מדינת ישראל נכנסה לתקופת אי ודאות השונה מכל אשר חוותה בשבעים ושתיים שנות קיומה – עשרות אלפים בבידוד, אלפי עסקים ומוסדות נאלצו להקפיא את פעולתם, עשרות אלפי עובדים הוצאו בעל כורחם לחל"ת ומאות אלפי עצמאיים נותרו ללא מטה לחמם. מעל שני מיליון תלמידים מושבתים מהלימודים בבתי הספר, רבים מאזרחי המדינה מרותקים לבתיהם. אירוע חריג מאוד בכל קנה מידה.
עוד לפני שהתחלתי לעכל את גודל הדרמה, כבר היה ברור שכולנו מתגייסים. אנחנו במיתרים, יחד עם יתר אזרחי המדינה, נכנסים מתחת לאלונקה ונרתמים. כל אחד בתחומו. מצד אחד להמשיך עד כמה שאפשר את השגרה ומצד שני להתאים את עצמנו למצב החדש. כל הזמן לפעול במקביל – לטווח הקצר ולטווח הארוך.
במסגרת ההתאמות למצב החדש חשבנו על תמיכה בקהילות מיתרים שרגילות כל כך בקהילתיות ובכינוסים, שמתמודדות עכשיו עם אתגרים חדשים. חשבנו על בתי הספר והגנים המשלבים שמעבר לתכני מתמטיקה ואנגלית זקוקים גם לתכנים ברוח החינוך המשלב והתחלנו במרץ לכתוב ולהלביש תכנים על תשתיות טכנולוגיות.
במסגרת הפעולה לטווח הרחוק, הבנו שחייבים להמשיך ולהיערך לפתיחת שנת הלימודים. ה1 בספטמבר יגיע, הקורונה בתקווה תדעך, וחייבים להכין את המערכת. לכן, ביום שני יצאתי לסשן ראיונות למועמדים לניהול בתי ספר ברשת מיתרים לקראת השנה הבאה. מסביב לשולחן הדיונים רחב הידיים בחדר העיון של יחד מודיעין ישבנו בין 2 ל 3 מראיינים, ומרואיין אחד, הקפדנו להתרחק וישבנו כל אחד בפינה אחרת.
הכל התנהל בצורה הזויה למצב נורמלי ובצורה נורמלית למצב ולהנחיות משרד הבריאות, עד לרגע שבין הריאיון של המועמד השלישי לזה של המועמד הרביעי. בשלב הזה פורסם המסלול של חולת הקורונה האחרונה ממודיעין. שפשפתי את עיניי. קראתי שוב ושוב את המסלול שלה, ממאנת להאמין, אבל לא היה מנוס מההכרה שהיינו באותו מקום באותו יום ובאותן שעות.
לקח לי שנייה להתעשת ולעשות את המעשה האחראי. עוד בטרם התחיל הריאיון הרביעי הודעתי לעמיתיי שאני נאלצת להיכנס לבידוד ויצאתי הביתה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את החוץ מבחוץ.
מאז אני בבית. יחד עם בני משפחתי. בבידוד. האמת? דמיינתי את זה הרבה יותר גרוע. כולנו בבית. ההורים עובדים מרחוק מהבית, הילדים לומדים מרחוק מהבית. לא מבזבזים זמן על נסיעות, על פקקים. החידה היחידה שאין לי עליה מענה זה איך למען ה' בסופו של יום כזה אני בתחושה שההספק שלי נמוך בהרבה ורמת ההתשה שלי גבוהה בהרבה, אבל נעזוב את זה בצד.
תודה לך, חולה #234 על זמן משפחתי מדהים, וגם על עוד משהו. כבר מהיום הראשון הבנתי את העוצמה של עם ישראל. מרגע שאנשים שמעו שאני בבידוד קיבלתי כמות אדירה של פיסות אהבה. טלפונים, הצעות לעזרה, לסיוע בקניות, לפני שבת קיבלתי ברכה מחברה, שיר עידוד מחברה אחרת, עוגה מטריפה שחיכתה ליד הדלת.
חשבתי על זה שאפשר להלעיז על הישראלים ולספר לנו עד כמה אנחנו לא ממושמעים, אבל אם משבר הוא תקופת מבחן, במבחן ההתגייסות והסיוע בשעת משבר אנחנו 100 בחמש יחידות.
מחכה כבר לצאת מהבידוד כדי להצליח להביא פיסות לב משלי לחברים אחרים בבידוד. ומציעה שבפעם הבאה כשכולנו נצא החוצה למחוא כפיים לצוותים הרפואיים, אפשר בהחלט גם להוסיף מחיאות כפיים לעצמנו.
