כמו מוסדות רבים אחרים במהלך משבר הקורונה, גם המכינה הקדם צבאית שאני לומדת בה – "עין פרת" בקיבוץ סופה הושבתה. לקח לי כמה ימים לצאת מההלם ולהחליט שאני יכולה ליזום, לתרום ולהפוך את 'הלימון ללימונדה'.
על הלימונדה הראשונה שלי החלטתי כשראיתי סרטון של מחיאות הכפיים כהוקרה לצוותים הרפואיים במדריד.
החלטתי עם עצמי שהאירוע הזה חייב לקרות גם בארץ. כדי להוקיר תודה לצוותי הרפואה, שעומדים בחזית המערכה כדי לתת להם את הכוחות להמשך המלחמה מול הנגיף, כדי להעלות את המורל הלאומי ולהגביר את תחושת הסולידריות בעם.
ידעתי שאם אנחנו הצעירים, מאמינים באירוע ומחליטים שהוא יקרה – הוא יקרה. גייסתי צוות מתוך המכינה, החלטנו על יום ושעה וחילקנו ביננו את התחומים שנצטרך להתמקד בהם בכדי להצליח להגיע לכל בית במדינת ישראל והתחלנו לרוץ…
ככל שהזמן עבר, היוזמה צברה תנופה בתקשורת וברחובות והצטרפו אליה ראשי רשויות, אנשי תקשורת, ומשפיענים מהחברה הישראלית.
כשהגענו ליום והשעה ב 19.3.20 בשעה 18:00 זה קרה. כולם יצאו למרפסות, לרחובות ומחאו כפיים. זה היה סוחף. זה היה עוצמתי. הטלפונים שלנו קרסו מרוב הסרטונים והתמונות מכל רחבי הארץ. ראינו צוותים רפואיים בוכים מרוב התרגשות, ומהצד השני שכנים שלא נפגשו הרבה מאוד זמן.
מה שיותר הפתיע אותנו היה לראות מאות יוזמות חדשות שצצו בעקבות היוזמה הזו. אנשים הבינו שזה אפשרי, ליזום, להגות רעיון, לרתום את הסביבה וזה מה שהפך את הפעולה לפעולה עם השפעה מתמשכת.
התקווה שלי, היא שנזכור את הרגע הזה של האחדות, ההוקרה, הקהילתיות והיוזמה.
בימים אלה אני ממשיכה בהתנדבות בארגון "לב אחד" ומובילה את הפרויקט הבא שלי "לנצח ביחד" ביום הזיכרון.
אני מזמינה אנשים לא לפחד, ללכת אחרי הלב, להאמין ולעשות דברים גדולים, אני מודה לקהילה בנופי פרת שעוטפת אותי בבית חם, ולעמותת "למרחב" שמלווה אותי וגורמת לי לפרוץ כל תקרת זכוכית.
