שמי מיכל שאול, נשואה לארז, אמא לאביגיל ואסף ואני גרה ביישוב נופי פרת, בין ירושלים לים המלח, על סיפו של נחל פרת.
הגענו לנופי פרת בעקבות חברה שהציעה שנבוא לגור גם אנחנו ביישוב, גדלתי בקצרין והחיבור לטבע ולסביבה היה חשוב בעיני. נופי פרת התאים מאוד בהיבט זה, בשל קרבתו לנחל פרת והעובדה שהנחל מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים ביישוב.
לאחר שהבנו שפשר לקיים את אורח החיים שלנו החילוני ביישוב, המעבר היה מאוד מהיר. עם ההתבססות בקהילה (ובוודאי בתקופת הקורונה) הבנו שזו הייתה החלטה נכונה ומוצלחת מאוד מבחינתנו.
השבת שלי
השבת שלי ממציאה את עצמה מחדש, כל סוף שבוע. לקראת השבת אנחנו בודקים מסלולי טיול בארץ, קובעים עם בני משפחה או חברים וכמעט אף שבת אינה דומה לרעותה. כך היה תמיד, גם כשהייתי ילדה. קשה לי לדמיין שבת שבה לא מגלים עוד טפח מהעולם שבחוץ, על אנשיו, מאכליו ועולמו התרבותי.
המעבר לנופי פרת, יחד עם שנת הקורונה, הביא איתו גם שבתות חדשות, שבתות שבהן נשארנו בקהילה. השבתות שלנו ביישוב מתמלאות בחברים, בטיולים, בשיחות שלא הספקתי לעשות, בלפגוש את מי שקשה יותר לפגוש במהלך השבוע. ואחרי כל אלה, נעים לי לחזור הביתה, להיות ולחשוב על השבוע שהיה ועל מה שעוד יהיה.
שבת בקהילה מעורבת
הקבלה והפתיחות לגבי האופן שבו אני מציינת את השבת שלי לא היתה מובנת מאליה עבורי. כשהגעתי לנופי פרת חשבתי לעצמי – איך לא מפריע להם שאני עוברת עם מכונית בשבת? ומהר מאוד הבנתי שלא רק שזה לא מפריע, אלא שחבריי הדתיים מנופפים לי לשלום ושואלים לאן נסענו ומה עשינו…
אני יודעת שבעתיד השאלות יגיעו מהילדים, שישאלו למה אנחנו נוהגים כך בעוד משפחות אחרות נוהגות אחרת… התשובה שלי היא שזה בדיוק הרווח הגדול מהמגורים בקהילה מעורבת. כי עצם שאילת השאלה והדיון המתבקש בעקבותיה לגבי האופן בו משפחות חוגגות את השבת בישראל, הוא שיכול להביא את הקהילה ואת החברה בה אנו חיים ללמוד ולחיות בסבלנות ובקבלה.
מעבר לתחושת החמימות, הנשנושים, והחברויות, השבתות ביישוב שיש בו קהילה מעורבת טומנות הזדמנות אמיתית להתבוננות ולמידה.
השבתות האלו ביחד בקהילה, אלו השבתות שאני הכי אוהבת.
