילו אני יוצאת לחו"ל. כאילו אנו חיים בשתי מדינות שונות.
אז יצאנו לחפש קהילה מעורבת של דתיים וחילוניים, דווקא בתוך הקו הירוק, קהילה שתאפשר לכל אחד שחי בה להישאר כפי שהוא ולצד זה לבנות גם מרחב של יחד. לא רצינו לוותר על הזהות שלנו כדי לחיות עם אנשים שונים מאתנו. בדקנו כל מיני אפשרויות ומקומות ואיכשהו כרם שלום התגלגל אלינו כמעט במקרה…
ב 2017 הקיבוץ החליט להפוך מקיבוץ חילוני של השומר הצעיר לקהילה מעורבת והוא חיפש שותפים דתיים לדרך. כשהגענו לבקר בכרם שלום בפעם הראשונה, הקיבוץ היה מוזנח, כמעט ללא מדשאות, הרבה בתים ריקים והמון המון חול… תחושה לא מאד מזמינה.
בדרך חזרה הביתה, ניסינו להבין מה אנו מרגישים ותחושה אחת חזקה ברורה עלתה – יש במקום הזה הזדמנות לראשוניות, חלוציות והתיישבות, יחד עם הערך של לחיות יחד ולבנות קהילה מעורבת.
כרם שלום, נמצא במשולש הגבולות עזה-מצרים-ישראל, עם חומה גבוהה צמודה המגנה עליו. אנשים נפלאים החזיקו במקום במשך שנים, על אף הקשיים הביטחוניים, המשברים החברתיים וההפרטה המהירה.
האנשים הנפלאים האלה פתחו את ליבם וביתם והזמינו אותנו להצטרף אליהם. יחד אתנו הגיעו עוד 10 משפחות דתיות, חלק ניכר מהם, גדלו בילדותם בגוש קטיף.
המעבר לכרם שלום היה חוויה מסעירה ומרוממת
התקבלנו בחום ובהתרגשות רבה על ידי החברים, הייתה תחושה של חיים חדשים שנולדים מתוך יחד.
מאז אנחנו פה בכרם שלום, כבר שנה שלישית שלנו יחד, רוקמים סיפור משותף, שמנסה לתת מקום לכל דרך חיים, ומחפש גם את המשותף והמאחד. לא מתוך רצון לטשטש זהויות או לייצר משהו אחיד, אלא מתוך ניסיון לפצח את סוד הייחודיות והיחד.
האתגרים פה גדולים במיוחד. המרחק הגדול מהעיר, מהמשפחה במרכז הארץ, מציאת תעסוקה, קהילה שעברה משבר כלכלי וחברתי גדול ומנסה להשתקם ולהחזיר את האמון שלה בעצמה, המצב הביטחוני הרעוע, והאתגר המעניין ביותר – בניית קהילה מעורבת 'בדיעבד', שמורכבת משתי קצוות – דתיים מאוד וחילונים מאוד.
לפני כשנה, כחלק מתהליך בניית ניהול עצמי פנימי בקיבוץ (כרגע יש בכרם שלום ועד ממונה), נבחרתי יחד עם ברוריה (ותיקה, חילונית) לרכזת קהילה. התפקיד שלנו הוא ללוות את כל הוועדות הקהילתיות ולבנות חיבורים וחוסן קהילתי. זה תפקיד מרתק, לפעמים התחושה היא שהשוני הוא כל-כך גדול ומה חשבנו לעצמנו שבחרנו לחיות כך.. ולפעמים ישנה התרוממות רוח גדולה ושאנו מצליחים לעשות משהו בלתי ייאמן.
כמובילות קהילה אנחנו משתדלים לגשת לנושאים מורכבים בשיח עם החברים, ההחלטות מתקבלות באספות חברים ולעיתים יושבים סביב המדורה לשיח כנה ופתוח. הדרך עוד ארוכה, אבל עצם המעשה, מעצים ובונה. אני מרגישה כי היכולות שלי נמתחות, והאמונה שכך נכון הולכת וגדלה.
"הלוואי וכל העם ילך בעקבותיכם!" – משפט שחוזר על עצמו מהמון אנשים שמגיעים לביקור בכרם שלום (כ 400 איש בחודש!) שיוצאים נרגשים מהסיפור הייחודי של המקום. אני מרגישה שהיחד שלנו, על אף המורכבות שלו, ואולי דווקא בזכותו, נותן תקווה ואופטימיות למי שנחשף אליו. אני מאמינה שאם פה אפשר אז אפשר בכל מקום. אפשר להתרומם מעבר להבדלים בינינו, לכבד את השוני, לחיות אתו ביחד ובשלום.
