מאיזו קהילה אתה מגיע?! אני עונה בפשטות, מאף קהילה.
בינתיים. אני יודע היכן אני יכול להשלים מניין, היכן אני נספר, אך אינני יודע מאיזה מניין אהיה חסר?! ועלי לזכור תמיד שגם אני יצאתי ממצרים. ואולי לזה אני בוודאות שייך…
פסח הוא הזמנה מעניינת בעיני לבחון את נושא הקהילות המעורבות ואת המציאות הארץ ישראלית, שכמסורתי אני תמה אודותיה, האם באמת המילה מעורבות מתאימה כהצעה המאפשרת מרחב משותף?!
כאדם הרואה עצמו כעברי – יהודי מסורתי, אני מבקש לחזור אחורה לסיפור יציאת מצרים ולבחון דרך מסע אבותינו, את השאלות עמם אנחנו מתמודדים. לא בהכרח מתוך רצון לחזור עם תשובות שונות, אלא עם חידוד והבהרת הסוגיות.
אז כמו כל סיפור, השאלה מאיפה אתה מתחיל לספר אותו.
ואני רוצה להתחיל מסיפור 'כותנת יוסף'. יעקב אבינו מעניק לבנו כותנת פסים, מעין בגד מלכות כמו צפה את עתידו אשר גורם לאחיו לקנא בו: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז' ד)
רגע התפנית בסיפור יוסף ואחיו הוא הרגע בו האחים אינם יכולים לדברו לשלום. כשהפה לא סח יותר, זה הרגע בו יוסף יורד לשאול תחתיות ומתחיל הפירוד המשפחתי. בהמשך יוסף יעלה מהבור לגדולה במצרים, אליה יגיעו אחיו שגם הם ירדו לבור שעבוד מצרים, עד אשר יהיו ראויים גם הם להיגאל.
אותו הפה שלא יכל לדבר לשלום הוא גם סוד סיפור יציאת מצרים בפסח. בכתבי האר"י ובחסידות דורשים את המילה 'פסח' – כפה סח : "לזה נקרא חג הפסח, פירוש – פ"ה ס"ח, כי הוא פ"ה תבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים" (פרי עץ חיים, שער חג המצות פ"א).
הפה מקבל תפקיד חשוב בחג הזה. אנחנו מרבים בשתייה, באכילה ובהגדה בהסבה ובאיחוד יחד סביב שולחן אחד. כולנו מכירים את המורכבות בישיבה סביב שולחן אחד, כאשר המשפחה המורחבת מגיעה עם השונות שבתוכה. על אף זאת בלילה הזה אנו מצווים בלהרבות לדברנו לשלום בלהרבות שיח, להידבר לשתות יחד בהסבה לאט לאט כבני מלכים. בלילה הזה כולנו לובשים 'כותנת פסים'.
חז"ל המבקשים למצוא טעמים לזכותם של ישראל ליציאת מצרים מלמדים זכות על כך שלא שינו שמם לשונם ומלבושם. בניהם ובנותיהם של אחיו של יוסף מתקנים את מעשי האבות בבחינת מידה כנגד מידה – שלא שינו שמם כנגד יוסף שנאלץ לשאת את השם 'צפנת פענח', שלא שינו לשונם כנגד 'שלא יכלו לדברו לשלום' ושלא שינו מלבושם כנגד הכותנת. אלה מייחדים אותם ושומרים עליהם.
המסע בדרך להיות לעם
המסע ממצרים אל עבר ארץ ישראל עובר דרך המדבר, כשאני מעמיק לחשוב על עניין זה אני מוצא שזה חלק ממסע התיקון, המשך ישיר לתיקון הלשון ותיקון המלבוש. היכולת למצוא אחדות בלבבות עובר דרך המרחב הלא מוגדר, המרחב החוץ נחלתי, המרחב בו אתה נאלץ לדבר את שפת המדבר, ללבוש את לבוש המדבר, זה מרחב הכרחי כדי להפוך לעם.
בין הדתי לחילוני יש מרחקי שם, לשון ולבוש האם מדובר בחיצוניות או בפנימיות איני יודע?! אך אני מזהה את המשכו של מסע התיקון בעומק המעשה של הקהילות המעורבות וברוח ההגדה אני נותר עם שאלות שונות: האם הקהילות המעורבות הן תיקון או מציאת גשר על פני מים סוערים? האם קהילות אלה צריכות לייצר לעצמם 'מרחבי מדבר' טרם הכניסה לארץ המובטחת או שמא זו הארץ המובטחת?!
על כל אלה ועוד אינני יודע להשיב.
אני מאחל לעצמי שאמצא לא רק את המקום בו אני יוכל להשלים מניין אלא את המקום בו המניין לא יהיה שלם אם אני לא אהיה.
בואו נניח לפסים…פשוט נשאר 'בכלי לבן שאולים' .
