בתחילת דרכי במיתרים, כרכז בבית הספר "קשת" במזכרת בתיה, הזמנתי את שי זרחי, מורי ורבי, ממייסדי המדרשה באורנים וקהילת ניגון הלב, לפגוש את צוות בית הספר.
כמה דקות לפני תחילת הפגישה, בעודו מכוון את הגיטרה, אמר לי שי (ואינני מצטט) שלראייתו החיים המשותפים בבתי הספר ובקהילות גורמים לתגובה נפשית הפוכה מזו שאנו מכוונים אליה. הוא זיהה בקהילות המעורבות, בחינוך המשלב ובקהילות ההתחדשות היהודית שדווקא הקרבה היתרה בין הזהויות השונות מובילה לשיתוק היצירה ולהתבצרות בזהויות. לעומת זאת, לקהילה שבה הזהויות דומות יותר זו לזו קל יותר לפרוח ולשגשג מבחינה תרבותית ורוחנית.
הזהות צריכה מרחב בטוח להתפתחות והנוכחות של הזהות האחרת מחייבת אותה להציג ביטחון עצמי כוזב ומונעת ממנה לצאת לשחק ולהתוודע אל עצמה ואל ספקותיה, אל אפשרויות ההתפתחות שלה. יוצא שלא רק שהמרחב המשותף לא משגשג, אלא שבאופן יחסי למתרחש בקהילות הומוגניות יותר, גם קבוצות הזהות השונות בקהילות המעורבות אינן משגשגות לכדי קהילות משנה משמעותיות ובעיקר אלו המכונות חילוניות.
שי התייחס, להבנתי, בעיקר להשוואה בין ההתפתחות של קהילות "ההתחדשות היהודית" והיצירה שמתרחשת בהן, לבין היחד של הקהילה המעורבת בכלל ולזה של תת-הקהילה החילונית בפרט. לא בזכות ההתבצרות הזהותית דיבר שי, אין כמוהו גשר אל זהויות אחרות משלו. אלא שיש הבדל בעיניו בין להיפגש לבין לחיות יחד. הראשון הוא מתכון לעושר והשני לשיתוק.
דווקא מתוך ההערכה הגדולה לשי, דבריו הכו בי בעוצמה. אולי כל המעשה שלנו בטעות יסודו? האם כשאני מדבר עם המורים על המטרה שלנו – על השלב הבא שאחרי ה"סובלנות" – "השמחה באחרות", אני מציב לנו אידיאל בלתי-מושג? האם כשאנחנו מצפים לפריחה והתבררות של הזהויות הנפרדות מתוך המגע עם האחר אנחנו משלים את עצמנו?
דבריו של שי לא התנפצו אל מציאות אידילית. מאבקי הכוחות בין הזהויות השונות בבית הספר על גבולות השיח והחידוש, הקריאה המתמדת לחיזוק הזהויות הפרטיקולריות על חשבון היחד, הפחדים והקושי שעורר כל ניסיון לייצר מרחב חדש, כל אלו קיבלו פתאום משמעות חדשה.
אחרי ששקעו הדברים, גיליתי שלצד הספק שניטע בי ביחס להנחות היסוד שבבסיס העשייה שלנו, שי גם הציב לי אתגר – להוכיח אחרת, להראות שאפשר. הטענות כשלעצמן עדיין ניצבו שם, אבל לא כתוצאה סופית הכרחית – אלא כאתגר שיש להתמודד איתו.
ככל שהתפתחתי במיתרים וראיתי עוד בתי ספר וקהילות, הבנתי שהתהליכים ששי תיאר אכן קיימים בכל מרחב חיים משותף שבו יש יומרה ליחד משמעותי. האנשים שבוחרים לחיות את האידיאל הזה אכן כנים עם עצמם, הם נותנים בו את אמונם ומוכנים לשלם עליו מחירים. אבל הטבע שלנו חזק והנוכחות של הזולת מפעילה אותנו, לא תמיד בכיוון שנתכוונו לו מלכתחילה. אני מעריך שרבים מאותם חלוצים וחלוצות יוכלו להזדהות עם התחושה הדואלית הזו, בין החיבור הערכי ליחד לבין רתיעה מהקושי שהוא יוצר.
מאז אני מבין את העשייה שלנו במיתרים כניסיון לסייע לאנשי השטח להצליח ולהתרומם מעל השיתוק הטבעי שמביא איתו היחד הזה.
יש לומר (ועליי להודות לאליסף תל-אור על הרחבת הדעת הזו) שהתיאוריה של שי איננה היחידה שיכולה להסביר את השיתוק המדובר. אפשר לטעון כי מכנה משותף זהותי רחב ומשמעותי הנדרש לכינון וביסוס קהילה כלל איננו קיים בקהילות מעורבות. אפשר לטעון שהבוחרים לחיות בקהילה מעורבת אינם בהכרח גם אלו הבוחרים בהתחדשות היהודית לגווניה, ומכאן שאין סיבה שתחום זה יפרח, בין אם ביחד הקהילתי ובין אם בתתי-הקהילות. אפשר גם לטעון שהבחירה הערכית בחיים בקהילה מעורבת עשויה לספק את הבוחר בה ואיננה כורכת איתה בהכרח בחירה גם בחיים קהילתיים עשירים. וסביר יותר שכל אלו משמשים בערבוביה ועל כל קהילה המשימה להבין את האתגר המיוחד שלה, אם בכלל. מכל מקום, כל סיבה כזאת גוזרת גם דרך התמודדות שונה, ובמאמר זה אמשיך להתמקד דווקא באתגר שבו פתחתי.
האמונה שלי במעשה שלנו מתבססת על ההנחה שכשאנשים חיים יחד נוצר ביניהם משהו, וכדי לשמור עליו הם מוכנים לעשות מאמצים וויתורים. שאלות שבמרחב של הציבוריות הישראלית היו מתנפצות אל מלחמת זהויות בין המגזרים, במלחמה על האמת והצדק שלהם, מוכלות במרחב החיים המשותפים בתוך המחויבות לחסד ולשלום.
הידיעה שהמחויבות ההדדית והאהבה תצליח להכיל את העימות מבלי לשבור את המיכל היא בסיס היכולת של היחד לגדול ולהתפתח. בלי הביטחון הזה כל קונפליקט הוא איום קיומי, ואזי או שנמנעים ממנו או שמפרקים את החבילה בגללו. וזהו השיתוק שמפחיד אותי יותר – הפחד מהתפרקות החבילה.
אני מאמין שקהילה (ובמובן זה גם קהילת הורי בית ספר ומורים) שהקשרים בתוכה חזקים תהיה מסוגלת לצלוח את אתגר השיתוק שמטילה נוכחותו הקרובה של האחר ולשגשג. לעומת זאת, קהילה שחיה באימת התפרקות אל מול השאלות ואין בה תחושה של "יחד למרות הכול" תעשה הכול כדי להדחיק את השאלות עצמן ולהימנע מהן, ובוודאי שלא תאפשר שגשוג של היחד ושל הזהויות השונות.
בשל כך, פעמים רבות נוכחות מיתרים מפחידה קהילות ומוסדות חינוך. העבודה עם מיתרים מחייבת להישיר מבט אל האידיאל המשלב ולבחון את עצמנו לאורו. עבור קהילות החיות בפחד מפני שיח הזהות – זהו איום. מעבר לכך, גם בקהילות שאינן חיות באימה מהעיסוק בזהות המשותפת, הרי שזהו עיסוק מתמיד ומעייף. לא פלא שקהילות עשויות להימנע ממנו.
אבל כולנו יודעים שחיים מעורבים זו משימה אין סופית. וכדי לא להיכנע לאתגר שסימן שי, יש להמשיך ולעבוד ולברר את חידת החיים המעורבים, לצד חיזוק המיכל – היחסים האישיים בתוך הקהילה. נגזר מכך שתפקידנו במיתרים הוא להאיר לקהילות את המקומות שהשתתקו בשיח הקהילתי המעורב מחד, ומאידך לסייע להן לקיים את השיח הזה בצורה בונה, שאכן תביא לחיזוק המסוגלות הקהילתית ולביטחון של הקהילה לעסוק בשאלות דומות. ובתקווה גם לחוויה של הנאה והתעשרות ממגוון הזהויות.
לצד רוב תחומי החיים הקהילתיים הנוגעים בזהות, אחד התחומים שאנו מזהים בו את האתגר הגדול ביותר של הקהילות, הוא תחום חיי הרוח. חברי הקהילות מגיעים מרקעים שונים מאוד בהקשר זה. חלקם לא מכירים ממד כזה בחייהם ובוודאי שלא מצד הזהות היהודית שלהם. אחרים ברחו אל הקהילות הללו דווקא מפני הגדרות קשיחות של חיי רוח ומנהיגות רוחנית.
ישנם כאלו שטוב להם במענה הפרטיקולרי של זהותם לחיי הרוח ואינם מבקשים להרחיב אותם מתוך מגע עם הזהות האחרת. לאחרים אולי לא טוב בה, אבל כל שינוי מפחיד אותם. יש מי שהקהילה איננה מסוגלת לענות על צרכיהם הרוחניים, או מסרבת לכך מפני שזה מצריך ממנה להתמודד מול הזהויות המרכיבות אותה. יש ויש ויש. אבל בסופו של יום לא מצאנו הרבה קהילות מעורבות שבהן נוצרו חיי רוח משותפים, במקביל להחלטות ברורות על טיפוח של מרחבי רוח נפרדים. בתחום חיי הרוח האתגר גדול והפחד רב.
לטעמי, התשובה למציאות שתוארה כאן, בכל אחד מן התחומים, היא מסע למידה ובירור משותף של נציגי הקהילות השונות העוסקים בתחומים השונים, מתוך ציפייה וגיבוי של הקהילה למסקנותיהם. יישום של מסקנות אלה, ככל שיהיו, ודאי בקהילה מעורבת, יהיה תמיד במהלכים השתתפותיים. כלומר, אין הציפייה שאדם מסוים יצור חלופות עבור הכלל, אלא שאנשים יצרו מרחבים לשיתופי פעולה לבירור השאלות בממד הקהילתי, ויצירו מענים משותפים. היצירה עצמה צריכה להיות מתוך הדיאלוג שאותו היא רוצה לכלול בתוכה.
ובאופן ספציפי יותר, בשאלת חיי הרוח הקהילתיים, ממש בעת רשימת שורות אלו, יוצאת לדרך קבוצה שכזו, "חלון לרוח שמה". קבוצה זו של אנשי רוח מן הקהילות תצטרך להתמודד עם האתגר שהציב לנו שי זרחי בזמנו, יחד עם שאלות נוספות: האם חיי רוח הם בכלל אתגר? אולי אין לחברי הקהילה שאיפה ליחד בתחום הזה וכל שנותר הוא לעודד את חיי הרוח בתתי-הקהילות ? ובתתי-הקהילות – האם אנשים מחפשים בכלל חיי רוח משותפים? ואם אכן יש רצון ליחד בתחום הרוח, אז מה התמהיל הקהילתי הנכון לשאלת ה"מה יחד ומה לחוד"? האם יש בכלל מכנה משותף רוחני רחב וגבוה מספיק ליחד בקהילות מעורבות? ואם כן, מה מייחד את חיי הרוח המעורבים?
לאן תיקח אותנו הרוח, לאן יוביל אותנו המסע – יהיה מעניין לראות בימים שעוד יבואו. אך אני מאמין שיהיה זה שלב נוסף בהתפתחות ובצמיחה של התופעה המרתקת של החיים המעורבים במדינת ישראל.
