לקהילת קשת מזכרת בתיה הגענו כמשפחה דתילונית צעירה, שמצאה סוף סוף את מקומה הנכון. כשהגעתי ללמד בתיכון קשת, שכלל אז רק חטיבת ביניים, זכיתי להכיר מקרוב את הנוער הנפלא שצמח וגדל בתוך המסגרת הזו. נוער שהמובן מאליו שלו הוא שדתיים וחילונים מתחנכים יחד. ראיתי את הטבעיות שבה הם רוקמים חברויות כמעט מבלי שעובדת היותם בעלי זהות דתית שונה תהווה עניין עבורם. קשה שלא להתמוגג ממראה שכזה.
אלא שעם הזמן ניקרו בי ייסורי מצפון. אולי בכלל עשינו להם עוול. מדובר בבני נוער שנמצאים בגיל שבו רואים את העולם בשחור או לבן, אני ואתם, אנחנו והם. ואילו הם גדלו לתוך מציאות שבה ה"הם" וה"אנחנו" מסתדרים לא רע יחד ונדמה שאנחנו המבוגרים כבר מצאנו להם את הפתרון. הרי בתסריט שכתבו עבורנו מנהיגי האומה שיא העלילה הוא הגילוי המסעיר שאליו נחשפים בצבא (אם הגענו אליו) , ש"האחר" הוא לגיטימי ואף למעלה מזה. האם עשינו להם 'ספוילר'? על כל פנים, משהו בטבעיות הזאת עורר בי חשד.
ואז הם חשפו בפניי את השבר הדתי-חילוני בשכבה. נרגעתי. מהר הזזנו הצידה מקצועות ליבה למיניהם כדי לעסוק בליבת ההוויה שלנו כבית ספר משלב – החיים יחד. הכנו כרטיסיות, ישבנו במעגלים, הצפנו תסכולים ובעיקר התבוננו מהצד כיצד הם מנסים למצוא פתרונות לבעיות שקודם לכן לא עלו, כי הסטטוס-קוו שהמבוגרים קבעו עבורם עבד. עכשיו הם לעצמם. מנסים למצוא את הדרך הנכונה לצאת לבילויים יחד, לבלות בשבתות יחד, מבלי לוותר על החברות או על עצמם. המקרה הזה התרחש בשכבה שבה היחס הכמותי בין הדתיים והחילונים לא היה שווה. היה רוב חילוני ומיעוט דתי, תואם את המציאות שבחוץ ולא את האינקובטור של קשת. מטבע הדברים התסכול הגיע מקבוצת המיעוט. אך כדי שהמשבר לא ייתפס רק כ"בעיה של הדתיים" שיקפנו להם את ההקשר והנסיבות שהביאו למצב שבו הם נמצאים, מצב שכנראה יפגשו במקומות אחרים בחיים; מצב שאין בו נוסחה שמביאה לפתרון קסם; מצב של מורכבות. בעיניי, בשביל זה אנחנו כאן.
אמנם אני חובבת מורכבויות מושבעת (משפחה דתילונית כבר אמרתי?) אבל לא החיבה שלי היא שהביאה אותי למסקנה זו. תיאוריית המורכבות בחינוך מוכרת במחקר, והחוקרים העוסקים בה מייחסים לה סגולות רבות. עניינה של תיאוריה זו הוא בתהליך יותר מאשר בתוכן. תהליך הלמידה, על פי תיאוריית המורכבות, נוצר מתוך הקשרים שהפרט מייצר עם סביבתו. האדם צומח מהאינטראקציות עם הפרטים ברשת החברתית שהוא טווה לעצמו. הידע שלנו על העולם מגיע אלינו מתוך היחסים שלנו עם הסובבים אותנו ובעיקר עם אלה הקרובים לנו ביותר. מבחינה זו החינוך המשלב מצעיד את המתחנכים בו צעד קדימה בתהליך הלמידה, משום שהוא מזמן להם קשרים ואינטראקציות עם אוכלוסיות מגוונות. אך לא די בכך.
מהו הצעד הבא, אם כך? כמוסד חינוכי היינו ניגשים מיד לבניית התוכן. החינוך המשלב כיום שם דגש ומשאבים רבים על התכנים. אבל תיאוריית המורכבות לא שמה את הפוקוס בבניית התכנים אלא בייצור התכנים מתוך ההתנסויות של הפרטים (הסוכנים) בתהליך. התיאוריה שמה דגש על הקשרים בין הפרטים, ובמקרה של החינוך המשלב הקשרים הנרקמים בין הפרטים מקבוצות זהות שונות הם המייצרים את הידע. הידע או התוכן, על פי תאוריית המורכבות, הוא דינמי, עשיר, מתהווה על ידי הפרטים בו ורקורסיבי. בהתבסס על תיאוריה זו אני טוענת כי החינוך המשלב ראוי שייצר את הידע של עצמו מעצמו. לא רק ארון הספרים היהודי ראוי שילמד את ילדנו דעת, גם ילדנו ראויים להוסיף שורה לארון הספרים היהודי, ולא מתוך יהירות, חלילה. אלא מתוך הבנה של המיקום שלנו, כחינוך משלב, בקונטקסט של הסיפור היהודי והישראלי.
איך עושים את זה? – הרי בסוף מדובר במוסד חינוכי לנוער ולא במכון מחקר או בחברת הזנק לרעיונות. הדרך לעשות זאת היא באמצעות למידה מבוססת דיון המאפשרת את האוטונומיה והגמישות הנצרכים בתהליך לימודי שכזה. למידה שבה התלמידים נעשים למחוללי הידע ולא רק ל"צרכני" הידע. זאת, בדרכים שונות ומגוונות, החל מפרשנות אישית ונקיטת עמדה, דרך עבודות חקר ועד ליצירה אוטנטית שבה מביעים התלמידים את עמדותיהם על הנלמד, ומחברים בין רעיונות ומקורות שונים לכדי יצירה חדשה. דרכים שונות אשר המכנה המשותף להן הוא האקטיביות של התלמידים אל מול הידע והמקורות. בהתאמה, תפקיד המורה בלמידה מסוג זה מתחלף ממומחה לשותף, שותף ללמידה ולבנייה, המכוון את התלמידים לחבר בין ידע חדש לידע קיים (Morrison, 2008, Mason, 2014, Sanford, Hopper & Starr, 2015).
כעת השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא: איך אנחנו מזמנים את העיסוק במורכבויות? איך אנחנו לא נותנים להזדמנויות של העלאת המורכבויות לחלוף מעל לראשינו, ולא דוחקים אותן הצידה לטובת עיסוק בשגרת הלמידה ובשאר חסמים? האתגר שלנו הוא להביא את התלמידים למצב של התבוננות וחיפוש אחר אותן השאלות בעצמם ובסביבתם, לא רק בקשר ליחסי דתיים וחילונים, אלא בנוגע לסוגיות נוספות בחברה, ובנוגע לכל דבר המסקרן אותם. זאת, כדי להפוך את הידע שלהם לרלוונטי עבורם ועבור החברה כולה.
אז מדי פעם אני מסתובבת ביניהם, מצותתת בהפסקות לשיחות, אולי יתגלו עוד משברים עם פוטנציאל ללמידה. ולשאלת הספוילר, יכול להיות שהקדמנו להם מעט את המאוחר ודרשנו מהם לחשוב על פתרונות בגיל צעיר יותר, אבל זה סוד הקסם של החינוך המשלב בעיניי. לגדל ילדים שלא נבהלים ממורכבות, שמחפשים את הפתרון בדרך יצירתית ומתוך רצון לדיאלוג.
.
