מבוא
במאמר זה אני מבקש לברר את ההתייחסות ליהדות במערכת החינוך. כיצד, מאיזה מקום ועל פי איזה מערכת הנחות יסוד לחנך ליהדות? מאמר זה יוצא מתוך הנחה בסיסית שלכאורה אינה צריכה הוכחה, כי חלק מתפקידה של מערכת החינוך בישראל הוא לחנך לזהות יהודית. שאם לא כן, מה משמעותה של היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית?
במאמרי זה אני מבקש לברר שלושה מודלים של חינוך יהודי. שני המודלים הראשונים באים לתאר את הקיים בתוך החינוך הממ"ד. המודל הראשון "מודל המסגרת" הוא המודל הדומיננטי במציאות החינוכית בחמ"ד, והשני, "מודל החוסן הפנימי" מפרפר לו מבלי שיצליח ליצור מוסדות מובהקים שאינם מפחדים ללכת בדרך זו כהצהרה.
המודל השלישי, "מודל הרצף היהודי" הוא המודל שאני מציע כחלופה לשני המודלים הקיימים. מודל זה לוקח אחריות על החינוך היהודי לא רק בתוך המחנה הדתי, אלא כלפי כל חלקי החברה הישראלית. מודל זה מבקש לאפשר לכתחילה – מסורתית, או למצער "יהדות רצף". באופן טבעי אני פונה בדבריי הבאים בעיקר אל אותם בתי הספר ממלכתיים שהחליטו במודע לתגבר את לימודי היהדות, כגון בתי ספר של רשת תל"י, וודאי גם לבתי הספר המשותפים המכונים בתי ספר משלבים, כגון בתי הספר של רשת מיתרים. אך אני סבור שהדברים מתאימים בהחלט גם לחלקים גדולים של החינוך הממלכתי דתי, ואף לבתי ספר ממלכתיים שעד היום פחדו מאפשרות לחינוך יהודי. בדבריי אני מקווה להוסיף כוח ואומץ למודל "הרצף היהודי", ובעיקר להמשיג, לתת כלים ולבנות בסיס רעיוני לחינוך היהודי במודל הרצף. אני מבקש לטעון ולבסס את הטענה כי מודל הרצף היהודי הוא לכתחילה.
לפני שאצלול לתוך בירור שלושת המודלים, אני מבקש לבדוק את תמונת העולם שתשרת אותנו בדיון. אני מזהה תמונת עולם שמדברת על שלושה צירים שמתיימרים לשרטט את תמונת העולם היהודית, אך לוקים בהתיישנות ובחוסר רלוונטיות למציאות המורכבת בעידן שלנו. ציר אחד – שאלת היחס להלכה. ציר שני – ציר הזהות הדתית, שבמידה מסוימת חופף לציר היחס להלכה אך לא לגמרי. הציר השלישי הוא ציר הזהות היהודית. שלושת הצירים הללו הם תיאורים סכמתיים שייתכן ועבר זמנם, וביניהם ובין המציאות המורכבת הפער הולך וגדל. על כן אני מבקש לבסס את דבריי לתוך תמונת מציאות חלופית. על פי תמונה חלופית זו "היהדות-כציביליזציה" היא השלם, והדתיות היא חלק אפשרי מתוך השלם הגדול. היחס בין הדתיות המצומצמת לבין "היהדות-כציביליזציה" עומד במרכז הדיון על שלושת המודלים בחינוך היהודי. לכן לפני הדיון על המודלים אני מבקש להסתייג מתמונות העולם הישנות, ולהציע שרטוט חדש של מפת הדיון.
תמונת העולם: היחס להלכה
התמונה המקובלת היא דיכוטומית – מחויבות להלכה או חוסר מחויבות. מחויבות להלכה גורסת על פי הסכמה המקובלת מחויבות מוחלטת. מוחלטת מעשית, במובן של חוקים ברורים, חדים ובלתי-מרובדים. ומוחלטת במהות – ההלכה היא דבר ה' ומחייבת את האדם בקיומה ככתבה וכלשונה. אני מבקש לטעון למורכבות ביחס להלכה. מורכבות זו היא מראה הפוכה לשני הרבדים הנ"ל.
בהתייחס למוחלטות המעשית, הרואה את ההלכה כחטיבה אחת בלתי-מרובדת – האם יש מקום להתייחסות מורכבת של קיום או אי-קיום מבחירה של חלקים מההלכה? האם נכון להנהיג מגמת החמרה או "כוחא דהתרא"; שאיפה ל"הלכות חסידים" (קדש עצמך במותר לך) או קבלת מושג "עם הארץ" כמושג לגיטימי? דוגמה לדיון הגותי-תיאולוגי בנושא זה אפשר למצוא למשל אצל ד"ר משה מאיר, במסה שפרסם ב"מקור ראשון" במוסף שבת, איש ההלכה המורד. במסה זו ניסה מאיר להראות כי ביצוע פרקטי הלכתי מלא לא רצוי מבחינה תיאולוגית מלכתחילה. במאמר חשוב אחר שהתפרסם גם הוא במוסף שבת מציע אלחנן שלה בצד היהדות ההלכתית מצד אחד והיהדות החילונית מצד שני, "יהדות-קיומית", שהמעשה איננו מוכתב בה על פי קריטריונים הלכתיים, אלא על פי קריטריונים קיומיים – הזדהות ורלוונטיות.
בהתייחס למוחלטות של ההלכה כדבר ה', השאלה היא מהי ההלכה? משה רבינו או ר"ע שמשה אינו מבין וחלשה דעתו? שו"ע, או נושאי הכלים האחרונים המהפכים את פסיקותיו ברוח של 'כל המחמיר תבוא עליו הברכה'? בשנים האחרונות נכתבו מאמרים, ספרים ומחקרים רבים שפותחים את השאלה הזו ומפשפשים בה, ואף מציבים חלופות למה שכביכול מובן מאליו. לדוגמה, ההמשגה המטה-דיסציפלינרית של ההלכה שניסח פרופ' אבי שגיא בעבודותיו השונות, למשל בספרו "אלו ואלו". מסתבר שלאורך כל תולדות ההלכה התקיימו מודלים שונים שמתייחסים לשאלת האמת, לשאלת "דבר הא-ל" מול "לא בשמיים", ולהיותה של ההלכה יצירה חיה, משתנה ודינמית.
בדיון במודלים שאני מציג שאלת היחס להלכה עולה תוך התמודדות עם כיוונים חדשים-ישנים אפשריים ביחס למורכבות בשני הרבדים – המחויבות להלכה ומורכבותה. טענתי היא שהמחויבות להלכה אינה מוחלטת כפי שמקובל לטעון ולהציג, וכי ההלכה מלאה יחסיות ורובדיות, והיא דינמית ומשתנה מול שינוי המציאות, החיים והתקופה. על כן, שאלת המחויבות אליה מורכבת. במיוחד בדור שבו לטענת רבים נפער פער הולך וגדל בין המציאות המשתנה לבין הקיפאון של עולם ההלכה, שמתקשה להגיב לשינויים.
תמונת העולם: הזהות הדתית
פעמים רבות מקובלת החלוקה ביחס לזהות הדתית. במובן זה אנו מכירים את החלוקה המורגלת בפי העם: חרדים, דתיים, חילוניים ומסורתיים. על פי תמונת העולם המקובלת, חרדים מחויבים להלכה ואף מחמירים בה. דתיים מחויבים להלכה, חילוניים אינם מחויבים להלכה, ומסורתיים הם חובבי דת ומסורת. הגדרות עממיות אלו עדיין משמשות בשיח הציבורי אף על פי שהמציאות בשטח שונה ומורכבת. פעמים רבות שאלת הזהות הדתית מושפעת משיקולים חברתיים הרבה יותר מאשר מרמת המחויבות להלכה. לכן אנו פוגשים "דתיים חברתיים", שההלכה לא ממש חשובה להם, ועולם אמונותיהם שונה מהמיינסטרים במגזר הדתי. כבר לפני יותר מעשור זיהה יאיר שלג מגמות עומק בעולם הדתי, שבאותו זמן עוד היו נסתרות מעין בלתי מזוינת. שלג הצליח כבר אז להאיר תהליכים של גיוון בתוך המגזר הדתי. הוא תיאר את התהליך בספרו "הדתיים החדשים". מאז ועד היום המגמה רק הלכה והתגברה בכיוונים שהוא זיהה. כיום רבים כבר יענו על שאלת הזהות הדתית שלהם בהסתייגות. הספר המאוחר יותר שכתב שלג "מעברי ישן ליהודי חדש", משרטט את תמונת המראה של אותו תהליך במגזר החילוני והמסורתי. על פי המגמות ששלג מתאר בספרו, חילוניים ומסורתיים רבים כבר אינם עונים להגדרות הפשוטות. רבים מנכסים לעצמם סוגות שונות של תרבות יהודית, מנהגים ואפילו הלכות. כך שההגדרות הללו, אף על פי שהן עדיין משמשות בשיח בישראל כבר די ארכאיות.
על כן תמונת העולם – דתי/חילוני/מסורתי – כבר אינה מתארת היטב את המציאות המורכבת. עובדה זו צריכה לעמוד מול עינינו בדיון שלפנינו.
תמונת העולם: הזהות היהודית
חלוקה אחרת כבר יוצאת בדך כלל מתוך תחום הדיון על הדתיות, למגרש רחב הרבה יותר – היחס ליהדות, או הזהות היהודית. כאן מקובל למנות שלוש תנועות עיקריות. האורתודוקסים, הרפורמים והקונסרבטיביים. ושוב בפי העם: האורתודוקסים הם אלו שמחויבים לשולחן ערוך ככתבו וכלשונו, הרפורמים רואים לעצמם חופש מוחלט לעצב את עולמם היהודי, והקונסרבטיביים טוענים להיותם חלק מהתהליך ההלכתי, אך מתוך חירות לפעול בו ולעצב אותו ברוח הזמן ובהתאם לתנאי המקום. וכמו בציר היחס לדתיות, הניסוחים הללו רחוקים מהאמת שהיא מורכבת הרבה יותר ומגוונת מאוד. ולכן ההתייחסות אל ההגדרות הללו הינה בערבון מוגבל. היום מתחיל להסתמן זרם שניתן לקרוא לו "יהדות-ישראלית", שהולכת ומתרקמת עם השנים, ואינה מחויבת לאף אחד מהזרמים של יהדות אירופה וארה"ב.
תמונת עולם: השלם – יהדות כציביליזציה, וחלק אפשרי – דתיות שו"ם כנאי"ת
שמעתי בשם רב שפעל בראשית המאה הקודמת הגדרה מעניינת ליחס בין הדתיות ליהדות. לטענתו, היהדות היא השלם הגדול הכולל בתוכו רבדים שונים ותחומים עצומים, וההלכה היא חלק אחד מתוך המכלול השלם. על פי השמועה, הוא טען כי לעתיד לבוא בחיים השלמים בעת הגאולה תתרחב התורה לתחומיה האחרים, והדתיות תקבל את הפרופורציה המתאימה בתוך המכלול הגדול של התורה במובנה הרחב, או בלשון אחרת – היהדות.
תפיסה זו, ברמה התיאורטית, מקובלת מאוד בבתי המדרש הציונים דתיים. לשם כך משתמשים רבות בדברי האמורא עולא המובאים במסכת ברכות דף ח' ע"א: "מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ומכלל לאו אתה שומע הן – לעתיד לבוא שוב יפתחו העולמות מעבר לאותן ד' אמות של הלכה. ובאותם בתי מדרש הדורשים את אותו 'הן', יש חיפוש של אותם עולמות שמעבר לד' אמות ההלכה, וישנה התייסרות רבה סביב מוקד העניין, שהוא היחס בין אותם עולמות נעלמים לבין אותן ד' אמות.
על פי תיאור אחר ברוח הדברים הנ"ל ליחסים הסבוכים הללו בין היהדות לדתיות, אפשר להגדיר במדויק את הדתיות לעומת היהדות. הדתיות היא העיסוק (בד"כ בעיקר סביב מחויבות הלכתית) במספר תחומים מוגדר ומובחן: שבת-ומועד, כשרות, נידה-ואישות ותפילה (שו"מ כנאי"ת). לעומת זאת, היהדות היא רחבה הרבה יותר משו"ם כנאי"ת. ראוי יותר לראות ביהדות ציביליזציה שלמה, 'הציביליזציה היהודית'. לשם המחשה, להלן רשימה חלקית של תחומים שכל אחד מהם הוא עולם שלם בפני עצמו – מקרא, מידות, תיקון עולם, חסד, ארץ-ישראל, קדושה, חסידות, ליטורגיה, פולחן, מיסטיקה, אגדה/מחשבה/תיאולוגיה, שירה ופיוט, עולם המדרש, ספרות, מוזיקה, אסכטולוגיה/משיחיות, מוסר/אתיקה/צדק, משפט עברי, תורות נפש, דמות הא-ל, אמונה, שבת, שפה (או שפות, אם כוללים את היידיש, הלדינו, הארמית וכו'), ועוד ועוד.
על ההבחנה הזו, בין דתיות כשו"ם כנאי"ת לבין היהדות כציביליזציה, אפשר להסתכל משתי נקודות מבט. נקודת מבט דתית שופטת תטען שכל הרשימה הגדולה הנ"ל אינה ולא כלום ללא המחויבות לתחומי ההלכה שו"ם כנאי"ת. נקודת מבט אחרת יכולה לטעון כי תחומי ההלכה שו"ם כנאי"ת הם חלק משלם גדול שניתן לכנותו הציביליזציה היהודית. אין ולא יהיו אדם, קבוצה או קהילה שכוללים בתוכם הכול. לכן מחויבות לשו"ם כנאי"ת היא אפשרות אחת מרבות. במאמר זה אני מקבל את תמונת העולם הזו כבסיס לדיון, ומעדיף אותה על פני שאר תמונות העולם המקובלות, והפחות רלוונטיות בעיניי, למציאות החיה והבועטת.
במאמר מוסגר אציין כי על פי תפיסה זו – המפרידה בין דת ליהדות, יש הטוענים להפריד את הדת מהמדינה, כאשר הדת היא תחום השו"ם כנאי"ת. אלו טוענים כי אין בכך ויתור על אופייה המובהק של המדינה כמדינה יהודית, שכן היהדות היא ציביליזציה שלמה ומגוונת. היותה של המדינה יהודית היא במובן של מה שנהוג לכנות מדינה-יהודית-תרבותית. על פי טענה זו הבלבול בין דת ליהדות הוא שגורם למתחים מיותרים וממילא להתרחקות רבה של ישראלים רבים מזהותם היהודית. חלוקה בין התחומים והפרדת המדינה מהדת, תוך שמירת הצביון היהודי של המדינה, תוביל – לפי תזה זו – לרנסנס יהודי, מה שלדעת רבים כבר קורה כאן ועכשיו.
לסיכום הדיון על תמונות העולם המקובלות, הטענה העומדת בבסיס דבריי הבאים היא, כאמור, שהמציאות מורכבת יותר מהחלוקות השגורות בפי העם. במקומן אני מבקש לטעון לתמונת עולם חליפית, הפותחת מרחב חדש לדיון – זו הרואה את השלם שהוא הציביליזציה היהודית, לעומת חלק ממנו, עולם השו"ם כנאי"ת.
