מעבר לחודשים ושנים, אנחנו יושבים על חוף אחר. רחוק מהמדינה שהיתה לנו, רחוק מהחלום שחלמנו. הבן שלי כבר לא ילד, כמעט אבא לילדים, מבטו חודר כמו תמיד, עיניו מבינות ללא רחם ולשונו מצליפה כשוט צורב "איפה הייתם אתם, אתה ואמא, באותה השנה? מה עשיתם כשהכל מסביב צעק ורעד? איפה היו המילים הגדולות שלכם אז, היישוב המעורב שהקמתם ובשביל מה בכלל התאמצתם? איך לא הבנתם?! היה צריך לצייר לכם את זה? שמסביב העם נקרע והבית מתפורר? ואתם חשבתם שזה יעבור? סיפרתם לעצמכם שיהיה בסדר, נכון?! אתם את שלכם עשיתם כשעליתם לנגב והקמתם ויישבתם וכל הקשקוש הזה.. כן קשקוש. כי מה כל זה היה שווה אם באותה השנה שהעם שלנו נשבר ישבתם ולא עשיתם כלום!"
אנחנו יושבים על חוף אחר, הגלים ממשיכים להכות, העיניים מתמלאות בדמעות. אני שקט, מה כבר יש לענות..
אלא שהיום, חורף 23, הילדים שלנו עדיין ילדים. וכשאנחנו חושבים על השאלות שהם ישאלו אותנו בעוד עשר או עשרים שנה, ברור לנו שאי אפשר לשבת בשקט.
המשבר שעובר על עם ישראל בתקופה הזו הוא אמיתי, הוא לא ספין תקשורתי. או, אם תרצו, הספין התקשורתי חזר על עצמו שוב ושוב, לאורך הרבה הרבה שנים, עד שהוא סחף לתוכו את האמת ואת כולנו. שיח שמפריד בין שמאל לימין, בין ישראל ראשונה לשניה, בין אשכנזים למזרחיים, בין פריבילגים למוחלשים, שיח שבינו ובין המציאות אין דבר וחצי דבר ועם זאת הוא כל כך נוח וממכר ומספק כוח לאנשים ששולטים בו עד שכל כך קל לשקוע בו ולאמץ אותו כאמת של חיינו. אז היום השיח המפריד הזה קוצר את פרותיו הבאושים כשקבוצות אדירות של אנשים טובים, אנשים שעד לפני כמה שנים היו אחים, מפנות את הגב זו לזו. מי שמסתובב בהפגנות, ומי שמקשיב לאנשים ששמחים בתוצאות הבחירות לא שומע הלמות סוסים של התנגשות מתקרבת, לא שומע תקיעת חצוצרות למלחמת אחים. אלא מרגיש קור של ניכור, אדישות וריחוק. לא שותפות גורל ולא שותפות ייעוד.
"וְהוּא הָיָה מִתְגַּלְגֵּל וְיורֵד וְלא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵיבָרִים אֵיבָרִים. וְאומֵר כָּךְ יִמָּחוּ עֲונות עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל:" אלא שאנחנו כבר איברים איברים ולא נמחו עונותינו ועוד מעט שאין יותר אנחנו.
בתוך הרעש שמרעיד את הארץ ורגע לפני שירד שקט נורא, החלטנו ב'בין השמשות' שזה הזמן לדבר. לפתוח הכל, מה הסיפור שלי? מה הסיפור שלך? מה הביא אותנו להפגש כאן בכלל? מה איבדתי בדרך? על מה לא אסלח? את מה לא אשכח? באיזו מדינה אני רוצה לחיות? באיזו מדינה אתה? שנינו ילדים שכולים שנישלו אותנו מהירושה. שנינו שרים שאת החושך צריך לגרש. שנינו לא יודעים לחיות בלי התיעוב והשנאה. איך ממשיכים מכאן? אנחנו אחים? אולי אנחנו שכנים או אורחים או שמצאנו את עצמנו במקרה באותו מחנה פליטים?
כל מוצאי שבת אנחנו נפגשים בשיזף לדבר ולהקשיב. בלי לנסות לשכנע, בלי לנסות לייצג ציבורים ומגזרים. לדבר את הסיפור האישי. לדבר את הכאב. מגיעים תושבים מכלל יישובי הסביבה, רתמים, רביבים, בני נצרים, מדרשת בן גוריון, ירוחם, משאבי שדה, מצפה רמון, אשלים ועוד. את המפגשים פותח דובר או דוברת שהקדישו את חייהם לעשייה הציבורית. עד כה דיברו ערן דורון – ראש מועצת רמת הנגב, רוני פלמר – מנכ"ל תנועת אור ורוני מרום – ראש מועצת מצפה רמון וטל אוחנה – ראש מועצת ירוחם.
לאחר הפתיחה, מתקיימים מעגלי שיח בהם מקשיבים לסיפור האישי והלאומי של כל אחד מהמשתתפים. סיפורים משפחתיים, סיפורי עלייה, סיפורים על השרות בצבא, סיפורים על מפגשים ברחוב. משתפים בחששות ובפחדים, משתפים בתקוות. מדברים ערכים, מדברים על העם, על המדינה, על יהדות, על דמוקרטיה.
אין סוף טוב, אין קטרזיס במפגשים האלו. יש הרבה אומץ ללכת בדרך לא נוחה, לא בטוחה, של הקשבה לדעות שונות ואחרות. במפגשים שכבר התקיימו הלכה ונחשפה המציאות שמעבר לכותרות העיתונים ולהצהרות הפוליטיקאים. אט אט נרקמים מחדש הקשרים שנחתכו על ידי השיח המקטב. אט אט מחלחלת ההבנה שהמדינה היא אנחנו, והפרצוף שלה הוא הפרצופים שלנו.
הערב נגמר ונפרדים קצת אחרת, חוזרים הביתה עם קצת פחות דגלים של צדק ואולי עם מעט יותר תקווה.
נמשיך ונפגש. בכל מוצ"ש ב-21:00 בשיזף. מוזמנים להצטרף אלינו, להקשיב, לדבר ושוב להקשיב.
מעבר לחודשים ושנים, כל סוכני הפילוג והשנאה של היום כבר לא יהיו כאן. מה שיישאר, אם יישאר, יהיו אנחנו וילדינו. למען העם שאנחנו עדיין יכולים להיות, כל כך חשוב שנפגש ונדבר היום.
