בקשוני לכתוב איזה דבר על המתח, על הפער, שבין תקופת החופש הגדול לבין הימים הנוראים שדולקים אחריו. ברגע הראשון אמרתי בטח, שהרי באמת יש פער גדול. ימים של פורקן ויציאה החוצה אל מול ימים של התכנסות וחשבון נפש, ימים של הנאה וזחיחות ומיד אחר כך זמנים של מורא והפנמה, תקופה צבעונית ולאחריה ימים לבנים. אפילו כמויות המזון המהיר והגלידות של ימי יולי אוגוסט אל מול ארוחות החג הרשמיות והמסודרות. ואולם, במחשבה שניה, פתאום הבנתי שעם כל הניגודיות והפער, זה פשוט לא פוגש אותי. כלומר, בטח זה פוגש אותי, אבל אני לא מתעכב על זה. האווירה משתנה מהר מאוד ואני יחד אתה, ואז מה?
יתכן שישנם כאלו שהפער הזה ממש יושב עליהם, שהמעבר חד להם, או אולי להיפך, שמבחינתם יש כאן הזדמנות ואיזונים. ואני? פשוט חי עם זה בלי הרבה מחשבה על המעבר הקשוח. אז אין לי מה לכתוב, כל מה שאכתוב יצא מאולץ, כי באמת אני חי עם הפער הזה בשלום.
האם אני אדיש באופן מוגזם? שמא אני מפספס מומנטים חשובים בחיים? (חרדה אחזה בי לרגע)… מן העבר השני, יש דברים שממש לא עוברים לידי, למשל, החלטתי באופן יזום לבנות את חיי וחיי ילדי בקהילה מעורבת. אני מבין שיש פער ומתח בין דת לחילוניות, ואני מבין שזה הקישקע והטשולענט של החברה הישראלית. אני רוצה סינתזות, אני שואף להרמוניה, מודל שנפגש עם הפער, מכיר בו ולא מנסה להתגדר באחד מצדדיו וגם לא למחוק אף אחד מהם, אך להרגיע את המתח – כן ועוד איך.
כאן תקפה אותי מחשבתי השלישית. פעמים שבאופן אישי אני מתעלם מפערים כלשהם, אך ההתעלמות איננה מבטלת את אותם פערים ומתחים מן העולם, הם עדיין שם, אולי מציקים עדיין לאחרים. אם כך, אכתוב על הפער כפער.
מה בניהם? בין חווית הפער האישית שלי לאותו הפער האובייקטיבי עצמו? ומדוע אני חי את הפער באופן מודע, מנסה לשנות בו משהו, אולי לבטל אותו, להילחם בו, בעוד שחברי יחיה בתוך הפער הזה מבלי לחוש בו? וגם אם כן יחוש, לא עד כדי אקטיביזם כלשהו.
ניתן לומר במידה רבה של צדק, כי ישנם אנשים שוחרי הרמוניה (להלן "משיחיים", רגע! לא להיבהל מהמושג המושמץ, אסביר תיכף ממש …) וישנם אלו הריאליים, הטוענים שהמציאות כפי שהיא זה מה שיש לנו, על כל התקיעות והמתחים שבה, לדידם, לא תבוא הרמוניה לעולם, זוהי תקוות שוטים. הם שוחרי הקיום כמות שהוא.
אלא שקשה להכניס את כל בני חלד לתוך שתי תבניות גסות שכאלו, במיוחד כשאני סבור שבכל אדם או חווה יש חלק מזה וחלק מזה. לאמור, חיינו רצופים פערים (ניתן להפריז ולטעון שפערים ומתחים אלו הם סוד משמעות קיומנו), עם חלקם אנחנו חיים בשלום, לחלקם הגדול איננו מודעים כמעט ובחלק קטן אנו משקיעים אנרגיות מרובות. ישנם כאלו שכועסים, כיצד הזולת איננו שותף לתחושותיהם? כיצד ההמון אדיש? אבל גם אותם כועסים הופכים אדישים אל מול סוגיות אחרות שבוערות לכועסים אחרים. האם באופן מודע ומושכל בוחר לו אדם כיצד לחלק את עוגת האנרגיות שלו? האם הוא בונה לו סדר עדיפויות מנומק? מסתבר אפוא שלא.
למיטיבי הלכת ולועסי הדעת אני מבקש להציג את מחשבתי האחרונה לעת עתה. והיא; הסתירה המובנית שבלחיות את הפער. אני גם חייב הסבר כיצד אני מבין את "המשיחיות" שבנו; משיחיות היא החתירה הבלתי נלאית להביא את ההרמוניה, את הסינתזות למיניהן, את התיקון. הדחיפות לפעול בתוך הפער היא היא המשיחיות, אנחנו שואפים לתקן משהו במציאות ולפעמים הדחף כל כך חזק עד כדי כך שגם כאשר אנו יודעים שלא נראה ישועה בחיינו איננו מרפים מהניסיון לקדם עוד קצת, עוד מעט להכין את הקרקע, עוד מעט זרעי קיץ.
מה מניע אותנו? מדוע איננו מוכנים לקבל את המציאות כמות שהיא על היופי שבה כמו גם על עוולותיה? הדחיפות הזו היא משיחיות ואין צורך להתבייש בה. משיח הוא איזו האנשה למרחב זמן אוטופי שבו יש את התיקון השלם, בעוד שכל חתירה לצורך תיקון היא תנועה של משיחיות. כמובן יש לכך גם תופעות לוואי קשות, בעיקר כאשר המשיחיות, במקום להביא את הסינתזה, מתגדרת באופן אבסולוטי באחד מן הצדדים ולא נרחיב בזה כאן. אבל העיקר הוא הדחיפות לתקן, להבריא עוד משהו שמיטלטל בפער.
כבר אמרתי, איננו רק משיחיים או רק קיומיים ואין צורך להגדיר את עצמנו ככאלו, בהרבה דברים אנחנו מעדיפים לתפוס 'שב ואל תעשה' באופן מודע או לא, אקטיבי או לא. איננו חייבים לבחור צד. אולם מסתבר, שהצדדים בוחרים אותנו בכל פעם מחדש. לצד זאת כמעט בכולנו מופיעה הדחיפות לתיקון, אך המשיחיות הזו איננה מביאה את התיקון השלם, היא רק חותרת לשם.
מסתבר אפוא, כי חלום התיקון הוא רק המנוע לדפוס האנושי-משיחי אבל להגיע ליעד, ממש? הרי כל סינתזה מולידה תזות חדשות, כל הרמוניה מביאה עמה ריאקציות חדשות ומתחים חדשים ונמצא אם כן שהפער לעולם עומד. ומצד שני, חייבים להודות שישנם מקומות שהתקדמנו בהם מאוד….
אם היינו מבינים כי התיקון הוא אין סופי כמו הפער עצמו, כי אז היינו מפסיקים לפעול במציאות לגמרי. אולם, המציאות עצמה מורה שבני האנוש אינם פוסקים מלנסות לתקן אותה (כמובן גם להרוס ולהשחית, אבל זה עניין אחר).
ברבים מהפערים שבחיינו אנחנו חיים בתוך הפער, אנחנו פשוט חלק אימננטי ממנו, מאותו פער אובייקטיבי. ובחלק קטן יותר של פערים אנחנו בוחרים דווקא לפעול כנגד הפער. למשיחיות הפרגמטית הטבולה בקורטוב של צניעות, ומבלי שבטלתי את הנחישות והלהט המשיחי, אני קורא "לחיות את הפער".
אליסף טאוב-בראונר נשוי לרבקה ואב לארבעה ילדים. תושב מיטל – קהילה מעורבת צעירה הקיימת בגלבוע.
