דיאלוג בין זהויות כהזדמנות להפריה הדדית
מה תכליתו של החינוך המשלב? מה תכליתם של החיים המשותפים בקהילות מעורבות? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה – תכליתם ליצור היכרות בין בעלי הזהויות השונות, לשבר את המחיצות שנוצרו בין קבוצות שונות באוכלוסייה כדי לבנות חברה מאוחדת (אך לא אחידה) יותר, שיש בה הכלה וסובלנות, שיש בה הבנה הדדית, גם במקומות שבהם נותרת המחלוקת על קנה.
לצד תשובה זו ברצוני להציג בשורות הבאות תשובה נוספת, ולטעון שמפגש פתוח וקשוב אינו יכול להיחתם רק בהיכרות עם האחר, בהבנת מצוקתו או צרכיו, בהכרת שפתו הפנימית וכדומה, אלא הוא עשוי במקומות רבים גם לטלטל ולערער את נקודות המוצא של השותפים בשיח.
תהליך זה אינו מתחולל בהכרח בכל מקום ובכל שעה, והוא אינו צריך בהכרח להתחולל בכל עת ועת. ואולם, נדמה לי כי אם הוא אינו מתחולל כלל במפגש יומיומי של בעלי זהויות שונות, כמו בקהילה משלבת ובבתי ספר משלבים, הדבר צריך לעורר תמיהה. שכן אנו יודעים – ואין זה המקום להרחיב – שהשפעה הדדית התרחשה ומתרחשת בין תרבויות לאורך כל ימי שנות ההיסטוריה, גם במקומות שבהם לא הייתה לתרבויות השונות שאיפה כלשהי להשפעה הדדית שכזו, ואף להפך – הן ביקשו להימנע ממנה. אם כן, תמוה הדבר שבמקום שבו ישנה שאיפה ליצירת חברה מלוכדת יותר לא ייווצרו השפעות הדדיות מעין אלה. על כן, דווקא בקהילות ובבתי ספר משלבים היינו מצפים לראות את תוצאותיה של ההשפעה ההדדית של בעלי הזהויות השונות אלו על אלו.
יתרה מזאת, כאשר בוחנים את התרחשות הדברים מן ההיבט של היחסים שבין בעלי הזהויות השונות ויצירת מרקם החיים המשותף שלהם, נשאלת השאלה אם יש בכוחו של מפגש בין שתי זהויות (ובכל פעם יכולות להיות אלו שתי זהויות שונות: דתי-מסורתי, מסורתי-חילוני, חילוני-דתי, וכן על דרך זו עוד שלל הגדרות ותתי-הגדרות) ליצור שלם הגדול מאחד.
במילים אחרות, אל מול מפגש שבו כל אחד הצליח לשמור על זהותו או מפגש שבו נוצר ממוצע כלשהו, האם המפגש המפרה בין הזהויות השונות יכול גם להוליד יצירה חדשה, שתהא מורכבת ומרובדת מהרבדים השונים, ותדגיש כל אחת מהזהויות? בכוונה נאמר מדגישה ולא "מייצגת" או "נושאת", מכיוון שסוף כל סוף הזהויות הן מרובדות ומורכבות בעצמן, ויש בכל אחת מהן גם צבעים מן הזהות האחרת.
אני סבור, הן בהיבט האישי, הן בהיבט הקהילתי והן בהיבט הלאומי – שהתשובה לשאלה הזו חייבת להיות חיובית. לא רק משום שאלמלא כן, כפי שכתבתי, הדבר מעיד במידה רבה על כך שהשיח הוא עקר, אלא משום שהתבוננות מורכבת על אידיאולוגיה או מציאות חיים זו או אחרת לעולם צריכה להוביל גם לראיית החסרונות של אותה הדרך. וחסרונות אלו יכולים למצוא את המענה שלהם באידיאולוגיה או בצורת חיים מקבילה. על כן הבשורה הגדולה של החיים בקהילה משלבת אינה מסתכמת רק בהכלה של האחר ודעותיו, אלא במסע פנימי של האדם והקהילה, שחותרים אל בניית זהות אישית (איש ואישה כדרכם) ושל קהילה טובה יותר ושלמה יותר מן הרכיבים שאיתם הגיעו החברים בראשית הדרך.
דרך זו היא למעשה דרך חיים שלעולם אינה יכולה להסתיים. יצירתה של חברה טובה יותר או של אישיות טובה יותר בידי הדור הזה, תפורק ותיבנה מחדש על ידי בני הדור הבא. ואולם, בניגוד למהפכות בין-דוריות שנעשו בעבר ונעשות בימינו, שבהם הפירוק נעשה תוך מאבק, מתח ושכחה הדדית, כאן ייעשה הדבר מתוך שיח, מתח בונה וזיכרון הדדי, ומעל הכול הגשמת החזון של דרך החיים: פסיעה מתמדת בין שתי עגלות מלאות, במטרה ליצור את שביל הזהב האישי או הקהילתי שנוצר כל העת מהתקדמותן הבלתי-פוסקת של העגלות.
את הדברים השמימיים האלו ברצוני להדגים בעיסוק בנושא שהעיסוק בו מאתגר הן את השיח החינוכי במרחב הדתי והן במרחב החילוני – החינוך למיניות.
שאלת החינוך למיניות היא מן השאלות הגדולות ביותר בחינוך. מהי הדרך שאליה נכון לכוון את הנערות והנערים? מה לומר ובאיזה גיל? שאלות אלה, הנכונות בכל מקום ובכל זמן, מתעצמות בחינוך המשלב – שתלמידיו מגיעים עם מסורות ושפות שונות כל כך ביחס למיניות.
במקום הניסיון להמשיך ולדבר בשתי שפות סותרות בנוגע למיניות ולחינוך למיניות, ברצוני להציע דרך זהב של החינוך המשלב שבה שתי העגלות המלאות נפגשות האחת עם רעותה ויוצרות שפה שלישית מחודשת.
החינוך החילוני מתמקד כיום בכל הקשור בחינוך למיניות מיטבית בשני עניינים בלבד: הראשון, קיום יחסי מין בהסכמה, בשביל למנוע מקרים – שלצערנו מתרחשים מדי יום ביומו – של ניצול ופגיעה הנובעים מהעדר הסכמה או הסכמה חלקית וכדומה. והשני, שמירה על אמצעי מניעה כדי למנוע הריונות לא רצויים והעברת מחלות.
מנגד, החינוך הדתי כמו חושש לגעת בנושאים אלו לעומקם, תוך שהוא טומן את ראשו בחול, כדי שלא לראות את מעשיהם של רבים מהנערים והנערות העומדים לפניו, ומדבר אך ורק בשפה של איסורים. אמנם הוא מחנך לאורה של המסורת היהודית, שנתנה מקום מבורך ליחסי המין במסגרת הנישואין, וככזה הוא אינו מדבר בשפה המבטלת או דוחה את קיומו של יצר המין והצורך במימושו וכדומה, אך היא דוחה את היכולת לממש משהו מכל אותן חוויות כמוסות שנים רבות הלאה – עד שיגיעו אותם צעירים וצעירות לפרקם. בדבריי כאן איני מבקש להתעכב על נושא חשוב זה, ועל המתח הדתי הפנימי שכבר רבים הצביעו עליו לפניו, בדרישה מן הצעירים לדחות את ההתנסות המינית עד לאחר החתונה, שלעיתים תבוא עשור ויותר לאחר הבשלות המינית, מבלי לאפשר אפילו את ההתנסות הנעשית בינך לבין עצמך. ברצוני להרחיב כאן את המבט ולעסוק במסרים העמוקים של שפת החינוך הדתי ושפת החינוך החילוני אשר מקרינים לא רק על ההתמודדות והמעשים של הצעירים והצעירות, אלא משפיעים לתווך רחוק הרבה יותר – על ההתנסות המינית שבוא תבוא גם בגילים בוגרים יותר, בתוך מסגרת הנישואין או מחוצה לה.
ההחמצה הגדולה של הגישה החינוכית החילונית, בהקשר זה, היא שהיא אינה מבנה נורמות נוספות הנוגעות ליחסי אהבה ומיניות לבד משמירה על הבריאות, הימנעות מהריונות לא רצויים, וכמובן – שאלת ההסכמה.
יתרונה הגדול של הגישה הדתית, כשהיא עומדת למול הגישה החילונית, היא שהיא מביאה עימה מסורת של איסורים, ושפה של נורמות חברתיות, אשר בכוחן להוביל למעשה חינוכי משמעותי ועמוק יותר, אשר בכוחו יוכלו הצעירים והצעירות לבנות לעצמם שפה וכלים בריאים ומיטביים יותר בכל הקשור למיניות שלהם. אלא שיתרונה הגדול של הגישה הדתית הוא גם חסרונה הגדול. שפת האיסורים של החברה הדתית מכוונת למקום הלא-נכון. היא משקיעה את מאמציה בעניין הטכני של "השחתת זרע" ושמירה על טאבו, אך אין היא עוסקת בשפה מהותית-חינוכית שיוצרת משמעות לאיסורים. זוהי כמובן בעיה שקיימת בשפה הדתית לא רק בהקשר זה, אלא גם בנושאים רבים אחרים, אך נדמה לי שזהו אחד האזורים החמורים ביותר שבהם מתקיים הפער הזה בין שפת האיסורים, שלכאורה בכוחה לבנות מציאות טובה יותר, לבין האיסורים בפועל אשר מובילים למערכת מעוותת ולא בריאה, הנובעת משפה הלכתית שממוקדת בעניינים טכניים – "השחתת זרע", וחשש מפני "דם זיבה" וכדומה – זאת במקום לעסוק במהויות. שפה זו גם מביאה אץ עצמה בסופו של יום לאבסורדים כמו האיסור המוטל על הגבר לחבק את אשתו רגע אחר לידת ביתם או בנם.
מנגד, שפתו של החינוך החילוני היא שפה דלה מאוד בהקשר זה. בעוד שבנושאים ערכיים אחרים, לדוגמה בכל הקשור לחינוך הציוני, יודעת שפת החינוך להצביע לא רק על הקווים האדומים – בגידה במדינה, אלא גם לחנך את הצעירים והצעירות לשאוף לתרומה לחברה, להתגייסות ליחידות קרביות וכדומה, הרי שבנושא זה החינוך החילוני כמו ממלא פיו מים, ורק מצביע על הקווים האדומים שהוזכרו לעיל. את ההימנעות הזו של החינוך החילוני אפשר להסביר בכמה אופנים, שאחד מהם לפחות הוא הריאקציה החילונית לשפת האיסורים הדתית, והשאיפה לחיים חופשיים, שבהם חירות הפרט לבחור את דרכו היא הדבר המקודש מכול. ועל כן, ודאי שבתחום שכזה, שהוא תחום אישי ואינטימי, קיימת זהירות מירבית – שאינה נצרכת לדעתי.
על כך יש כמובן להוסיף ולומר שמבוגרים רבים – הורים ומורים כאחד – נמנעים מלדבר בנושאים אלו, ומעדיפים שהנורמות החברתיות וההרגלים החברתיים – בין אם בחברה הדתית ובין אם בחברה החילונית – יהיו אלו שיעברו לצעירים ולצעירות את דרכו של עולם, ולא הם עצמם, שיידרשו לעסוק בנושאים "מביכים" לכאורה שכאלו.
כדי לפתח שפה חינוכית חדשה יש צורך להתנתק מן הכבלים של השפות הקודמות, דבר הכרוך באומץ רב: על השפה דתית להשתחרר במידה רבה מן הדתיות שלה, ועל השפה החילונית להשתחרר במידה רבה מן החילוניות שלה. וזו כמו זו חייבת להשתחרר מן המחשבה השגויה כאילו אפשר להצמיח מיניות מיטיבה מנורמות חברתיות או הרגלים חברתיים בלבד, מבלי שייעשה תחום זה לנושא של שיחה ודיאלוג משמעותי בין המחנכים ותלמידיהם.
השפה הדתית חייבת להשתחרר מהפחד שלה עצמה לשחרר מעט את החוקים הקבועים, כאילו בשחרורם יקרוס כל העולם כולו. השפה הדתית חייבת לשחרר את העיסוק בפרטים טכניים שאין מאחוריהם מהות גדולה, ולהחליפם בשפה מהותית ומשמעותית, שבסופו של דבר יכולה גם לרדת לפרטי הפרטים – אבל אלו חייבים לנבוע מאידיאל משמעותי המתקבל על דעתם של הצעירים והצעירות.
השפה החילונית חייבת להשתחרר משמירתה הקנאית על החירות, כאילו כל אמירה שיש בה ניחוח של נורמות ואיסורים חדשים מכוון להחזיר את הכול בתשובה, או להוביל לכפייה דתית. עליה להבין כי עיסוק נרחב יותר באמירות ערכיות בתחום זה אינו חייב להוביל לצמיחתה של דת חדשה, ובהכרח להוביל לאובדן החירות, אלא הוא יכול להצמיח חירות בריאה שיודעת שבחירותה גלומה גם האחריות שלה למעשיה.
דברים אלו נכונים לסוגיות רבות העומדות לפתחה של החברה היהודית בת-זמננו. סוגיות אשר מזמנות על פי רוב תגובות הפוכות של שתי קבוצות עיקריות: קבוצה אחת, הכוללת בחובה כמובן גוונים וצבעים שונים, היא הקבוצה המאמינה בערכים של העולם החילוני, ומאמינה שלאורם יש לפעול. יש מבני ובנות הקבוצה הזו אשר מבקשים לעצב לאור אותם ערכים גם היבטים תרבותיים-יהודיים כאלו ואחרים, ויש מבניה ובנותיה אשר סולדים מכל מעשה תרבותי שנודף ממנו ריח יהדות. אלו כמו אלו אינם מוצאים מאומה במסורת הדתית, ככל שזו פונה אל מרחבי החיים האישיים, שלא לומר האינטימיים ביותר. קבוצה שנייה חוששת מפני כל שינוי, שבו כל הצעה לשינוי גוררת גידופים וגינויים; חוששת שהשינוי יפיל את המבנה השלם כולו, ויוביל לקריסתו של עולם התורה והמוסר, בוודאי בכל הקשור לתחום כמו מיניות, שלכאורה רק דרכה של המסורת שומרת על החברה מפני הסתאבות מוסרית נוראית שבה "לית דין ולית דיין".
בין שתי הקבוצות קיימות עוד שתי קבוצות מקבילות, שכל אחת בדרכה מתיימרת לבנות עולם מתוקן יותר, שבו אין חשש או הסתגרות מפניה של הדרך האחרת, אלא מתקיים סוג של הפרייה הדדית בין העולמות. זו דרכו של העולם הדתי הפתוח מזה, הפתוח לשמוע את הביקורת והקולות הקוראים לשינוי, ולאור זה מבקש להתאים את ההלכה למציאות החיים כיום. וזו דרכו של עולם ההתחדשות היהדות החילוני מן העבר השני, המבקש למצוא השראה ולעורר את הלב גם באמצעות מקורות ורעיונות מעולמה של המסורת היהודית לגווניה.
אך נדמה לי כי במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, אין בכוחן של שתי קבוצות אלו כדי להוביל באמת לצמיחתה של תרבות-חיים עשירה ומלאה, משום שגם בהן קיימים עדיין אותן עמדות-מעכבות הקיימות בקבוצות האם: אביה הקדמון של העולם הדתי הפתוח – האורתודוקסיה השמרנית, ואימה הקדמונית של ההתחדשות היהודית – החילוניות המבקשת להתנתק מן המסורת.
שביל זהב עשוי להיווצר בעיניי כאשר הדרך המוצעת בו מצליחה לרומם את השיח לאפשרות שלישית שאינה קיימת בכל אחת מהדרכים. אך בשתי הקבוצות האלו פעמים רבות שהשיח אינו מצליח לנסוק לגבהים שכאלו, מכיוון שהוא חושש כל העת מהתנתקות רעיונית או חברתית מקבוצת האם שלו.
כך, בני ובנות העולם הדתי הפתוח, אשר מבקשים למתוח בנושאים כאלו ואחרים את גבולות ההלכה, אינם מצליחים לרומם את הדרך שלהם לאפשרות שלישית משום שעל פי רוב הם אינם מזדהים עם פרטי הלכה רבים והרעיונות העומדים מאחוריהם, אך יחד עם זאת כובלים את ידיהם למערכת הדתית ולשפת ההלכה. ההלכה והמחויבות אליה הם הנחה אפריורית שצריך להיענות לה, עם ובלי קשר להזדהות עם תכניה. וממילא הדרך הנוצרת באמצע היא אינה דרך המפרה בין שתי גישות שונות העוסקות באותו נושא, ומבקשות לבנות ממנו עולם אידאי, אלא יוצרות דיון-כלאיים המערב מין בשאינו מינו: הדיון בדבר המחויבות להלכה וההשלכות של שינויים בהלכה מזה, והדיון בדבר מהותו של העניין מנגד. כל עוד הדיון נערך בעת ובעונה אחת בציר שבין מהותם של הדברים לבין הדיון הפנים-הלכתי, בשאלה מה ניתן לשנות ומה לא, ומה עשוי השינוי לחולל להלכה כולה, הרי שלא מתקיים באמת דיאלוג מפרה בין הרעיונות השונים. וממילא לא יכולה להיווצר דרך אמצע מפרה ומשמעותית. רק שיח המניח לרגע את הדיון במחויבות ההלכתית בצד, ומאפשר מפגש רעיוני, עמוק ומשמעותי, עם הגישות השונות של המיניות, בכוחו לאפשר את צמיחתו של שביל זהב התורם תרומה משמעותית לשיח הן בכיוון המסורתי והדתי והן בכיוון המודרני והחילוני.
בדומה לכך, בנות ובני ההתחדשות היהודית, אשר מבקשים בנושאים כאלו ואחרים לקבל השראה ממקורות היהדות, לכאורה יוצרים במו ידיהם שביל זהב בין העולמות. אך נדמה כי פעמים רבות שביל זה אולי נוצץ כשמביטים בו מרחוק, אך כידוע – לא כל הנוצץ זהב. וככל שמתקרבים כך מגלים שאין זהו שביל זהב למעשה, כי אם בעיקר אותיות פורחות באוויר. הרעיונות העולים בו מהווים אולי מדרשים נאים לשומעיהם, אך מעטים הם המקרים שבהם אלו יובילו ליצירתה של הוויית חיים מלאה ועשירה, המאתגרת את המערכת הדתית מחד או את ההתנהלות החילונית מאידך. לעיתים הדבר נובע מן הדלות הקיימת בדיאלוג המתקיים בין שני העולמות, קרי: כאשר אין מדובר בשני עגלות מלאות – ממילא המפגש לא יהיה מעמיק ולא יהיה בכוחו למלא את העגלה השלישית. לעיתים הדבר נובע מן החשש שיצירה רחבה ועמוקה, כזו שמשפיעה על אורחות החיים, תוביל לזרועותיה החונקות של המסורת הדתית או תוביל לניתוק מקבוצת האם החילונית. ולעיתים משום שהמסורת הדתית, במערכות הקיימות בו, מפתה במידה מסוימת את אלו המחפשים לבנות את העולם היהודי בכוחות עצמם.
לצד כל הקבוצות שנמנו עד כה ישנה קבוצה נוספת, הקבוצה המסורתית, החיה בשלום עם הזהות הכפולה שלה, שבה משמשים בערבוביה ערכים ומסורות, אורחות חיים והרגלים מתרבויות שונות. נדמה כי זו הקבוצה המונה את מניין החברים הרבים ביותר באוכלוסייה היהודית, ואיני מתכוון רק לאלו שיזדהו כמסורתיים מבחינה סוציולוגית. רבים חיים במתח שבין העולמות, וחיים באופן לא-קוהרנטי ולא-שלם את הזהות הכפולה שלהם. אוחזים מזה וגם מזה לא מניחים את ידם – מבלי לנסות לספק תשובה שלמה, אלא הכרעה מקומית בקונפליקט המתרגש ובא בפניהם. אך גם להם, במקרה זה, אין אלא לבחור – אם לקבל את המסורת הדתית או להשתחרר ממנה. ואך מעטים מבקשים לבנות דרך חדשה וחלופית.
ברצוני לטעון שדרכו של החינוך המשלב בתחום זה, כמו בתחומים אחרים, מאפשרת את צמיחתה של שפה חינוכית למיניות מיטיבה; הפרייה הדדית וצמיחה של דרך חדשה היונקת משתי העגלות המלאות המזינות אותה, וסוללת שביל זהב המתמלא הן מן המסורת הדתית והן מן התרבות החילונית.
שביל הזהב: ההדדיות כבסיס לחינוך למיניות מיטיבה
המפגש שבין שפת החינוך החילוני ושפת החינוך הדתי יכול להוליד שפה חדשה. משפת החינוך הדתי תאמץ השפה המשלבת את שפת האיסורים והנורמות. לא את תוכן האיסורים והנורמות של החינוך הדתי, אלא את עצם הצורך להעמיד בשפה חינוכית שכזו לא רק את הקווים האדומים שעליהם אין לעבור, אלא גם נורמות ואיסורים אישיים אשר בכוחם לבנות תפיסה של מיניות מיטיבה. שפה זו כמובן אינה ייחודית לחינוך הדתי בלבד, אך נדמה כי בשדות החינוך החילוני יש רתיעה מפני הדתה או חששות אחרים שמובילים לידי כך שכמעט ולא עוסקים בנושא זה לעומקו ולרחובו, ומעטים, או שמא נכון יותר לומר מעטות הן אלו שפועלות בתחום זה באופן משמעותי, המבקש לכונן תפיסה מינית מיטיבה בקרב תלמידיהן ותלמידותיהן.
משפת החינוך החילוני תאומץ החירות המאפשרת לפתוח בפני כל את השיח אודות האסור והמותר, הישר והמעוות, הנכון והשגוי, וכך נעודד את ההכרעה האישית של כל אחד ואחת בנושא. ויתרה מכך, האסור והמותר, הישר והמעוות ייקבעו לא על בסיס הנחות יסוד מטפיזיות בדבר הדם והאדם, כי אם על בסיס יסודות ערכיים, שהביטוי שלהם יעבור מן האידאות אל עולם המעשה, באמצעות קביעת נורמות אישיות חדשות, המובילות לכינון מערכת יחסים בריאה ומיטיבה בין בני אדם.
נושא זה כמובן יכול לבוא לידי ביטוי במרכיבים שונים של המיניות, וכאן לא אגע אלא בנקודה אחת, שדרכה אבקש להמחיש רעיון זה. אחד הרכיבים שבכל זאת קיימים בחינוך למיניות כיום, בכל המרחבים, הוא הדרישה שהיחסים האינטימיים ייעשו בהסכמה. רעיון זה הוא כמובן חשוב ביותר, והוא מהווה קו הגנה מפני הפיכתה של המיניות לכלי פוגעני, אך אין בו עדיין כדי להצמיח מיניות מיטיבה. כדי לסור מרע ולעשות טוב, יש להרחיב את היסוד הזה, ולתרגם אותו לעולם רעיוני ומעשי כאחד. פיתוח רעיוני זה יכול להיעשות דווקא במרחב המשלב הנהנה מהחירות שמביאה עימה הרוח החילונית והחיפוש אחר אורחות החיים היהודים ומעצבים את הוויית חייו של האדם, שמביאה עימה רוח ההלכה והמסורת. כאשר שני אלו מתלכדים יחד הרי שרעיון זה יכול להפוך לקו מנחה בחינוך למיניות התרה אחר ההדדיות.
לאור ההדדיות יכולים כל אחת ואחד לבחון מרכיבים רבים הקשורים במעשה המיני, ולעצב לאורם את 'האסור' ו'המותר' בעיניהם. בשורות קצרות אלו לא אוכל לפרט ולהדגים זאת ביחס לנושאים רבים, ועל כן אתמקד בנושא אחד, ודווקא במרכיב שהוא לכשעצמו ודאי שאינו מכיל את עיקרון ההדדיות: האוננות הגברית. נושא זה מאפשר להמחיש הן את התוכן והן את הצורה של טענה זו. מבחינת התוכן – הרי שהוא ממחיש את תפקידו של רעיון ההדדיות בכל הנוגע למיניות. ומבחינת הצורה הרי שהוא ממחיש כיצד החיבור שבין עולם הרוח החילוני ועולם הנורמות הדתי מאפשר לסלול שביל זהב, בו צומחת הלכה חדשה, היונקת מעולם הרוח והחירות החילוניים מזה ושפת האסור-והמותר הדתי מזה.
אחד המקורות המקראיים המרכזיים לאיסור האוננות של גברים והוצאת זרעם לבטלה, הקיים בספרות ההלכה, הוא הסיפור מפרשת וישב. בסיפור זה מתואר בין היתר, כיצד לאחר שמת ער, בנו של יהודה, נישאת תמר מתוקף חוק הייבום לאחיו אונן, וזה צריך להעמיד בנים מתמר שיקראו על שם אחיו – ובכך להגשים את חוק הייבום, שמטרתו להעמיד שם למת באמצעות הולדת בנים מאשתו על ידי אחיו. אונן שאינו רוצה לעשות זאת, משחת זרעו לארץ: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (בראשית, לח, ט).
קריאה אחת של סיפור זה, כפי שמקובל לפרש אותו בשפת החינוך הדתי, היא שהאיסור להוציא זרע לבטלה המתואר בפסוקים האלו הוא איסור ממשי, והגשמתו היא חלק ממימוש האידיאה של המיניות כיצירת החיים. ממילא כל הוצאת זרע שלא כחלק מיחסי מין שיש להם פוטנציאל ליצירת חיים – היא אסורה. כך למשל נאמר בתלמוד (מסכת נידה דף י"ג, ע"א): "אמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה… רבי יצחק ורבי אמר אמרי (-אמרו): כאילו שפוך דמים". וכיוון שכך נעשתה הוצאת הזרע לבטלה למעשה שיש להימנע ממנו בתכלית, ואין לו שום זכות קיום. דרך זו, כפי שכתבתי לעיל, היא דרך בעייתית מאוד, ובעיני מוטב לה שלא הייתה קיימת.
קריאת אחרת של סיפור זה, שאף לה ניתן למצוא מקורות במסורת היהודית מהתלמוד ועד לפוסקי ההלכה, הייתה שהעולה מן הסיפור הזה הוא אינו הדרכה מעשית – האם מותר או אסור להוציא זרע לבטלה, אלא אמירה עקרונית: אונן, בכך ששיחת זרעו לארץ, ניתק בין המיניות לבין יצירת החיים, לא ניתוק מעשי, אלא ניתוק רעיוני – הוא לא הסכים למעשה שהמפגש המיני שלו עם תמר יהפוך לדבר שבכוחו ליצור חיים, ולניתוק הזה יש להתנגד, ולא למעשה עצמו של הוצאת זרע לבטלה. רעיון זה משתקף בצורה בהירה מאוד מדבריו של התוספות רי"ד:
איזה מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה. אבל אם כונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר… מי שכוונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו… (תוספות רי"ד למסכת יבמות יב עמוד ב, יד הרב הרצוג, ירושלים תשל"ג).
התוספות רי"ד מתייחס כמובן בדבריו לזוגות נשואים, אך בקריאה שאינה הלכתית (כלומר, בקריאה שאינה קוראת את המקורות בעין הלכתית המחויבת ללשון ההלכה, אלא שקוראה בהם מקור השראה לעמדה ריבונית-עצמאית) אפשר להרחיב את דבריו לכדי אידאה שתהא רלוונטית לכל, איש ואישה, רווקים או נשואים: האוננות אינה פסולה כל עוד היא לא הופכת לאידיאה הבלעדית של המיניות, של החוויה המינית. היא פסולה מרגע שהאדם – וכמובן שאת המדד הזה לא יוכל למדוד אלא כל אישה ואיש לעצמו – מאבד בשל התנועה של המיניות כלפי האדם עצמו את חצייה השני של התמונה: התנועה של המיניות כתנועה של האדם אל עבר האחר.
שלא כמו בחינוך הדתי, שאוסר את האוננות מצד עצמה, כאילו שהיה זה מעשה נתעב מעצם היותו, הרי כאן, לאור דבריו של התוספות רי"ד, אפשר לומר שהאוננות היא מעשה פסול לא מצד עצמו. היא נעשית פסולה רק כאשר היא הופכת לחזות הכול, רק כשהיא ממלאה מקום כה מרכזי בחוויה המינית של האדם, עד שהיא מאפילה על מרכיבים אחרים, משום שהאוננות, בשונה מן החוויה המינית עם שותף או שותפה, היא תנועה שבה האדם נע רק כלפי עצמו. לתנועה זו עצמה יש מקום. אך, כאמור, כאשר זו תופסת מקום רחב מדי היא עשויה להוביל לפגיעה בתנועה של האדם כלפי האחר. פגיעה שאינה מתבטאת רק בהעדר הפנייה אל האחר, אלא גם בפגיעה ממשית, שהיא פעמים רבות פועל יוצא שלה: העדר הדדיות בחוויה המינית עם השותף או השותפה, משום שהצפייה שגם במפגש זה האדם יחווה את אותה חוויה מינית – שבה התנועה פונה כל כולה כלפיו, ואין הוא נדרש לעשות תנועה כלפי האחר.
מן העבר השני, החינוך החילוני, מעביר מסר מרכזי לפיו העיקרון הבלעדי למדידת מוסריותם של מערכת יחסים מינית היא שאלת ההסכמה. כאשר יש הסכמה – המעשי המיני כשר, כאשר אין הסכמה –הוא פסול. מכאן שהאוננות, הנעשית בין האדם לעצמו, היא חסרת פשר חינוכי או מוסרי, אלא מעשה שהאיש/ה עושה בינו לבין עצמו, וממילא אין לו כל השפעה על יחסיו עם האחר, ומכאן שאין לה לעמדה המודרנית-חילונית דבר לומר לגביה, לבד כמובן מן ההתנגדות למסורת הדתית האוסרות אותה (שזו לכשעצמה בשורה חשובה ותרומה גדולה של העולם המודרני-חילוני לעולם).
ברם אולם, ודאי שהסכמה זו, עם היותה תנאי בסיסי ובל-יעבור, אינה יכולה להיות חזות כל העקרונות המוסריים שהיינו רוצים לראות בחוויה המינית המתקיימת בני איש/ה ואיש/ה.
ומכאן, באם אנו מצרפים את שתי השפות בזו לצד זו, תוך שאנו משמרים את החירות על כל אחת ואחד להכריע ולעצב את דרכו, בה בעת שאנו מציבים רף גבוה יותר של הדדיות, שאינו מסתפק בסימון הקווים האדומים בלבד, הרי שבכוחנו להצמיח תפיסה חינוכית שלמה יותר, שבה החינוך למיניות הוא למעשה חינוך להדדיות: הדדיות בין בני הזוג בחוויה המינית, של הקשבה ודאגה לסיפוק המיני של בת או בן הזוג, ואף יותר מכך, שעצם החוויה המינית אם אין בצידה את אותה תנועה כלפי האחר – היא חסרה דבר מה גדול ומשמעותי.
במסכת קידושין ישנה דרשה נפלאה של חכמים, שנושאת בחובה לא רק תוכן חשוב בהקשר זה של חינוך למיניות, אלא גם רעיון מהפכני ליחס שבין מצוות התורה לבין צו החיים של האדם:
תנו רבנן: "ושמתם" (דברים י"א, יח)- סם תם.
נמשלה תורה כסם חיים.
משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו.
ואמר לו: בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך- אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן- ואין אתה מתיירא
ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי.
כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין
ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: "הלא אם תטיב שאת" (בראשית ד', ז)
ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ" (שם, שם).
(בבלי, מסכת קידושין, ל', ע"ב)
על פי דרשה זו של חכמים, התורה היא הכוח המאזן ליצריו של האדם. היא אינה באה לבטל אותם כליל, היא אינה מבקשת מהאדם למחוק את האידיאה של החירות של יצרו, אלא היא מבקשת ממנו להימנע מלהגיע למצב שבו היא שולטת בו. כלומר, יש לאדם את מלוא הזכות ליהנות מתאוותיו ותשוקותיו, ובלבד שהוא לא ישקע בעצמו ויתמכר אליהם.
כלומר, על פי דרשה זו, אפשר לראות באידיאות השונות שני עולמות האלו עומדים זה מול זה כשווים, פנים אל פנים. ותפקידם של שני העולמות הללו כשהם עומדים זה מול זה, מלבד תפקידו של כל אחד מהם כעומד בפני עצמו, הוא לייצר מערכת יחסים של בלמים ואיזונים, שנועדו לשמור את האדם מפני עצמו: מן הצד האחד לשמור את האדם מהניסיון להיות על-אדם. הן משום שהדבר עלול להביא את האדם לאכזבה מרה שסופה התרסקות שאין ממנה תקומה, כמאמר חז"ל: "הרבה עשו… כרבי שמעון בר יוחאי- ולא עלתה בידם", והן משום שכל עוד שמלכתחילה המערכת עוסקת בתשוקתו ופורקנו של היצר הגברי, העיסוק במיניות של האישה, בצרכיה, נשכח, וחמור מכך – היא עצמה נעשית אחראית ליצרו של הגבר, ותו לא.
ומן הצד השני, לשמור את האדם שלא יתמכר לרגשותיו, לתאוותיו – וישתעבד למערכת התאוות הגופניות שלו. אך יותר מכך, היא מלמדת את האדם שלא לשקוע בחיפוש אחר מימוש תשוקותיו שעה שהוא מחמיץ בכך את הדאגה לאחר. כלומר, אם נשוב ונדבר על אודות המיניות עצמה, היא מבקשת מהאדם שלא לשקוע בתשוקה שלו, עד כדי כך שהוא אינו רואה את תשוקתה או תשוקתו של בת הזוג או בן הזוג שלו, או עד שהוא מנתק כליל את הקשר העמוק שקיים בין יצר המיניות ויצר החיים, בין החוויה המינית לבין האפשרות שמכוחה ייווצרו חיים (אף אם אין קשר ישיר מעין זה בחוויה המינית בכל זמן ועת).
העולה מכל האמור עד כה הוא שהמיניות נושאת בחובה שתי תנועות הפוכות: האחת – תנועה של האדם פנימה אל עצמו. תנועה הבאה לידי ביטוי בצורך שלנו להיות נאהבים, בכמיהה שלנו לעונג, בתשוקה המבקשת שנממש אותה. והשנייה – תנועה של האדם החוצה, אל האחר. תנועה הבאה לידי ביטוי ברצון שלנו לאהוב, בכמיהה שלנו להסב לאחר/ת אושר, בכמיהה שלנו לגרום לשותף או לשותפה שלנו לעונג, ולצד זה גם בזיקה העמוקה שבין החוויה המינית לבין כוח החיים שממנו יכולים להיווצר חיים אחרים, חיים אשר אליהם אנו, כהורים, נהיה מחויבים באופן הטוטלי ביותר.
השמירה על קיומן של שתי תנועות אלו סביב החוויה המינית – זהו האתגר הגדול של החוויה המינית. ובמידה רבה, הדרשה לעיל של חכמים היא דרשה המלמדת שהמערכת הדתית אינה צריכה לנסות לבטל את צידה האחד של המשוואה, ולהעמיד תחתיה דרך אחרת, חלופית, אלא ליצור מערכת מאוזנת, שיש בה מקום בריא ונכון יותר למרכיבים השונים.
שמירת שתי התנועות – של האדם כלפי עצמו ושל האדם כלפי האחר; שמירת שתי השפות – של החינוך החילוני והחינוך הדתי, תוכל כמדומני במקרה זה, כמו גם במקרים רבים אחרים, להיות תורת חיים גדולה, שבכוחה להוביל את האדם בשביל הזהב שאותו יסלול לעצמו מבלי שהוא שורף את האחר באש תשוקתו, ואין הוא מקפיא את דמו למען זולתו: "התורה הזו דומה לשני שבילים: אחד של אור (-אש) ואחד של שלג. היטה בזה – מת באור. היטה בזה – מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע" (תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א).
שביל זה יוביל למיניות בריאה, שיש בה לא רק הסכמה, אלא גם הדדיות, וכל אחד מהשותפים מוצא/ת את דרך האמצע בה יש גם את התנועה של האיש/ה כלפי עצמו/ה וגם את התנועה של האיש/ה כלפי חברו/תו.
