הי, אני יניב גנגר, בן 39, נשוי לנטע, אבא לאיה, שחר ויסמין ואני גר בשכונה הזמנית ביישוב מיטל שעל הגלבוע.
המפגש הראשוני שלנו עם מיטל תפס אותנו בקצה של תהליך אישי, שבמהלכו הגענו להבנה שאנחנו רוצים לגור במקום קהילתי, למרות המורכבות שבאה עם זה.
בשנים הראשונות של הקשר שלי ושל נטע עוד שמרנו שבת (בערך), אבל היה ברור לנו שביישוב דתי אנחנו לא רוצים לגור. שנינו גדלנו באותו קיבוץ דתי והיינו אחרי שנים של מבטים לא מרוצים, שקיבלנו מהסביבה בהקשר הדתי. הרגשנו שמגבילים לנו את החופש.
מתגלגלים ומחפשים
בעקבות הלימודים של נטע גרנו כמה שנים בחיפה, שם חווינו חופש מוחלט וחיים עם אוכלוסייה סופר מגוונת, מכל הבחינות, אבל התחלנו להרגיש שהמרכיב הקהילתי חסר לנו מעט. אחרי חיפה, חזרתי לקבע והחיים הובילו אותנו לגבעות בר, יישוב קהילתי בדרום הארץ, רחוק מהמשפחה, החברים והקיבוץ. התקופה בדרום, עם זאת שהייתה מיוחדת וטובה לזוגיות שלנו, הייתה מורכבת במובן של שייכות.
במילים אחרות הרגשנו שם הכי לבד שהרגשנו אי פעם וזה הבהיר לנו, להפתעתנו, שאנחנו כן רוצים להיות חלק מקהילה, מילה שקצת נרתענו וברחנו ממנה במהלך השנים. סביב התקופה הזו (2015), החלו להסתובב שמועות על אופציה של יישוב מעורב בגלבוע.
מיטל – ההתחלה
הגענו למפגש הראשון של מיטל שהתקיים ביער בגלבוע במיקום בו עתיד לקום ישוב הקבע. בשבילי זה היה מפגש מאוד משמעותי, כי החלטתי אחרי שנים של חיפוש, לקחת את המושכות ולהוביל את הקבוצה הזו, מתוך הבנה שאם אני רוצה יישוב כמו שחלמנו אני צריך להיות שם. במפגש החלטתי שאם אני לוקח את המשימה הזאת עליי ושאני לא עוזב אותה עד שהישוב מוקם הלכה למעשה.
אז על מה חלמתי אז? שנמצא שותפים בבחירה שלנו באורח חיים בריא וטבעי, בחינוך אלטרנטיבי, בשמירה על הסביבה וכו'. על מה עוד? על קהילה של אנשים פתוחים מחשבתית לצורות חיים שונות משלהם. חלמנו להקים מקום בו כל אחד יכול להביא את עצמו כמו שהוא, בלי "צקצוקים" ברקע.
מפה לשם התחלנו להיפגש כקבוצה אחת לחודש, כשלפני כל מפגש אני ובר (שהייתה שותפה שלי להובלה בשנה-שנתיים הראשונות) שוברים את הראש מה מתאים לשלב בו הקבוצה נמצאת ואיך נכון לחבר את האנשים. התחלנו להכיר יותר את החבורה שהחלה להתגבש לגרעין ודי מהר הרגשנו חיבור טוב לאנשים ולכיוון שהקבוצה הולכת אליה.
המשבר הראשון
בנקודת הזמן הזו הגיע המשבר הקשה הראשון: המועצה הציגה בפנינו את התב"ע ומחלום על דונם בהרים הבנו שבמקסימום נקבל 400 מ"ר צמודים זה לזה והרבה בטון. זה גרם לכמה משפחות לנשור מהגרעין. כאב במיוחד כשבר ובעלה, החליטו להיפרד מאתנו ולא להמשיך, זה ממש הסעיר וערער אותנו.
זאת הייתה הפרידה המשמעותית הראשונה שחווינו ממשפחה שהייתה מעורבת ודומיננטית. הפרידות האלה שמדי פעם הגיעו, לא הפכו לקלות יותר בהמשך, אבל הבנו שאין מה לעשות וזה חלק מהתהליך. זה לימד אותנו להיות כל הזמן מחוברים לעצמנו, לבדוק האם מה שקורה עדיין מתאים לנו ולהבין שגם מי שנמצא עכשיו, לא בטוח שימשיך ליישוב הקבע. ההבנה הזו יושבת לנו בראש גם היום וכבר למדנו די טוב לשחרר.
בונים קהילה
הדיונים שהתקיימו מפעם לפעם עזרו לנו לדייק את עצמנו, לברר מה אנחנו חושבים על כל מיני נושאים שעלו לדיון. רק לצורך המחשה אחד הדיונים הראשונים עסק בשאלה האם הישוב יהיה פתוח לכל הדתות או רק ליהודים. שאלות כמו האם באמת חשוב לי שהיישוב יהיה מעורב, מה הקריטריונים לקליטה של מתעניינים חדשים ועוד, זרקו אותנו כל פעם לחשיבה של מה אנחנו באמת רוצים שיהיה פה.
אני חייב להודות שלמרות שאני לא בן אדם של תהליכים ארוכים, הלימוד אולי הכי חשוב שלי בתהליך הזה היה לתת כבוד לתהליך, לדרך. גם אם זה היה כרוך לפעמים בשהייה ארוכה במקום מסוים, הרבה מעבר למה שהסבלנות שלי יכלה להכיל. כמות הסבלנות הנדרשת בהקמה של יישוב קהילתי חדש, כשההחלטות מתקבלות בקבוצה גדולה, היא אדירה ולא תמיד הצלחתי להיות במקום הזה, מודה.
מה שחיזק אותי בדרך, זה האנשים. זה לא מובן מאליו שבגיל שלי זוכים להכיר כל כך הרבה אנשים חדשים, איכותיים ומעניינים. ככל שעבר הזמן, הקשר שנוצר עם הקבוצה הגרעינית, הפך לקשר משמעותי ואוהב.
עם הזמן הפכנו למיני ארגון שעובד בצורה מוסדרת עם צוותי עבודה, צוות מוביל ורכז קהילה. אלא מה? עם הזמן התחלנו לחוות שחיקה אדירה, כי הקבוצה המובילה הייתה קטנה ואותם אנשים נדרשו שוב ושוב לקחת על עצמם תפקידים ולהקדיש זמן רב לישוב שהיה (עד לא מזמן) סוג של פיקציה רעיונית.
בעקבות דחיות חוזרות ונשנות של תאריכי התחלת עבודות סביב כל מיני עיכובים בירוקרטיים, התקשנו להחזיק את החבורה ואנשים התחילו לאבד את הסבלנות. בשלב הזה קבוצה קטנה של משפחות עברה לגור במעלה גלבוע על מנת "להתקרב לציון" ולהתחיל להרגיש איזשהו יחד קהילתי. זה היה אמור להיות מעבר קצרצר של כמה חודשים, שהפך לשנתיים…
למזלנו, כשכבר הרגשנו שעוד קצת והחבורה מתפזרת, התחילו העבודות לפיתוח השכונה הזמנית. לפתע היה משהו מוחשי בשטח שאפשר להיאחז בו. "ציון" הפכה מחלום אמורפי להתחלה של מציאות.
קושי נוסף שנאלצנו להתמודד אתו היה לגייס משפחות דתיות נוספות. המון משפחות דתיות הגיעו להתעניין, אבל משום מה לא נשארו. החלטנו שאנחנו משריינים 4 קראווילות (מתוך 14) בשכונה הזמנית למשפחות דתיות גם במחיר שיעמדו ריקות זמן מה, עד שנצליח לשכן אותן. בעיניי זו הייתה ההחלטה הכי חשובה ומהותית שקיבלנו עד אותו יום, שהבהירה לכולנו, לאן אנחנו רוצים שהיישוב הזה יילך ואיזה כוח יש לנו כגרעין להחליט החלטות שישפיעו על אופי הישוב.
עולים לקרקע
לבסוף, אחרי כחמש שנים של תהליך, קמה השכונה הזמנית. בשלב זה החלטתי לסיים את תפקידי כמנהל הקהילה של הגרעין לאחר שקיימתי את ההתחייבות שהגדרתי לעצמי.
יחד עם אכלוס השכונה הגיעו גם קבוצה של משפחות דתיות איכותיות וזה התחיל להרגיש אמיתי. התחלנו סופסוף לחיות את מה שדיברנו עליו כל כך הרבה בשנים האחרונות.
לאחר האופוריה של ההתחלה, התחלנו לקיים מפגשים עם מלווה מטעם 'מיתרים' שם מתחילים לעלות סוגיות הנוגעות בעיקר להקשר המעורב. אנחנו מתחילים להבין היום שמה שהגדרנו עד היום, צריך לעבור עוד עיבודים ועוד שינויים החל מפתיחת החזון וכלה בהגדרה עמוקה וברורה יותר ל"מה זה אומר בדיוק ישוב מעורב"?.
אחת ההבנות החזקות שיש לי היום לגבי ישוב מעורב, היא שזה לא נושא שאפשר לשבת עליו, לכתוב מסמך ולסגור את הפינה. זה נושא מורכב שתמיד נצטרך לדבר עליו ולנהל שיח פתוח. לדעתי מי שההבנה הזו לא מתאימה לו, יש מצב טוב שלא מתאים לו לגור ביישוב מעורב.
