שלושה מודלים בעולם החינוך היהודי
בהמשך לחלק א של המאמר כעת אני מבקש להציב שלושה מודלים לדיון. המודלים הללו עוסקים בבירור עמדות יהודיות/דתיות/הלכתיות דרך הפריזמה של החינוך. אני מבקש להציב לדיון את השאלה מהו המודל לחינוך יהודי? אני מבקש להמשיג שני מודלים שעל פי רוב הם הדומיננטיים בחינוך הדתי, ולעומתם אני מבקש להציב מודל שלישי, "מודל הרצף היהודי", שיכול לפרוץ מהעולם הדתי הצר למרחב הישראלי והיהודי. בשני המודלים הראשונים אנסה בעיקר לצייר תמונה טיפולוגית מכלילה, כדי לתאר מציאות קיימת. כמו כל תיאור טיפולוגי מכליל, אין הוא מצייר את המציאות המורכבת, אלא בא לנסות להאיר צד מסוים ממנה.
לגבי המודל השלישי – "מודל הרצף היהודי", שאני מציע – אנסה לשרטט רישום טיפולוגי שלו כתופעה אפשרית. זאת כדי להשוות אל התיאור הטיפולוגי של שני הזרמים הקודמים. אך עיקר דבריי יהיו לנסות ולבסס את המודל מבחינה רעיונית, ולהתוות לו קווים ראשוניים.
מודל המסגרת – קווים לדמותו
המודל הידוע והמוכר הוא המודל הדתי המובהק – מודל המסגרת. מודל המסגרת הוא מודל סמכותי. על פי מודל זה ישנה הלכה ברורה ומחייבת. לכן היא מהווה מסגרת שאנו מציבים בפני הנער ומנסים בכל כוחנו לשכנע אותו כי כך צריכים להיות פני הדברים, אם בטוב אם במוטב. ההנחה היא שיש חוכמה יודעת-כול, ושעלינו ליישר קו עם חוכמה זו. יש לבחון כל מעשינו ודעותינו על פי המקורות, ולראות אם אמנם הם מתאימים לסטנדרט הניצב בפנינו. כל עוד הדברים בתוך המסגרת, מה טוב. אם הם חורגים מהמסגרת, הרי שעלינו להתכבד ולחזור לתוך המסגרת. יש חכמים שהם יודעי דבר ומיטיבים לפרש ולדעת מה נדרש מאיתנו בתחומי ההלכה ואף בתחומי החיים האחרים – בדעות או אפילו בהליכות החיים האחרות.
העולם של מחנכי מודל המסגרת הוא יחסית פשוט. הדיון החינוכי תמיד ייסוב סביב השאלה – כיצד לגרום לנער להישאר בתחום המסגרת. לפעמים כמניפולציה חינוכית תתאפשר יציאה לרגע קט, אך שאיפתנו היא לחזרה מהירה לתוך המסגרת. כמעט ולא תימצאנה בתחום החינוך על פי מודל המסגרת שאלות מהותיות על המסגרת עצמה. המסגרת מונחת כיסוד אקסיומטי מוסכם. כשמתקיים לפעמים תהליך שינוי בתחומי המסגרת, הוא בדרך כלל מתחת לפני השטח, בלתי-מודע.
חניך מודל המסגרת יתקשה מאוד בקריאת טקסט בצורה "יחפה". יתקשה להוריד את המשקפיים עם המסגרת ולקרוא את הטקסט בענווה. בעולם הרעיונות, כאשר חניך מודל המסגרת ישמע רעיון, הוא מיד, במנגנון פנימי אוטומטי, ישווה לעולם הרעיונות שהוא מכיר. לכן הוא נכנס לוויכוח, בקול רם או בינו לבין עצמו, עוד לפני שהרעיון הוצג לפניו בשלמותו. לחילופין, הוא ינסה לזהות בשלב מוקדם אם הרעיון מתאים לעולמו המוכר ויתחבר אליו. ואם לאו, הוא ייסגר בפניו. בחשיבה של חניך מודל המסגרת הוא עלול לקרא את הרמב"ם ב"מורה נבוכים", כשברקע הוא משווה את הדברים לידוע לו ממשנת הרב קוק, כפי שהוא מכיר. לאחר לימודו הוא יתקשה להגדיר את ההבדל בין הידוע לו מהרב קוק לבין הטקסט הרמב"מי. החשיבה היא חשיבה חסרת ריבוד, חשיבה אסוציאטיבית חד-מישורית, שהכול בה צריך להסתדר עם הכול המוכר.
בדיון או בשיח עם מחנך מודל המסגרת, כל ויכוח יסתיים בסוף פסוק – 'כך כתוב [בהלכה] וכך יש לנהוג או לחשוב'. אין אפשרות לדיון. אם הוא מבין שהעומד מולו לא מקבל את הנחות היסוד הדתיות שלו, מטרת השיח תהיה תמיד לשכנע באמיתות עמדתו. אין אפשרות של יציאה מגבולות השיח.
למחנכי מודל המסגרת יהיה קשה ללמד הלכה בצורה עמוקה ומורכבת, כך שהתלמיד ייחשף לריבוד ההלכה – למשל הלכה בתר אמוראית. למשל, ללמד הלכות נטילת ידיים של בוקר לא מתוך קיצור או שולחן ערוך, שם ההלכות הן חסרות פשר, אלא להביא את המקורות השונים ואת הדיון בראשונים על מהות נטילת ידיים שחרית. מבחינתו של המחנך ממודל המסגרת דרך המלך היא שכל ההלכה על דקדוקיה וחומרותיה היא דבר ה' באופן ישיר ופשטני. הצגת המורכבות בהלכה בסיסית בחיי היהודי תאיים עליו.
ישנה קוהרנטיות כמעט מלאה בין עמדות השוללות לימוד תנ"ך "בגובה העיניים" או הוראת רבדים בתלמוד לבין החינוך מבית המדרש הדוגל במודל המסגרת. וודאי שלא תדרוך כף רגל אקדמית מתחומי מדעי היהדות בתוך בית המדרש. לדוגמה, לא יתקיים דיון על מהות המשיחיות. חניך מודל המסגרת יסיים את שנות לימודיו עם סיכוי סביר לא לדעת דבר על שבתאי צבי ונתן העזתי.
מחנכי מודל המסגרת יעשו דה-לגיטימציה לגבי כל מי שמחוץ למסגרת, במקרה הטוב. במקרה הרע הם אף ירחיקו לכת לכדי דמוניזציה. זהו מנגנון הגנה בסיסי למודל המסגרת.
דיון והתייחסות לסוגיית הלהט"ב הם מוקצים מחמת מיאוס. בסוגיה זו מחנכים רבים מבינים שמדובר בדיני נפשות, ועל כן יועצים ויועצות, ואף מחנכים רבים, נפתחים אט-אט לעניין. אבל עדיין הבלבול וההימנעות הם הדומיננטיים בהתייחסות לסוגיה זו במודל המסגרת.
עולם החינוך במודל המסגרת מלא בדפוסים של תשובות אפולוגטיות לשאלות אמוניות. ספרים רבים יצאו על מעמד האישה ביהדות – 'אדרבא האישה בבית היהודי חשובה וגדולה יותר מהאיש', וכן הלאה. ישנם נושאים הלכתיים שלעולם לא ייחשפו בפני התלמידים. לדוגמה, ההיתר המפורש בשו"ע שנשים תקראנה בתורה ואף תוצאנה לידי חובה את הגברים. אם תלמיד 'יגלה' הלכה זאת, מיד יפטרו אותו בהמשך הפסיקה של השו"ע, שאין זה כבוד הציבור. כאשר הנושא הולך ונחשף, הולך ומשתנה בהדרגה, ויותר נשים תלמדנה גמרא למשל, התהליך לא ייעשה במודעות ובשקיפות. פתאום יהיה מותר לנשים ללמוד תורה וגמרא. פתאום נשים תוכלנה לפסוק בכתמים. ורבים מבני ובנות מודל המסגרת לא ישימו לב לתהליך, או שיבחרו לחילופין להיסגר בפניו.
בשיח של מודל המסגרת הטרמינולוגיה של 'יצר הרע' ו'יצר הטוב' תופסת מקום מרכזי. העולם מלא מכשולים, יצרים ופיתויים. יש להיאבק בהם בבחינת אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. מכאן מתגלגל הרעיון, שגם לו יש מקום רחב בשיח מודל המסגרת, של 'המדרון החלקלק', או בשפה הדתית – הצורך בסייגים, גדרות והרחקות. אין אפוטרופוס לעריות. כלומר, מודל המסגרת הולך ומסתגר לו בתוך עצמו, הולך ומקים חומות הגנה מפני הרוחות שבחוץ, מפני הסכנות. 'אם החילות לנפול […] נפול תיפול' – מי שמתחיל לחפף במנהגים ובחומרות, יגיע לבעילות אסורות ר"ל. תמיד תהיינה דוגמאות לכאלו שהתחילו עם שאלות באמונה, המשיכו להקל בחלב נוכרי, והגיעו בסוף לחילוניות שמחוץ לתחום. או חלילה לרפורמיות.
הטרמינולוגיה שעל הציר 'חזק–חלש' משמשת את מודל המסגרת. ההנחה היא שככל שאתה יותר בפנים מבחינת המסגרת, אתה מתחזק, ולהיפך – כאשר השאיפה היא להתחזק. יש סולם ברור וסרגל מובנה שמסמן מהי התחזקות. סרגל זה משמש מעין 'דתו-מטר', שרבים מתבדחים עליו, אולם המחנך הדתי, הנער ואף המבוגר, מתקשים בתוך תוכם להיפרד מהסרגל השיפוטי הזה.
תחומי המסגרת הם תמיד חופפים לתחומי השו"ם כנאי"ת וסביבותיהם. בציבור הדתי לאומי השיח הדתי מרחיב את עולמו למושגים כמו ארץ ישראל, צבא ו'אהבת-ישראל'. אך מחוץ לקבוצת המושגים הלאומית קשה למצוא חניך או מחנך ממודל המסגרת ששם על ראש שמחתו מושגים כגון מעמד האישה, מגדר, תיקון עולם, צדק חברתי, דאגה לגר, איכות הסביבה – שהם אינם חלק מהשיח בעולמם.
היחס למדינה יהיה תמיד מנקודת מבט תורנית, על רקע ההלכה והמודל המשיחי. אין מקום לחשיבה חילונית על המדינה בכלים מהחשיבה המדינית ומעולם המושגים הדמוקרטי-ליברלי, או הסוציאל-דמוקרטי. עניין זה יוצר בעיה קשה במישורים רבים, משום שהעולם הדתי לא פיתח בתחומי השו"ם כנאי"ת התייחסות הלכתית מסודרת לחיים ריבוניים. ישנו דיסוננס קשה בין ה'ממלכתיות', והחלום המשיחי בציונות הדתית, לבין המדינה, שהיא כל כולה כלי חילוני. דווקא ההתייחסות החרדית לסוגיה היא קוהרנטית ועקבית יותר. ישנו פער מובנה בין עולם ההלכה והאמונה הדתית מבית המדרש של מודל המסגרת, לבין המדינה המודרנית. בדרך כלל הבנת דיסוננס מאירה את ההשתייכות למודל המסגרת. רוצה לומר, חניך מודל המסגרת לא יבין את הפער בין המדינה המודרנית לבין עולמו הדתי. הוא בכלל לא מכיר את עולם המושגים של המדינה המודרנית, הוא עיוור כלפי עולם מושגים זה.
מודל המסגרת מפעיל באופן מודע, אך במקרים רבים גם באופן לא מודע, את הלחץ החברתי 'הלנו אתה אם לצרנו'. נדרשת הגדרה ברורה – אתה יכול להיות תלמיד שיחפף במצוות, אך אם אתה חובש כיפה, אתה בפנים. אי"ה בהמשך תתחזק. ברגע שהורדת כיפה, אין לך מקום אצלנו. מסתכלים עליך אחרת. כך גם לגבי בנות שלובשות מכנסיים. לפני שני עשורים אישה נשואה ללא כיסוי ראש הייתה משולה לבן שהוריד כיפה. עליך להיות מזוהה. עליך להכריז על שייכותך. וזאת בעיקר מהפן החברתי, ללא קשר מחייב לדעותיך ולהתנהגותך. בהקצנה ניתן לומר שאתה יכול להיות לאחר תהליך גירושין מכוער, בעקבות בגידה באשתך, אפילו עם אשת איש, אבל אם אתה הולך עם כיפה ומגיע לבית הכנסת בסדירות – אתה משלנו. מצב זה מטפח אצל תלמידים ואף אצל בוגרים רבים חשיבה מגזרית מודגשת.
על פי מודל זה ישנן כמה שאלות שנשארות פתוחות. ראשית, ישנם גוונים של מסגרות. לכל מסגרת מורי הוראה משלה, והם פוסקי הגבולות של המסגרת. שנית, ישנן מסגרות בגדלים שונים. יש מי שמצמצמים את המסגרת לכדי קו דק וגשר צר, בבחינת היהדות וההלכה כספר הוראות של היצרן, וישנם המרחיבים את שטחי המסגרת ואף מעמעמים את קוויה. אך המשותף לכולם הוא הרעיון היסודי בדבר מובחנות המסגרת והצורך לחנך בתוכה ולתוכה. לכן, לתוך המודל הזה ניתן להכניס את רוב תתי-הזרמים האורתודוכסיים.
מודל החוסן הפנימי – קוים לדמותו
בעשורים האחרונים יותר ויותר מחנכים דתיים חשים חוסר נוחות עם מודל המסגרת, מסיבות חינוכיות, אידיאולוגיות/רעיוניות או אחרות. לכן הם נוקטים, בצורה זו או אחרת, במודע או שלא במודע, במודל חלופי. על פי מודל החוסן הפנימי, כעוצמת החוסן גודל הפתיחות. מחנכים אלו אומרים לעצמם: עלינו לחנך לעולם של מחויבות למצוות, להלכה ולאמונה. אך מצד שני, כשאנו חשים בטוחים עם תלמידינו, עלינו לפתוח את עולמם למרחבים. ומרחבים אלו חייבים בסופו של דבר להיות מרחבי אין-קץ. שאם לא כן, בהגדרה, חזרנו לתחום מודל המסגרת. לכן נשאף להביא את תלמידינו לחוסן כזה, שבו נוכל לחשוף אותם לעולמות ערכים מקבילים לעולם התורה וההלכה, תוך כיבוד ולמידה של עולמות אלו. עלינו לשאוף לחשוף את תלמידינו למחקר האקדמי בתחומי ההלכה והתלמוד, ואף (למרחיקי הלכת) לביקורת המקרא. עלינו לחשוף את תלמידינו למפגש עם קבוצות איכות חילוניות, ולשיתוף פעולה עימן. עלינו לדעת שהתוצאות של חינוך כזה הן לא ודאיות, ועלינו להביא בחשבון את המחירים שנצטרך לשלם.
ההנחות שמאחורי מודל החוסן הפנימי הן רבות. למשל, הצורך בביטוי אישי, התובנה כי צורכי הדור דורשים דגש על הפן האינדיבידואלי. הנחה נוספת היא האמון בתלמיד מצד אחד, ומצד שני בעולם התורה המצוות והאמונה. אמון בתלמיד מניח שהאדם הוא טוב בבסיסו, ואינו רק יצור בעל תאוות, חשקים ורצון לחיים קלים. במודל החוסן הפנימי ימעיטו להשתמש בטרמינולוגיה של יצר הרע ויצר הטוב. מודל החוסן הפנימי ישתמש רבות במושגים מהחסידות כגון 'הבדלה' ו'המתקה', אם כי לא ימנעו מהשימוש במושג ה'הכנעה'. ההנחה היא שבסוף כל אדם ימצא את דרכו, הנכונה לו. הנחת חופש הבחירה היא מרכזית במודל זה. מצד שני, החינוך לחופש הבחירה תמיד יתלווה תמיד לחינוך לאחריות אישית.
מודל החוסן הפנימי הוא מודל דיאלוגי. המחנך רואה מולו אדם עם רקע, חיים ודעות משל עצמו. הוא אינו מתיימר לדעת טוב יותר מה נכון לזולתו. הוא בבחינת זה שמורה כיוון אפשרי. בדרך כלל המחנך ממודל החוסן הפנימי לא יגמגם אלא יביע עמדות ברורות. אך מצד שני, יפרוס את האופציות השונות החולקות על דעתו. מחנך ממודל החוסן הפנימי ידרוש מתלמידיו להכריע בענייניהם בעצמם. הוא יסרב לקחת אחריות על חייהם הפרטיים. הוא ישאף לעצמאות התלמיד. המחנך יורה לתלמידיו ללמוד את הסוגיה ולהכריע בעצמם, תוך שהוא מביא בחשבון שתלמידיו ילכו בדרך שונה משלו.
המחנך על פי מודל החוסן הפנימי ידרוש מתלמידיו מתח רוחני גבוה. האמירה היא – 'תהיו רציניים בכל מה שתעשו או שלא תעשו. תבררו, תלמדו, תבדקו את הסוגיה לעומק. העיקר לא לחפף. לא להחליט החלטות ממקום של חולשה, ממקום של נוחות.'
המחנך על פי מודל החוסן הפנימי לא מפחד להתמודד עם כל סוגיה שעולה. אין בעולמו תחום שהוא טאבו. הכול יכול לעלות על שולחן הדיונים והבירורים. מחנך זה טוען שאדרבא, אם לא נתמודד עם מכלול הנושאים בעולם שלנו, ביום סגריר כשיבואו רוחות של כפירה, השכלה או רוחות אחרות, האמונה לא תוכל לעמוד בסערות אלו. ולכן עדיף להיפתח כעת אל המציאות על כל רבדיה ולהתמודד עימה באומץ. זאת תוך לקיחת סיכון ודאי של אובדן חלק מהחניכים, שיצאו מהעולם הדתי. כמו כן ישנה סבירות שחניכים ירחיבו את עולמם הדתי למקומות שלא שיערום אבותיהם ומחנכיהם. ישנן תגובות שונות לתופעה של חניכים שהלכו רחוק מקצה האופק של המחנך. ישנם מחנכים שיתקשו ואף ייסרו עצמם, 'במה טעינו?', וישנם כאלו שישמחו על כך שמחה רבה. האחרונים כבר יוצאים מגדר מודל החוסן הפנימי אל מודל אחר. אך לצורך העניין, בבסיס שאיפתם הם קיוו ורצו שהחניך יישאר בתוך התחום המוכר של מה שהם יכולים להכיל כעולם התורה או הדת. הם סובלניים ומכילים את אלו שכשלו ולא הצליחו במשימה.
מודל החוסן הפנימי מתלבט ומתייסר לגבי המינונים השונים והתזמון שלהם בשלבי התפתחות הנער. ישנם שסוברים שמהתחלת החינוך יש להציב את המורכבות בפני התלמיד. וישנם שסוברים שבתחילה יש לבנות בסיס של מחויבות דתית חזקה, 'פרומקייט'. הללו שסוברים שמתחילה יש לחשוף למורכבות, סוברים שהחשיפה המאוחרת יכולה לגרום לזעזוע, תחושה של 'רימו אותי, עבדו עליי בעיניים', ואז הסכנה היא שכל המחויבות של התלמיד מתמוטט. הצד השני טוען שילד קטן לא יכול להכיל מורכבויות, ושמורכבויות לא יכולות להבנות בסיס של מחויבות. מחלוקת זו יכולה להיחשב נקודת חולשה של המודל.
מודל הרצף היהודי
עד לשורות אלו תיארתי את שני המודלים שיכולים להיחשב כמודלים שנמצאים בתוך המגרש של החינוך הדתי. המודל השלישי כבר יוצא מגדר המגרש של החינוך הדתי למרחב הישראלי, למרחב שבין החילוניות לדתיות. אין הוא מודל חילוני במובהק. אך יכול הוא להוות, שלא כקודמיו, מודל שחילוניים יכולים לאמצו כדגם חלופי לחינוך הממלכתי, שבו היהדות כבר לא מספיק משמעותית. המודל יכול להתאים גם לאנשים מתנועות יהודיות כמו הרפורמים והקונסרבטיבים. במילים אחרות, מודל הרצף בא לתת מענה לכל יהודי שמעוניין ביהדות, ולחברה שמעוניינת למצוא את הפן היהודי שבה, ולהנכיח אותו כזהות מרכזית.
כמובן שהייתי שמח אילו המודל הזה היה נכנס לתוך השיח הדתי, אך אני מודע לכך שיש מכשולים רבים בקבלת הרעיון במיינסטרים הדתי. המקום הטבעי ביותר למודל הרצף הוא בחינוך, שמלכתחילה שואף להיות חינוך משותף לאוכלוסיות היהודיות השונות, תוך רצון ומגמה להנכיח את היהדות. המודל הזה בא לעולם מתוך אהבה עמוקה לציביליזציה היהודית, ומרצון להביא את אורה-של-תורה לשכבות רחבות ככל האפשר בעם. מודל הרצף היהודי נהגה מראיית המציאות וניתוחה, מתוך הבנה, ואף נקיטת עמדה ששוללת את הפנטזיה המשיחית שכולם יחזרו בתשובה. היסטורית, קיום היהדות – במה שנקרא לעיל בתוך 'ד' אמות של הלכה', או בלשון המאמר 'מודל המסגרת' – היה אפשרי ונכון בקהילות היהודיות בגולה. בחיים בארץ ישראל תמיד התקיים רצף של כיתות, רצף של מחויבויות שונות ורצף של בחירות מגוונות. כך היה בעבר, וכך גם היום. כל מי שעיניו בראשו מבין שכך כנראה יהיה גם בעתיד. הסתגרות בתוך מודל המסגרת, ואפילו במודל החוסן הפנימי, תמשיך להנכיח את החלוקה בין דתיים וחילוניים, וממילא תעכב את רובו של העם מבניית זהות יהודית משמעותית.
לגופו של עניין – מודל הרצף היהודי מדבר על רצף של אפשרויות בחירה הנתונות לו ליהודי כתלמיד, כמורה או כמחנך. בראשית דבריי בעניין אני מבקש לבסס את ארבע פנים שבהן מתקיים הרצף, ולאחר מכן אעבור לתיאור טיפולוגי יותר, בדומה לתיאור שנקטתי לגבי המודלים הקודמים. להלן ארבע הפנים של הרצף: (א) הדרגתיות וריבוד בהגדרות הלכתיות לגיטימיות: דאורייתא, דרבנן ומנהג, ברמות שונות של חיוב. בתוך הרצף הזה יש להכניס גמישות מִדרגית ולתת חופש בחירה לחניך/מחנך; (ב) אף בגופי הלכות מדאורייתא יש מקום לבחירה חופשית של החניך/מחנך מתוך הרצף הקיים; (ג) התחייבות למצוות היא תהליך חינוכי ארוך ומתמשך על ציר ההתפתחות האישית. על הרצף של הצמיחה הכרונולוגית יש מקום להתפתחות ובחירה. שלוש הפנים הראשונות עוסקות ברצף הקיים בתוך ההלכה. הפן הרביעי עוסק ברצף מנקודת מבט של הציביליזציה היהודית, וממילא בחופש לבחור היכן למקד את הזהות היהודית של החניך/מחנך (ד).
א. רצף ההדרגתיות בתוך ההלכה
ההלכה בנויה רבדים רבדים. ישנם גופי הלכות שלמים שהם תוצאה של הלכות חסידים (במובן של חסידים ראשונים מתקופת המשנה), "חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת לאחריה" (ברכות פרק ה' משנה א'). טענתי היא שבמודלים הקודמים, 'המסגרת' 'והחוסן הפנימי', יש נטייה חזקה להתייחס להלכה ללא הבדלי רבדים או לחילופין לחנך למחויבות לכל הרבדים, ואף להלכות חסידים ולחומרות שמתאימות ליחידים – כשאיפה בסיסית לכל אדם.
הרצף שאני מנסה לדבר עליו כאן הוא התייחסות לעולם ההלכה במורכבותו, ובחירה האישית של כל אדם לקיים את ההלכה לפי טעמו ומקומו הרוחני. הרעיון הוא לפתוח את הבחירה בכל המקומות שבהם ההלכה בעצמה מאפשרת הקלה. כלומר, ליצור לגיטימציה לתנועה של הקלה בהלכה, כשם שישנה תנועה הפוכה של דחיפה עזה להחמרה. הרעיון הוא ליצור מודעות ולמידה היכן יכול אדם לבחור אם לקיים את ההלכה ובאיזו רמה. זאת מול ערכים וצרכים אחרים בעולמו. התלמיד והמחנך יוכלו להבין שהלכות רבות היו בתחילת דרכן מנהגי חסידים או חומרות של תלמידי חכמים בעלי מעלה. על כן יש מקום להיזהר, ואף להימנע, מקיום הלכות אלו ללא הכנה וללא התאמה אישית.
הלכות חלב עכו"ם ובשר חלק הן דוגמאות ידועות. אני מבקש לטעון שחלקים גדולים בתפילה הם מנהגי חסידים, ולנוער של ימינו ואף למבוגרים יש מקום לשקול – אם מבקשים לשמר את תפילת הקבע – אם לחזור לבסיס של התפילה. אפשר ואף רצוי להמשיך את הרשימה, ואולי זוהי עבודה שממתינה להיכתב כחלק מיצירת המגמה המדוברת.
ב. רצף ההלכה כעולם פתוח לבחירה או אי-קיום ההלכה כבחירה לגיטימית
מעבר לרצף שבתוך ההלכה על רבדיה
טענתי היא לרצף גם במובן העמוק של היחס להלכה, אפילו לגופי הלכות מדאורייתא. לדוגמה, לי אישית ברור שעשיית מלאכה בשבת פוגעת בקדושה שאותה אני חי, מרגיש וחווה. ברור לי ששמירת שבת מציבה קומה שלמה בהווייתנו האנושית והיהודית, כיחידים וכקבוצה. עם זאת, אני סבור שחילול שבת, או עשיית מלאכה בשבת, משמעותה ויתור על קומה שלמה זו ולא יותר מכך. גם אם נאמין שיש קדושה של ממש ואנרגיות של ממש בהוויית השבת, המחלל או העושה מלאכה מקסימום חוסם עצמו מקבלת אנרגיות אלו, ומצמיחה לאותו מקום שמאפשרת שמירת השבת. אך לא יותר מכך.
אני נוהג להמשיל זאת לעולם התזונה והבריאות. לרובנו ברור פחות או יותר שאכילה של ירקות, פירות, קטניות ומעט דגנים – כמה שיותר אורגניים וכמה שיותר חיים – תורמים לבריאותנו ולחוסן גופינו. ולהיפך, כל מה שמעובד ותעשייתי גורם נזק מצטבר. אך כמה מאיתנו שומרים על סוג תזונה ברמה כזאת? כל אחד כפי מעלתו ומקומו. כך גם בהלכה.
הרצף, אם כך, יש לו עד כאן שתי פנים. פן אחד במה שלרוב לומדי התורה האינטליגנטיים ברור, הרבדים שבתוך ההלכה. מודל הרצף היהודי טוען לפריסת הרבדים הללו דבר דבור על אופניו, וממילא כל יהודי ממקם עצמו בכל דבר ועניין בהתאם ליכולותיו, מקומו ובחירתו. הפן השני הוא בגופי ההלכות עצמן, תוך ראייתם כרצף שבו יש מקום לבחירה אם לקיים ולשמור, באיזה עניין ובאיזו רמה. אי-קיום ההלכות אינו אלא בחירה שמקסימום המחיר שבצידה הוא ויתור על אפשרות רוחנית.
ג. רצף כרונולוגי התפתחותי במעגל החיים
במודל הדתי המקובל חובת החיוב למצוות מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל שלוש-עשרה, אז חלה על הנער מלוא כובד חובת המצוות. יותר מכך, על פי האמירה המקובלת, מתחילים בחינוך למצוות כמעט מגיל אפס. הרעיון הוא להרגיל את הילד לבצע את המעשים הדתיים. ההנחה היא שכך הוא מתרגל לעול קיום המצוות, ומן הסתם הוא ימשיך בכך בבגרותו. ברור לכל בר דעת שהילד מבצע את המצוות בעיקר מתוך רצון לרכוש את ההתנהגות של עולם המבוגרים, ולא הרבה יותר מכך. לכן אני מציע לחשוב על מודל אחר של חינוך לקיום מצוות.
אני מבקש לטעון שגם כאן קיים רצף רחב יותר ומורכב יותר. העובדה שחז"ל מחייבים את האדם בעונשים רק בגיל עשרים מעידה על הבנת עומק של התהליכיות שבקבלת עול מצוות. וכאן לדעתי החינוך הדתי, במודלים הקודמים, אולי מפספס הזדמנות. שכן אופציה של רצף בתהליך קבלת עול המצוות יכולה לאפשר תהליך נכון ועמוק יותר מהחינוך לחיוב טכני ומכני שאליו אנו רגילים. קיימים בדתות אחרות מודלים קיצוניים לרעיון זה. אצל הדרוזים המצוות מונחות על כתפי הגבר בגיל ארבעים. אצל כת האיימיש כל גבר לפני כניסתו לחיים הבוגרים נשלח לחוות את החיים בחוץ ולבחור אם הוא מעוניין לחזור לכת. אני מבקש לדבר על מודל רך יותר של התפתחות. לא כל המצוות מתאימות לגיל שש או לגיל שלוש עשרה, ואפילו לא לגיל עשרים.
גם כאן נכון לבנות רצף של התפתחות. חוזרים בתשובה מדווחים על חוויית קיום מצוות חיה ומשמעותית כאשר הם מקבלים על עצמם את המצווה לאחר לימוד והבנה מעמיקה. מי שחונך בחינוך הדתי יתקשה מאוד לחוות את החוויה הזו. הצעתי היא מהפכנית מנקודת מבט של המודלים הקודמים, אך אם חושבים על כך לעומק, יש הגיון רב במודל הרצף שיאפשר הדרגתיות בקבלת עול המצוות כאשר התנאי הוא בשלות נפשית, לימוד והכנה של כל מצווה בזמן הנכון והמתאים.
מעניין לחשוב על כך על רקע ההגדרות ההלכתיות התלמודיות לחיוב תפילין, למשל. במשנה ובתלמוד כלל לא מוזכר גיל שלוש עשרה כגיל החיוב. אדרבא בברייתא מוגדר הזמן על פי המוכנות של הנער.
דוגמה בולטת נוספת לעניין אני מוצא ב'שמירת הברית' והימנעות מהוצאת זרע לבטלה, הלכה שכבר ראשונים ואחרונים חולקים בה אם היא מדאורייתא או מדרבנן. ודאי היא אינה פשט דברי תורה. והפן המיסטי בעניינה מעלה הלכה זו למקום גבוה השקול לכל התורה כולה ואף ליותר מכך. לטעמי אין להציב לפני הנערים את קדושת שמירת הברית כמשהו שאפשר לעמוד בו לפני כניסה לחיי אישות מסודרים. בהחלט אפשר ליידע אותם לגבי מעלה גבוהה שבמצבים מסוימים ניתן להגיע אליה ואולי כדאי ונכון לשאוף אליה, אך לא להשלות שזוהי אופציה אפשרית בעידן שבו בגרות מינית מקדימה את היכולת לבטא את המיניות ביותר מעשר שנים במקרה הטוב. בעיניי הנזק שבניסיון לשמירת הברית בתקופת ההתבגרות רב על התועלת. ולא כאן המקום להרחיב בעניין. התוצאות יבואו לידי ביטוי בקושי שהגבר – 'שומר הברית' או נכון יותר לומר 'מתייסר על שמירת הברית' – יביא אתו לתוך חיי האישות ובתקלות שהעניין יגרום לבניית זוגיות בריאה.
ד. רצף התצרפים האפשריים בתוך הציביליזציה היהודית
שלוש הפנים שמניתי עד כאן לרצף האפשרי בהתייחסות לקיום מצוות הם בתוך עולם ההלכה המקובל, בעיקר סביב שו"ם כנאי"ת. בפן הזה של מודל הרצף אני מבקש לפרוץ את ההתייחסות מתוך העולם ההלכתי המקובל של שו"ם כנאי"ת למרחב הגדול של הציביליזציה היהודית. מודל הרצף היהודי מניח שכל אדם באשר הוא יהודי מבחירה ובמודעות בוחר לעצמו פנים אלו ואחרות ברצף האפשרויות. אין אדם שכולל בתוכו הכול, ואין קהילה שמכילה את מגוון התחומים של הציביליזציה היהודית. יש צירופים אין-סופיים להיותם של האדם או הקהילה בעלי זהות יהודית.
אני מציע לפרוס את מלוא רצף האפשרויות, תוך מתן לגיטימציה מלאה לבחירת התצרף של כל אדם, לפי טעמו ועניינו. הנקודה העיקרית בדבריי היא לאו דווקא עצם נתינת הלגיטימציה, משום שבעידן שלנו רוב היהודים כבר לא מבקשים לגיטימציה זו. מה שאני מבקש להציע הוא להפוך את הגלגל לכיוון השני וליצור תנועה שמבקשת להשתייך – להיות חלק – בהכרה ובמודעות. כאן יש לחברה הדתית חלק חשוב וקריטי בתהליך. משום שבתודעה היהודית, החברה הדתית היא נושאת המסורת. ואם החברה הדתית תמשיך לפעול על פי מודל המסגרת (או מודל החוסן הפנימי), הנתק ילך ויגבר, והרצון של המעטים להשתייך לציביליזציה היהודית ייעשה מתוך התרסה, מחלוקת ושנאה. לעומת זאת, אם החברה הדתית תפתח למודל הרצף היהודי, אפשר רק לדמיין כמה אפשרויות יהודיות, חברתיות ותהליכים סוציאליים פנים-יהודיים יכולים להתפתח.
אך, כאמור, אני מודע לכן שהחברה הדתית כיום לא בשלה לקבל במיינסטרים שלה את מודל הרצף היהודי. לכן דבריי מופנים לשולי החברה הדתית שפתוחים לכך ולמי שאינם דתיים ומעוניינים ביהדותם במודעות ובאינטנסיביות. שתי הקבוצות הללו יכולות ליצור מודל יהודי מוצלח. ההמשגה שאני מציע בדבריי יכולה אולי לשמש ככלי למפעל חשוב זה.
ומכאן אני מבקש לצייר קווי אופי ראשוניים של המודל.
• האחריות על החינוך היא של המשפחה:
ראשית אני מבקש להתייחס לאמירה חינוכית עקרונית הנובעת ממודל הרצף. בניגוד למודל המסגרת ולמודל החוסן הפנימי, הרואים את האחריות של המחנך ובית הספר לחינוך יהודי/דתי, מודל הרצף היהודי סובר כי האחריות לחינוך הדתי/יהודי חלה על ההורים והמשפחה. בית הספר הינו סוג של הרחבה והעמקת האפשרויות המגוונות. הוא יד ארוכה שמאפשרת לפתח את הבסיס שהתלמיד קיבל במשפחתו. ביטוי לכך ניתן להדגים בשאיפה של מודל המסגרת ומודל החוסן הנפשי להביא את התלמיד למסגרת חוץ משפחתית ישיבתית (או אולפנה לבנות), ולקיים בה אקלים של קדושה שמנותקת מהמציאות. כיוון זה מקדש את הפנימייה כאופציה חינוכית נעלה, ויש לכך סימוכין, "הווה גולה למקום תורה". אני לא פוסל מוסדות ישיבתיים כאופציה למי שמאמין ורוצה בה. אלא שהחינוך הדתי בונה את עצמו כך שהחינוך הישיבתי הוא האופציה היחידה הראויה, וכל דבר אחר הוא בדיעבד, או במעלה פחותה. לכן בחינוך הדתי מסתבכים מאוד עם הפנים השונות של 'בית-חינוך-כמשפחה' לבין תפקידו של בית הספר כמקום המתמקד בפן האינטלקטואלי-פדגוגי ובפן החברתי. מודל הרצף היהודי רואה את בית הספר כמקום שממוקד בעיקר בפן הפדגוגי. את החינוך לערכים ולרצף היהודי על ההורים להקנות בבית ובתוך קהילה. זוהי חובתם וזוהי גם זכותם כהורים. בית הספר צריך להיות מקום שמאפשר ריבוי ביטויים של עולמות ערכיים, רוחניים, יהודיים ודתיים, אך בעיקר מהפן החברתי והפדגוגי. התלמיד, עם המטען שקיבל בבית הוריו, צריך להגיע לבית הספר ולמצוא בו מקום להעמיק מטען זה.
• רעיון הבחירה החופשית: מהו מקומו של המחנך מול תלמידיו? כיצד על פי מודל הרצף עליו להציג את האפשרויות להתחברות לציביליזציה היהודית, ובתוכה לעולם ההלכה?
ראשית, הפרופורציות. אם עד היום ההלכה בתחומי השו"ם כנאי"ת תפסה מקום מרכזי במסר החינוכי, מודל הרצף היהודי מבקש להנכיח גם את שאר החלקים שמנינו מהציביליזציה היהודית (אפשר להביא דוגמאות רבות: תיקון עולם, טכסים, חיבור לטקסט וכו'), ולתת להם מקום רחב הרבה יותר מהרגיל במודלים האחרים. זהו עולם מלא וגדוש, שאם רק נשתחרר מהאחיזה הבלעדית של אזורי השו"ם כנאי"ת, השפע המצוי במרחבי היהדות כציביליזציה יהווה מקור בלתי נדלה לעיסוק יהודי עמוק, משמעותי ורחב מיני-ים.
שנית, המסר – מ'שכר ועונש' ל'סיבה ותוצאה'. מודל הרצף היהודי מבקש להציב חלופה למסר המקובל במודל המסגרת ובמודל החוסן הפנימי, בהם העיסוק בשאלות של שכר ועונש היה מרכזי: גיהינום וגן-עדן, מוות או חיים, בריאות או מחלה, גלות או גאולה, עושר או עוני. מודל הרצף היהודי מבקש להיפטר קטגורית ממושגי הפנקסנות הקשורים לקיום ההלכה או לאי-קיומה, אם כי אינו מוחק מהיהדות את העיסוק בגמול. כל עניין השכר והעונש אינו קשור לקיום ההלכה או לאי-קיומה. במודל הרצף היהודי השיח הוא של מצוות כהזדמנות. מודל הרצף היהודי יחנך למוסריות, לצדקה וחסד, לשאיפה לתיקון עולם ואף לגאולת האדם. מודל הרצף היהודי יחפש את ההשפעה של מעשי האדם על עולמו וסביבתו, בחשיבה של סיבה ותוצאה, בכלי חשיבה רציונאליים, אך גם בתחומי המיסטיקה.
כדי להדגים זאת בקצרה אחזור לדוגמה שהבאתי לעיל. שמירת הלכות שבת יש בה 'אגדה' בעלת עוצמות אנושיות גדולות. המחנך ממודל הרצף היהודי ינכיח את השבת על רבדיה השונים. אך כאשר הוא ילמד את ההלכות מתוך השיח שבין הלכה ואגדה, המסר שיתקבל הוא של הזדמנות, ולא של מחויבות. מסר שמזמין כל תלמיד לקחת מהשבת את מה שהוא מסוגל לקחת. אם שבת שלמה על הלכותיה ודקדוקיה, ואם שבת חלקית כפי כוחו ויכולתו. הרעיון המרכזי הוא שמרכיבי ההלכה הם הזדמנות לבנות קומה נוספת בעולמו של האדם וסביבתו.
ועוד בעניין המסר. כאשר לומדים מקורות יהודיים במודל המסגרת ובמודל החוסן הפנימי ישנה הנחת יסוד שהטקסט הינו דבר הא-ל ללא ריבוד. זוהי חרב פיפיות גם למי שמאמין בכך. ראשית, משום שדרך זו מובילה ללימוד מנותק מכלים ספרותיים. נוצר מצב שבו היחס של קדושה עילאית לטקסט מרחיק מהטקסט עצמו יותר מאשר מקרב אליו. על כן, קיים קושי גדול בלימוד הטקסטים היהודיים בתוך החינוך הדתי. נערים ונערות רבים מרגישים את הזיוף שבקריאת הטקסטים במשקפיים יותר מדי אפולוגטיות. ויש אף נערים ונערות רבים שיפתחו ניכור כלפי הטקסט. ונזכור כי אנו מדברים על טקסטים שמקובלים בעולם כולו, לא רק בעולם היהודי, כטקסטים מרתקים.
חניך המוסדות הדתיים יוכל לומר דברים רבים על הטקסטים היהודיים, אך לא נראה לי שיעלה על דעתו שם התואר "מרתק". נוצר כאן אבסורד מצער, ולכן במודל הרצף היהודי השאיפה תהיה לקריאה 'יחפה' – 'תנ"ך בגובה העיניים'. בוודאי שיעשה שימוש בכלים ספרותיים, ועל ידי כך יושגו חיבור והקשבה לטקסט. נלמד את התנ"ך ללא ההנחות שרואות בו טקסט קדוש במובן הדתי המידי, קדוש במובן המרתיע – 'רק לרבנים מותר לגעת ולפרש'. אין מקום לקריאת הטקסטים במה שנקרא 'בגובה חז"ל'. אין צורך להנכיח את ההנחה של 'תורה מן השמים' במובנה הדתי הפשטני. בהחלט יש להציג את התפיסה הזו כדעה קיימת, אך אפשר להציג את התפיסה החילונית שהתנ"ך הוא יצירה אנושית, או להציג דעה דתית מורכבת שדבר הא-ל מן השמיים התגלה דרך בני אדם, נביאים או בעלי השראה א-לוהית כזו או אחרת. בעמדנו מול הטקסט לא תעניין אותנו אמיתותו הריאלית-היסטורית. על כן ההמלצה היא לקרוא את הטקסט כאמירה דתית-מוסרית. נשאל מה רצה הכותב/הא-ל לומר לנו כאן. לכן ההמלצה היא להשתמש בכלים ספרותיים ואקדמיים. גם בטקסטים מאוחרים בספרות התנאית, האמוראית והרבנית ההמלצה היא להשתמש בכלים מחקריים וספרותיים. הטקסט הוא כתשתית לשיח עם המציאות שלנו ואיתנו כאן ועכשיו. ההמלצה היא לנקוט בלימוד התלמוד במודל ההלכה והאגדה של ביאליק.
בעניין זה, לימוד הספרות המדרשית יכולה להוות מתווך לכל תפיסת הטקסט המקראי שהצעתי לעיל. ספרות המדרש מצד אחד מתייחדת בקריאה מאוד חופשית של הטקסט, ומצד שני יש בה היגיון פרשני הרמנויטי. מצד שלישי, הספרות המדרשית רואה בטקסט כמחייב ומקודש.
אני מודע לכך שבציבור הדתי ישנה רתיעה גדולה מאוד מעמדה זו. אך בעיני דווקא עמדה זו באופן פרדוקסלי תביא לחיבוב התורה ולאהבת כל הרבדים של האוצר היהודי הספרותי. ומכאן לחיבור לחלקים נוספים במניפת הציביליזציה היהודית. אני חש את החוויה הזו כל אימת שאני מלמד מבוגרים וצעירים בדרך זו.
• היחס להלכה
הלכה ואגדה: כיצד ובאיזה אופן להתייחס למחויבות להלכה באזורי השו"ם כנאי"ת? זוהי שאלה לא פשוטה. המקובל היה שהחינוך הדתי רואה בקיום ההלכה כ'תוכנה סגורה' הכרחית, שיש לעמוד בה ככתבה וכלשונה.
כאן אני מבקש להציע עמדה אפשרית אחת מיני רבות. עמדה זו חוזרת לשפה של ביאליק במאמרו "הלכה ואגדה". בכל בתי המדרש הנטייה היא להפריד הלכה מאגדה, ואני מבקש לשוב ולחבר ביניהן חיבור בלתי-ניתן להפרדה. לחזור ולהתייחס להלכה כלבוש של האגדה ולהיפך. לומדי תלמוד רגישים שמים לב לתנועה הזו בסוגיות התלמוד. כאשר אני עוסק בהלכה, עליי לשאול ולברר – מהי האגדה שההלכה באה להביע בעולם המעשה. פעמים רבות עצם התנועה הזו פותחת את האפשרות לשיח מחודש בהלכה. וממילא כשעוסקים באגדה, יש לשאול כיצד להלביש אותה במחלצות של הלכה.
מנגנון השיח המשמר את הקשר בין הרצף הלכה-ואגדה אגדה-והלכה, טומן בחובו משמעויות והנחות יסוד על ההלכה. ההלכה ודאי שאיננה 'הוראות יצרן'. ההלכה היא שיח חי, אנושי ותוסס שבא בזיקה עם המקורות היהודיים שהתקדשו. אך תמיד התהליך ההלכתי חוזר לרגע המכונן של רבי יהושע שעמד על רגליו וקבע 'לא בשמים היא'. במשוואה בין הלכה ואגדה, אני מציע לכונן שוויון בין שני הצדדים. וכשם שאנחנו מתייחסים לאגדה על רב-גוניותה והמחלוקות שבה כאפשרות מעניינת, חשובה ומשמעותית, אך לא כמחייבת, כך יש להתייחס להלכה. במקום הלכה כ'קורפוס חוקים', אני מבקש להציע את ההלכה כמקום של שיח.
בעמדה זו אין משום פירוק השיח ההלכתי הטכני. אדרבא, יש להמשיך בו, אך מתוך מודעות למה שעומד ברובד הפנימי של השיח הטכני. בעמדה זו אין משום שלילת הצד המעשי שמייחד את היהדות מכל הדתות. היהדות בנויה בתשתית מהזרימה מאגדה להלכה. או בלשונו של ביאליק, 'הבו לנו הלכה!' שמירת השיח בין הלכה לאגדה אמור לשמר גם את השאיפה לצד ההלכתי-המעשי. בעמדה שאני מציע, התנועה הנפשית כלפי ההלכה משתנית – ממחויבות, פחד ויראת עונש, מתפיסת פנקסנות וגמול, לשיח, דיאלוג ובחירה.
'מודל הרצף היהודי' אינו מקבל את הנחת היסוד שיש לחנך למחויבות מוחלטת להלכה. 'מודל הרצף היהודי' מציע מראש התייחסות פתוחה לקיום ההלכה. כלומר, 'מודל הרצף היהודי' מניח שתי הנחות יסוד, הראשונה חיובית והשנייה שלילית. ההנחה החיובית היא שיש מאחורי ההלכה עולם רעיוני רב עוצמה, האגדה. ולכן אנשים רבים נמשכים לקיים את ההלכה ממקום של בחירה. הטענה השנייה היא שההלכה זורמת, הולכת ומשתנה. במקום שבו אנחנו מתקשים להתחבר עם האגדה שמאחורי ההלכה, במודל הרצף היהודי רבים פשוט יפסיקו לקיים את ההלכה. לכן יתעורר הצורך לחזור לאגדה, וממנה להצמיח הלכה חדשה שתבטא את הרעיון הבסיסי במציאות המשתנה. כך תחזור ההלכה לחיות ותשוב תנועת המטוטלת והשיח בין ההלכה והאגדה, כפי שהיה לאורך אלפיים שנות קיומה של ההלכה במתכונת המוכרת לנו.
מנגד, מודל הרצף היהודי אינו שולל עמדה דתית של סמכותיות מוחלטת להלכה 'מן השמיים', חד-משמעית ובלתי ניתנת לשינוי. מודל הרצף היהודי רואה בעמדה זו עמדה דתית לגיטימית. מי שמעוניין בה יכול להמשיך ולנקוט בה, ואף לזהות את עצמו כשומר גחלת. מודל הרצף היהודי יטען כי הבחירה לחנך על פי מודל המסגרת יש בה משום התנתקות מהציבור היהודי הכללי. מודל הרצף היהודי רואה את עם ישראל בכללותו, ומבקש למצוא דרך לקשר את כולו לעולם היהדות. מודל הרצף היהודי מניח כי קיום ההלכה כפי שמקובל במודל המסגרת אינו מתאים וגם לא יוכל, בעיקרו, כאמירה קטגורית, להתאים לכלל הציבור. לכן יש לנקוט מודל של רצף. כאמור, יש מקום על פני אותו רצף גם למי שמעוניינים בהלכה חסידית מחמירה ובחיי רוח סגורים. זוהי עמדה של יחיד או של הורים שבוחרים לחנך את ילדיהם על פי תפיסה זו. אלא שמודל הרצף היהודי טוען שעמדה אליטיסטית כזו נכונה לפרט, למשפחה ואולי לקהילה. כאשר אנחנו עוברים למגרש החינוכי, למערכת חינוך לאומית, יש לעבור למודל הרצף היהודי שמאפשר לכולם להיכנס לתוכו. ומי שבחר כאליטה במודל המסגרת, עליו לדעת את מקומו ולהכיר בכך שקטגורית, החינוך היהודי הלאומי פועל על פי מודל הרצף היהודי.
לכן, מודל הרצף היהודי מתייחס בחיוב להקמה של מוסדות אליטיסטיים, ישיבות ומדרשות, שבהם מחנכים לקיום הלכתי דתי חסידי (במובן המקורי של הביטוי). מודל הרצף היהודי בכלל רואה בפתיחת מגוון אפשרויות בחינוך, בכל התחומים, דרך נכונה בעידן הרב-תרבותיות, וכך גם בעניין שלנו. זאת בניגוד למצב כיום במערכת החינוך הישראלית, הבנויה על היסודות הסוציאליסטיים מבית המדרש הריכוזי של מפא"י, שהושפע מרעיון כור ההיתוך של בן גוריון. תפיסה ריכוזית זו מכוונות כל העת את השיח לטוטליות של מוסדות החינוך. אין מקום במערכת החינוך הדתית לרב-גוניות, כמו שאין מקום לרב-גוניות בבתי הספר הממלכתיים. מודל הרצף היהודי מבקש ליצור פסיפס יהודי מגוון. יש אמנם התחלות של שינוי וסדקים בתפיסה ריכוזית זו, אך עוד רחוקה הדרך לשינוי המבוקש.
סוף דבר
הצעתי היא שינוי עמוק בהתייחסות ליהדות/הלכה/דתיות. טענתי שהגיעה העת לשינוי זה, לפיו אם נשכיל להרחיב את כותלי בית המדרש מן המייצר של תחומי השו"ם כנאי"ת, עם ישראל בכללותו ירוויח משינוי זה, הרבה יותר מחישוב ההפסד המקובל היום (הפסד הקשור בנאמנות ודבקות בהלכה). במידה מסוימת התהליך כבר כאן ועכשיו. סנוניות שלו נראות ברבדים שונים של המציאות בחברה הישראלית. דתיות חדשה במגזר הדתי, לצד רנסנס יהודי בצד החילוני. בתי ספר משותפים ועולם תרבותי הולך ומתרחב שספוג יהדות ישראלית. במודל הרצף היהודי ניסיתי לבנות תשתית תיאורטית לשינוי הנדרש. שינוי שמבקש ליצור התייחסות חדשה לקשר בין החניך לבין עולם התוכן היהודי על רבדיו השונים. שינוי זה הוא שינוי תודעתי עמוק שדורש מכל הצדדים תזוזה מהמקום שבו הם נמצאים. במאמר ניסיתי לאבחן מודלים קיימים (המסגרת והחוסן הפנימי), לצד הגדרת מודל חדש (הרצף היהודי). הכוונה היא לתת פרספקטיבה לשיח הקיים ממילא, ולתופעות מהשטח. אם עד היום בשיח הדתי נשלף בשלב מסוים הטיעון 'כך נפסק בשו"ע', טיעון שגדע את השיח באיבו, במאמר ניסיתי ליצור אפשרות לתודעה שמנטרלת את ה'סמטה ללא מוצא' הזו. הכוונה ליצור תודעה לפיה לגיטימי לבחור במודל המסגרת. יחד עם זאת, יהיה על הבוחר במודל זה להכיר בכך שישנם אחרים שבחרו בדרך אחרת, לגיטימית לא פחות. אנשי מודל המסגרת יבינו שהדרך שלהם מהווה אפשרות אחת מיני רבות, לגיטימית אך לא הכרחית או יחידה. ולעומתם, אנשים שבחרו בחירות אחרות יחושו ביטחון בדרכם.
האחריות לכל התהליך הזה רובצת על כתפי המגזר הדתי, שעד היום ייצג את היהדות באופן סטראוטיפי, אך לא פחות מכך על מנהיגות שאינה דתית המבינה את עומק הצורך ביהדות ישראלית. בחזוני כל התהליכים הללו יתלכדו לכדי מציאות שבה תתבטלנה ההגדרות המגזריות הקשורות לאופי החיבור ליהדות של כל אחד, לשלילה (חילוני) או לחיוב (דתי, חרדל"י, חרדי וכדו'). אני מייחל למצב שבו האופן שבו יהודי ישראלי מבטא את חיבורו ליהדותו אינו גודר אותו בתוך מתחם נפרד, שיהדות ישראלית תהיה אינטרס משותף של כולם. בחזוני מוסדות החינוך משותפים לתלמידים שגדלו בבתים שונים, ובכל בית היהדות נוכחת בדרך משלה. בית הספר מרחיב ומעמיק את המטען שקיבל התלמיד בביתו. אני מדמיין מציאות שבה מוסד הקהילה היהודית קם לתחייה בערי ישראל. קהילות, שעל בסיס מקומי, מאחדות בתוכן אנשים שונים בעלי התייחסויות שונות אל יהדותם, ובכל זאת מוצאים את עצמם באותה קהילה יהודית ישראלית. לו יהי.
