החינוך המשלב – מניעים, מודלים ומגמות

במהלך השנים 2012–2018 אספתי מידע הנוגע להתמודדות של הקהילות עם סוגיות שונות שעולות בעקבות שילוב של ילדים ממגזרים שונים (דתיים, חילונים ומסורתיים). בדרך זו נבדקו הדגמים שנבחרו בהתנהלות בתי ספר אלו, אורחות החיים, הדגשים והרעיונות שבבסיסם הוקם החינוך המשלב

החינוך המשלב הוא הוכחה ליזמות משמעותית בחברה הישראלית. יזמות היא תכונה שאפשר וצריך לפתח, לשכלל ולחבר אותה לצמיחה אישית ולעשייה חברתית. בתהליך היזמי באות לידי ביטוי חשיבה יצירתית, חשיבה ביקורתית ועשייה.

סוגיית החינוך ובתי הספר מעסיקה את כל הקהילות המעורבות וכל קהילה מקבלת החלטות ספציפיות המתאימות לצרכיה. החינוך המשלב הוא תהליך מורכב המעמיד אתגרים שונים. אחד האתגרים הינו התמודדות עם שאלת הזהות. במהלך השנים 2012–2018 אספתי מידע הנוגע להתמודדות של הקהילות עם סוגיות שונות שעולות בעקבות שילוב של ילדים ממגזרים שונים (דתיים, חילונים ומסורתיים). בדרך זו נבדקו הדגמים שנבחרו בהתנהלות בתי ספר אלו, אורחות החיים, הדגשים והרעיונות שבבסיסם הוקם החינוך המשלב.

נוסף על כך, סוגיית הזהות בקהילות נבחנה על בסיס רצף של אפשרויות, המתוחם בין שני הקטבים שהציג א' שגיא (1999): קוטב אחד הוא שיח הזהות, המדגיש ומבליט את השסע הדתי-חילוני ומנסה לייצר זהות משותפת חדשה על בסיס הזהויות הישנות. בקוטב השני נמצא שיח הזכויות, שבמסגרתו כל זהות שואפת להצליח ולשמר עצמה תוך קיום דיאלוג ומשא ומתן עם זהויות אחרות. המרכיבים השונים המובילים לשני סוגי השיח נשענים על שני צירים שונים: אופי תפיסת הזהות האישית של האדם ואופי תפיסתו את זהותו של האחר.

חינוך וזהות

שאלת החינוך היא סוגיה בולטת ומובהקת בכל הנוגע למפגשים בין זהויות, מכיוון שמערכת החינוך היא מסוכני הסוציאליזציה החשובים. בהקשר הישראלי, תחום החינוך הוא ביטוי מובהק למיסודו החוקי של השסע הדתי-חילוני בדמות קיומם של זרמים חינוכיים שונים על רקע דתי. המאבק על תוכני החינוך היה אחד המאבקים החשובים בתנועה הציונית בראשית דרכה, והוא נפתר באמצעות שיטת הזרמים.

הסוגיה של שינוי ושיפור פני החברה אינה יורדת מסדר היום הציבורי. השאיפה לחברה אחרת – צודקת ושוויונית יותר, חברה המתנהלת באווירה של פיוס, כבוד הדדי וקבלת האחר – היא מטרתם של רבים. כמעט בכל פורום שבו מועלות הצעות לפתרון הבעיות החברתיות, יצירתיות ככל שיהיו, שבה ועולה שאלת החינוך.

אינגלהרט מתאר את התפתחות הזהות בדרך הבנייתית: נוצר צורך במחוזות רוחניים ודתיים, המבוססים על חוויה ו"התחברות" אישיים. בעולם הפוסט-מודרני ישנן דרכי חיים ואידיאולוגיות שונות, והכול תלוי בפרשנויות ובפרספקטיבות. במסגרת חברה פלורליסטית, למגזרים מסוימים יכול להיות קשה לא פעם לקבל את המסורת הדתית יהודית על פי פרשנויותיה האורתודוקסיות. הסיבה לכך היא שהמסורת האורתודוקסית מעמידה את חובת הציות לסמכות ההלכה, הנמצאת במרכז התודעה הדתית. ישנם בתי ספר הרואים את הצורך לקבל את המסורת היהודית על פי פרשנויותיה האורתודוקסיות, להקפיד ולנהוג בדרכיה. ישנם בתי ספר המסתפקים ביצירת מסגרת משותפת, המאפשרת שימור זהויות וביטויים של המסורת תוך הענקת מענה שונה לכל קבוצה מגזרית השותפה במוסד החינוכי של הקהילה המעורבת. וישנם בתי ספר שאינם מקבלים אותה כלל ועיקר.

מערכת החינוך הממלכתית העברית בישראל מחולקת לשני זרמים רשמיים: החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. החלוקה באה לידי ביטוי גם בקיומם של מוסדות נפרדים לזרמים החרדיים. במרחב החינוך יש מפגש זהויות אינטנסיבי ועמוק בגלל הימצאות התלמידים במרחב פיזי משותף לאורך זמן, ובעיקר בשל התכנים, שבחלקם נוגעים בזהויות השונות. לפיכך עולה השאלה כיצד משלבים ילדים מזהויות שונות באותו בית ספר? בעקבות ועדת שנהר (1991) נכתבו תכניות לימודים בתחום היהדות והציונות במערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית.

הקהילות המעורבות רואות בחינוך נושא מרכזי שעליהן להתמודד עימו בהתארגנותן החברתית. במקרים מסוימים, בוחרים שלא להתמודד עימו. בתהליך המחקר נחשפתי להתמודדויות שונות ולשיח מרתק בנוגע למסגרות החינוכיות שמהן יצמח הדור הצעיר בקהילות השונות. בקרב חלק מהקהילות המעורבות קוראים תיגר על מערכת החינוך כמוסד סוציאליזטורי, המשמר את המצב הקיים באמצעות הפרדה דיכוטומית בין זרם חינוך ממלכתי לבין זרם חינוך ממלכתי דתי.

הרב מיכאל מלכיאור קרא תיגר על הדיכוטומיה במערכת החינוך בישראל. הכרתו היא כי כל מפגש קהילתי מגיע מן השורש של החינוך: "המגזר הדתי פחד משבירת ההגמוניה הדתית בתפיסת הפרשנות היהודית ומולו היה המגזר החילוני שחשש מתהליך חזרה בתשובה" (ריאיון, דצמבר 2014). הרב מלכיאור הוביל בכנסת את חקיקת חוק החינוך המשלב, והצהיר: "זוהי התרופה האמתית לקיטוב בחברה". ההתפתחות המבורכת, לדעתו, היא השינוי שנראה בפתחה של שנת תשע"ה (2013–2014), אז פעלו מכינות קדם צבאיות, מדרשות משלבות, בתי ספר וגני ילדים, כולם תחת ניהולה של עמותת "מיתרים" שהקים.

במסגרת מוסדות אלה התפתחו אופני פעילויות שונים, המאפיינים את קהילות מעורבות שונות. ניתן לראות זאת על פני רצף שבקצהו האחד אין לקהילה בית ספר, דוגמת קהילת "כרמים". הקהילה בחרה שלא לעסוק בתחום החינוך והותירה אותו לבחירתה של כל משפחה ומחוץ לגבולות הפעילות של הקהילה. בקצה השני, קהילה שבית הספר הוא מוקד מרכזי בה, המאגד בתחומיו פעילות פורמלית ובלתי-פורמלית, ומקיף את כל שכבות הגיל, מגני הילדים ועד לסיום התיכון, דוגמת קהילת "יחד" מודיעין. בין שני קצוות אלה יש מגוון אפשרויות ביניים, כמו חינוך משלב רק לקבוצות גיל מסוימות.

בעת בחינת המסגרת הבית ספרית נצפים תהליכים שונים המתרחשים בין כותלי המוסד, במסגרת תכניות לימוד שונות. תכניות אלו יציגו את הניסיון להתמודד עם המפגש החברתי הפלורליסטי באמצעות הדיאלוג העוסק בפרקטיקות חברתיות בית ספריות. בחלק מהקהילות מפגש פלורליסטי זה ממחיש את התפיסה הבין תרבותית, המציגה הבניית זהות בדרך של מפגש בין תרבותי מתמשך. המפגש הבית ספרי טומן בחובו פירוק מחיצות חברתיות ובנייה מחודשת של מציאות רב-תרבותית. בחלק מן הקהילות מדובר במפגש העוסק בשימור זהויות ושמירה על שיח הזכויות המוענקות לכל קבוצה בקהילות המעורבות.

המניעים להתהוות החינוך המשלב

1. יזמים פרטיים. אנשים ונשים שפעלו כדי להקים מערכת חינוך משלב, שתתאים להשקפת עולמם ולאורחות חייהם. חלקם משפחות אידיאולוגיות, חילוניות, דתיות, מסורתיות או מעורבות שביקשו חינוך יהודי פתוח ופלורליסטי לילדיהם, חינוך לקבלת האחר או שביקשו לקרב ולאחות בין המגזרים. חלקן משפחות מערבות שביקשו להקים מוסד חינוכי שיענה על הייחודיות של הדרך שבה בחרו בחייהם הפרטים, וחלקן משפחות דתיות, מסורתיות או חילוניות שלא מצאו את מקומן בחינוך הממלכתי או הממלכתי דתי.

2. יוזמה יישובית-קבוצתית. אנשים שבחרו להקים יישוב מעורב וראו בחינוך אמצעי ודרך להשתית את החיים המעורבים. כמו כן, היו מי שראו בכך שליחות חברתית וצורך ליצירת זרם או תהליך חינוכי אחר, שונה מן הקיים, והחליטו שלא להסתפק בנעשה בקהילתם, להתקדם בפעולותיהם מחוץ לחיי הקהילה שהם מתגוררים בה ולנקוט אמצעים ארגוניים נרחבים. בעבור השגת מטרה זו יזמו חיבורים חברתיים על-אזוריים.

3. שילוב יזמות פרטית ויוזמה קבוצתית. יוזמה פרטית שהביאה להגשמת חזון חברתי, שהופיע כצורך של קבוצה חברתית באזור גיאוגרפי מסוים. הצורך ביצירת קולקטיב משותף, כחלק מביסוס זהותו של האדם, נובעת מכך שזהותו של האדם מורכבת משני מרכיבים: האחד, זהות בין אישית, המאפיינת את קשרי הפרט למשפחתו ולחבריו הקרובים; והשנייה, זהות קיבוצית, שהיא השתייכותו לקבוצות גדולות.

4. יוזמה מקומית במסגרת צוות בית הספר. החלטה של צוות בית הספר, אשר יזם מסלול משלב. אלו מוסדות אשר הזהות המסורתית הינה המאפיין המרכזי שלהם. מסגרות אלה שונות מבחינה סוציו-אקונומית ואף מבחינה אידיאולוגית בהשוואה לבתי הספר האחרים. מרכז עשייתם הינה התמקדת בפיתוח זהות יהודית פלורליסטית מסורתית ופחות בחיבור בין מגזרים בעלי אורחות חיים שונים.

דגמי מוסדות החינוך

עם הקמת מוסדות החינוך במסגרת החינוך המשלב ניתן היה להבחין בהתפתחות שתי גישות עיקריות בעיצובם. מקור הגישות הוא בשני המוסדות שהוקמו כבתי ספר משלבים, "קשת" בירושלים ו"יחד" מודיעין.

הציר המארגן בהבחנה בין הגישות מתרכז בנושא הזהות וההגדרה העצמית המוצהרת של תלמידי בית הספר. בשתי הגישות ישנו ניסיון לאזן בין ההיכרות עם זהויות אחרות לבין חיזוק הזהות מבית. אך דרכי האיזון והמשקל שניתן לכל אחד מן המרכיבים הללו שונה במודלים השונים. במודל "קשת" כל משפחה נרשמת לאחת מקבוצות הזהות : "קבוצת תפילה" ו"קבוצת מפגש".

חלוקה זו תלווה את התלמידים לכל אורך שנותיהם במסגרות החינוך, מהגיל הרך בגני הילדים ועד לכיתה י"ב. החלוקה משפיעה בעיקר על פתיחת היום, כאשר התלמידים מ"קבוצת התפילה" פותחים את היום בתפילה ואילו חבריהם מ"קבוצת המפגש" מקיימים מפגש בוקר או שיח שחרית. בהמשך ישנם שיעורים נוספים שבהם מתפצלים התלמידים על פי קבוצות הזהות. לעיתים לומדים תכנית לימודים שונה לחלוטין, המתאימה ברוחה ובערכיה לכל אחת מקבוצות הזהות, ולעיתים לומדים תכנית מקבילה עם דגשים ועם מקום לפתח את השפה הייחודית של כל אחת מקבוצות הזהות. לעומת זאת, במודל "יחד" אין חובה להצהיר על השתייכות לקבוצה זו או אחרת, משום שאין חלוקה של התלמידים לקבוצות, אלא שלימודי היהדות נעשים יחד.

לאורך השנים הלכו והתקרבו המודלים אלו לאלו. גם בבית הספר "קשת" בירושלים וגם בבית הספר "יחד" במודיעין המודל לא נשמר לאורך שנות הלימודים, ומאפיינים מן המודל האחד השפיעו על השני. בתווך, במרבית מסגרות החינוך המשלב נוצרו שילובים שונים שנעים על הרצף שבין "מודל קשת" ו"מודל יחד".

בבואי לבחון שתי גישות אלה, בדקתי כמה נושאים שעימם מתמודדים מוסדות החינוך בהתנהלותם החינוכית כבתי ספר מעורבים. הנושאים הם: אופן הוראת לימודי היהדות; מידת מעורבות חברי הקהילה במוסד החינוכי; שיח שחרית/מפגש בוקר – דרכי עיצובו בכל מודל; מידת הגמישות והדינמיות המצויה בניהול מוסד חינוכי מעורב; התמודדות עם עיצוב או אובדן זהות דתית/חילונית. למרות הגישות השונות העולות בדברי המרואיינים ועיצוב מוסדות החינוך, יש נקודות דמיון ברוב הנושאים. האמנה של "קשת" קבעה את חוקי המסגרת בלבד, דהיינו: שוויון מספרי בין בנים לבנות, בין דתיים לחילונים, אינטגרציה חברתית, כיתות לימוד קטנות, הוראת מקצועות היהדות בקולות מגוונים, והעיקר, קיום דיאלקטיקה באופן גלוי ומודע במסגרת משולש חינוכי של לומדים, מלמדים וידע. לטענת רותי להבי, מייסדת מסלול זה, ישנו מענה לצורך של כל מגזר להכיר את הזהות האחרת הקיימת בחברה הישראלית, ולחזק את הנקודות שהוא בוחר באמצעות דיאלוג. התכנים מוצגים מזוויות ראייה מגוונות (ריאיון, ספטמבר 2015). המטרה היא להעלות לדיון מחלוקות בנושאים הקשורים ביהדות.

כאמור, נקודות השוני בין הגישות באות לידי ביטוי בשני ממדים: שיח הבוקר ואופן הוראת לימודי היהדות. במסגרת פתיחת הבוקר במסלול "קשת" התלמידים נחלקים לקבוצת "המפגש" (חילונים) וקבוצת "התפילה" (דתיים). השיבוץ נוצר למען שמירת ההלימה בין אורחות החיים המשפחתיים של התלמידים לבין קבוצת הזהות שאליה משתייכים בבית הספר. מטרת גישה זו היא לחזק או לשמר את הזהות הנפרדת של כל אחד. זהו המעמד היחיד כנראה שבמסגרתו ישנה הפרדה בין קבוצות הזהות השונות. בבית הספר "קשת" מזכרת בתיה, קבוצת "התפילה" נפגשת לתפילת שחרית לפי קבוצות גיל עם המורה הדתי. קבוצת "המפגש" עוסקת בזמן זה בסוגיות של זהות יהודית עם המורה החילוני. לעומת זאת, במסלול של עמותת "יחד" לא דוגלים בהגדרות זהותיות מובנות מראש.

כיום, מלווה מיתרים בתי ספר משלבים שונים, שבהם המבנה נע בין מודל הרציפות של "יחד" לבין הדיכוטומיה הזהותית של "קשת", וכך נוצרים דגמים שונים. ישנם בתי ספר שבהם יש הפרדה בבוקר על פי קבוצות הזהות, ויש בתי ספר שאינם עורכים הפרדה ועורכים תפילה ושיח משותפים לכולם. יש שלא מפרידים בגילים הצעירים ואילו בכיתות הגבוהות מפרידים.

באשר לאופן הוראת היהדות, במודל "קשת" ישנו פיצול בחלק מן השיעורים. בהתאם להגדרת הזהות ישובצו הילדים לקבוצות המתאימות במסגרת שיעורי יהדות שונים. הרעיון שעומד בבסיס התוכנית הוא העמקה בנושאים שבהם יש צורך ושבהם הורי התלמידים ביקשו את חיזוק הזהות הנפרדת. השיבוץ בשיעורים שבהם ישנה הפרדה הוא על פי בחירת ההורים. הורי התלמידים המגיעים מבית המוגדר מסורתי בוחרים את השיבוץ כראות עיניהם.
לעומת זאת, במסגרות הבנויות במודל "יחד" הדגש הוא על למידה משותפת, והמטרה היא חשיבה מורכבת, ביקורתיות ורכישת ידע כללי בלימודי יהדות. זהו מודל שמאמין בהתאמת דרכו החינוכית של המוסד על פי צורכי הקהילה הספציפית שאליו הוא משתייך. הצגת היהדות היא רבת פנים, בקריאה, בפרשנות ובמעשה.

יש נקודות השקה בין שתי הגישות. למעשה, אין הבדל משמעותי בין מסלולי הלימוד שפורטו לעיל. כל קהילה בוחרת להבנות את המסגרות החינוכיות על פי צרכיה ובתוך כך בוחרת לצקת מתוך מודלים אלה את המאפיינים שיענו על שאיפותיה. לדוגמה, קהילות שפתחו במסלול מודל "יחד" המשיכו בהסללה המותאמת לשני זרמים, או זהויות יהודיות שונות, כחלק מיום הלימוד המתפתח. ולהפך, קהילות שנבנו על פי מודל "קשת", שבה יש הפרדת זהויות מראש, הצטרפו למודל "יחד" והכניסו מסלולים מגוונים במסגרת תכניות הלימודים. בתי הספר מגדירים עצמם כהולכים ב"מודל יחד" לעומת אלו המשתייכים למודל "קשת", אך מן הקולות העולים מן השטח הפרקטיקה מעידה כי באופן ניהול בתי הספר, בתוכניות הלימודים ובדינמיקה המתחוללת במרחב החינוכי, רב הדומה על השונה וישנו מענה זהה לרצף הזהויות הנפגש במוסדות החינוכיים. לדברי רנית בודאי-היימן, מנכ"לית עמותת מיתרים, "לאורך השנים הפכו המסלולים לדומים ומשלימים אלה את רעיונותיו של אלה" (ריאיון, ספטמבר 2015).

ואכן, מאז 2012 מרכז הכובד של החינוך המשלב מצוי תחת אחריותה של עמותת מיתרים. עמותה זו מלווה כ-35 בתי ספר משלבים יסודיים, 10 על-יסודיים, 25 קהילות, 70 גני ילדים משלבים ו-5 מכינות קדם-צבאיות משלבות. מעבר לכך, קיים מסלול להכשרת סטודנטים לחינוך המשלב במכללת הרצוג ונרקמות תכניות נוספות באקדמיה. מיתרים מוציאה חומרי לימוד לכל הגילים, מגיל הגן ועד למכינות הקדם צבאיות, ומפעילה אתר אינטרנט עם תוכן המעניק מידע נרחב לכל תכניות הלימודים. מיתרים דואגת להשתלמויות מוסדיות וארציות למורים בחינוך המשלב. למעשה, בארבע השנים האחרונות גדלה רשת מיתרים ב-80% בהיקף המסגרות שעליהן היא אחראית.

בנוסף לרשת מיתרים, ישנם עשרה בתי ספר משלבים נוספים, שמונה מהם מלווים על ידי רשת תל"י, בית ספר אחד אשר עמותת מורשה אחראית עליו ובית ספר קשת ירושלים שבחר שלא להיות משויך למסגרת-על.

פריסת המערכות החינוכיות בקרב הקהילות המעורבות

כאשר יישוב נדרש להקים מוסד חינוכי, הוא נדרש לייצר חזון חינוכי מוגדר, עם מדיניות ברורה. החינוך המשלב מהווה אתגר בעבור כל יישוב או קהילה מעורבת. האתגרים המשמעותיים הם ההכרעה מה יהיה המשקל של המסורת היהודית במסגרת לימודי החובה בבית הספר ומה תהיה מידת מעורבות ההורים בקהילה בדבר אורחות החיים במהלך יום הלימודים. נושאים אלה משתנים מקהילה לקהילה, משום המשקל השונה שיש לכל מגזר במסגרת הקהילה.

הממד הערכי בחינוך והמפגש הפיזי מעלה את שאלת הזהויות בצורה משמעותית. כל מוסד חינוכי הוא מסגרת סוציאליזצטורית משמעותית בהתפתחות הילדים. על כן, הפרקטיקה ולימודי הרוח תורמים לעיצוב זהותו של הפרט. הפרקטיקה במסגרת הבית ספרית כוללת לימודים פורמליים של מקצועות הלימוד והיא מתרחשת במסגרת שיח הזהות. מפגש הזהויות השונות מעלה שאלות שונות לדיון בכל קהילה. כדי להבחין אם מתרחש שיח זכויות או שיח זהות במרחב הבית ספרי נבדקו שאלות שונות: האם תוקם מערכת חינוכית מעורבת לקהילה באחד מן הגילים: הגיל הרך, גיל יסודי, גיל חטיבה או תיכון? אם יש מערכת חינוך מעורבת, האם יתפתחו מסלולים נפרדים לקבוצות הזהות השונות? כיצד יילמדו נושאים הנוגעים לתחום הזהות? האם החינוך המשותף כולל שותפות בכל המקצועות? נבדקו סוגיות שונות כמו סוגיית הזהות במסגרת לימודי התנ"ך, או אם קיימת אפשרות לבחור מסלול לימודים על בסיס השתייכות לקבוצה מסוימת (כגון: השתייכות לקבוצת הדתיים או החילונים).

תנ"ך נלמד בצורה שונה לחלוטין בבתי ספר ממלכתיים ובבתי ספר דתיים. מכאן עולה השאלה, כיצד ללמד מקצוע זה במסגרת חינוך מעורב? השאלה כוללת התייחסות לנושא התפילה, לשיעורי הלכה ולשיעורי דינים, המאפיינים את החינוך הדתי. שאלה נוספת שיכולה להביא להתמודדות ייחודית במסגרת חינוך מעורב היא כיצד יתנהלו אירועים בית ספרים הכוללים כיבוד? איזה סוג של כיבוד להביא, מבחינת התאמת סוגי המזון לדרגת הכשרות המתאימה לאוכלוסייה? מזון, כשלעצמו, הוא אחד הנושאים המחדדים את ההבדל בין אורח החיים הדתי לחילוני. ישנם הבדלים יסודיים בתכנון הכיבוד, מקום רכישתו ודרך הגשתו (אם תהיה הפרדה בין בשר לחלב, אם תוגש ארוחה שהיא רק חלבית או רק בשרית וכד'). עולה גם שאלה בעניין אופי הטקסים הבית ספריים, מהו סוג הטקסטים המתאימים לרוח החינוך המשלב מסורת יהודית ותרבות ישראלית עכשווית, המזוהה כחילונית יותר מאשר דתית. קהילות רבות מכנסות אספות חברים כדי לדון בסוגיות מסוג אלו כדי לייצר סטטוס-קוו מוסכם למשך תקופה מסוימת או באופן קבוע במרחב הקהילתי.

למעשה נוצר שיח המאפשר דיאלוג שיקדם עשייה משותפת עם ה"אחר", לטובת התנהלות שתאפשר אימוץ רכיבים שונים מזהות ה"אחר" או למידה מה"אחר" במסגרת הקהילה המעורבת. שכן, מעצם הגדרתן, בקרב הקהילות המעורבות יש שונות זהותית. יש מי שרואים בצורך לשמר את זהותם המקורית, כלומר את מאפייני משפחת המוצא, ועם זאת שואפים להכיר אורח חיים אחר ולאמץ מתוכו יסודות שיתרמו להם ולמשפחתם. המסגרות החינוכיות מהוות כר מתאים למפגש הדדי של הצגת הזהות הייחודית ומפגש עם זהות אחרת שממנה ניתן ללמוד דברים חדשים. מפגש זה מאפשר את יצירת הדיון סביב מאפייני הזהויות השונים וכן מאפשר ביטוי למימוש זהויות שונות הלכה למעשה במסגרת החינוכית.

הדיון אם ישנו שיח זהות במסגרת בתי הספר המעורבים או שמא ההתמודדות העיקרית היא במסגרת שיח הזכויות הקשורות למרחב הבית ספרי, דורש את הבנת הדילמות המצויות בהכרעה הזהותית, הדילמות שלגביהן נדרשות הקהילות להכריע בנוגע לאופן ניהול בית הספר: א. לאיזה זרם חינוכי ישתייך בית הספר? ב. מהו גיל התלמידים שילמדו בחינוך המשלב? ג. מה יהיה קוד הלבוש בבית הספר? ד. מה יהיו מאפייני המחנכים בבית הספר?

דרכי ההתמודדות עם הסוגיות בחינוך המשותף

הקהילות נבדלות בדגמי מוסדות החינוך שבחרו לפתוח. אחת הנקודות המבדילות בין דגמים שונים היא מידת ההפרדה בין הזהויות, או חוסר ההפרדה ביניהן, במסגרת מערכת החינוך. בבסיס השיקולים לדגמים אלו החשיבה על מידת הצורך בשימור הזהויות. מעבר לכך, הקהילות התמודדו עם דילמות בנושאים שונים, כגון: תוכני לימוד, אופני הלימוד, תכניות בלתי-פורמליות ופרויקטים ייחודיים למסגרות החינוכיות.

1. קהילה מעורבת מינימליסטית (ללא מערכת חינוך משותפת)

בקצה האחד של רצף האפשרויות מצויות הקהילות שבחרו שלא להתמודד עם נושא החינוך, או שבחנו את הסוגיה והכריעו לוותר על חינוך משותף. ילדי המשפחות שובצו במסגרות חינוכיות, מגן ועד תיכון, בהתאם להחלטת המשפחה, באופן עצמאי, מחוץ לקהילה. בקהילות מסוג זה החליטו ברוב המקרים לנקוט גישה של הימנעות מהתמודדות עם הקונפליקט הבין-זהותי במסגרת החינוך המשלב.

בקהילת "פסיפס" רחובות כל משפחה שולחת את ילדיה למסגרת החינוכית המתאימה לה. אפשר לכנות זאת "קהילה מעורבת מינימליסטית". למעשה, זוהי קהילה שמתרכזת סביב נושא צר מסוים, המחבר את חבריה, ללא צורך בהרחבת נקודות החיבור מעבר לכך. הביטוי לקהילה מעורבת זו מצוי בהיבטים אחרים, כמו פעילויות משותפות אחרות שלא במסגרת הממד החינוכי הרשמי. הקמת קהילת "פסיפס" נבעה מהרצון להקים קבוצת מבוגרים העוסקים בלמידה משותפת במסגרת תרבות הפנאי בלבד, והתושבים רואים את העיר כמספקת מענה לזרמים השונים בחינוך. לטענת חברי הקהילה, הם לא חשו צורך להתמודד עם סוגיית החינוך כלל וכלל. ייתכן שהמאפיין הגילי של מקימי קהילת "פסיפס" הכתיב את דרך הקהילה. רובם היו בני 50 ומעלה, בעלי משפחות, שילדיהם בוגרים, אשר חיפשו שיח אקדמי יהודי במסגרת תרבות הפנאי שלהם. שאיפתה של קהילה זו היא לשמר את הזהויות השונות ולייצר היכרות עם תכנים אקדמיים סביב סוגיות בזהות היהודית, תוך חשיפה לעמדות שונות של השותפים, ללא ניסיון לשנות זהות כזו או אחרת. תפקיד הדיאלוג בין הקבוצות הוא העשרה הדדית.

השקפת העולם המרכזית היא כי כל משפחה תבחר לבנות את זהותה בדרכה והמפגש המשותף יהיה במסגרת תרבות הפנאי, על פי בחירה אישית שונות.

2. חינוך מעורב מצומצם בקבוצות גיל מוגדרות: מגן ילדים עד לחינוך יסודי

בהמשך הרצף נמצאות קהילות שבחרו מסגרות חינוכיות ספציפיות, מצומצמות, שהתמקדו בגני ילדים בלבד. גם כאן ישנה התרחקות מההתמודדות המעמיקה עם סוגיית החינוך לאורך שנות התפתחותם של הילדים. ההתמקדות היא בגיל הרך, קרקע קלה יחסית להתמודדות ההורית עם שאלת הזהות.

אנו רואים שהקהילה משמשת מקום מפגש בין זהויות שונות. ייתכן שישנו חשש ממפגש חינוכי מחייב ורשמי במסגרת בית ספר בתוך היישוב, משום שהדבר עלול להביא לאובדן זהויות או להחלפת זהויות. מן הראיונות והמסרים שבאים לידי ביטוי בגישת חברי הקהילה עולה הנחת יסוד מהותית המובילה את דרכם: החברים מאמינים כי כל חשיפה שהיא במסגרת חינוכית משפיעה על התפתחות הזהות של ילדיהם. לכן, חשוב לרכז את עיצוב הזהות של ילדי המשפחה בקרב המשפחה הגרעינית, במינימום השפעה של גורמים אחרים. בגילי הגן, ההורים חשים כי הילדים נתונים למרות הוריהם בצורה מוחלטת ואין חשש מאובדן הזהות שעימה מגיע הילד. ככל שהילדים מתבגרים ועומדים על דעתם ישנו הסיכוי כי ירצו להכיר זהות אחרת ואף לאמץ זהות השונה מזו שהוריהם מאמינים בה או מעדיפים כי יתאפיינו בה. ייתכן שהחינוך המשותף הפוטנציאלי מהווה "סיכון" מסוים בעבור חלק מההורים ולכן נמנעים הם מיצירת חינוך משותף אחרי גיל הגן.

עוד על הרצף יש קהילות שבחרו להתמקד בבניית מערכת חינוך לבית הספר היסודי בלבד. התמקדות זו מדגישה צורך ממוקד של חברי הקהילה לערוך מפגש בין-זהותי בגילים הצעירים, כתהליך חשיפה חשוב. קהילות אלה אינן עוסקות בתכנון העתיד בנוגע לעיצוב זהות הילדים. הראיונות הציגו תמונה של חוסר רצון לערוך דיונים קהילתיים בנוגע לבני הנוער ובתי הספר בעיר במסגרת השיח הקהילתי. דוגמה לכך הייתה בקהילת "קשת" שוהם שבחרה להקים בית ספר יסודי המורכב מכיתה אחת בשכבה בלבד. גיל החטיבה הוא נקודת מעבר משמעותית. נראה שלא היה רצון להתאמץ ולהמשיך את בית הספר היסודי באמצעות חטיבת ביניים או תיכון. למשפחות יש בחירה חופשית במסגרת ממלכתית או ממלכתית-דתית בבתי ספר אחרים בעיר. נוסף על כך, ייתכן שהעיר מספקת מסגרות חינוכיות מגוונות שיכולות לתת מענה למשפחות והן לא צריכות להתמודד בדילמות בקיום חינוך משלב בגילים הבוגרים יותר.

ייתכן שיש קהילות שחוששות ורואות בחינוך המשלב מנגנון שיכול לגרום לפגיעה בשימור הזהויות המקוריות. קהילות מסוימות אינן שואפות לשנות סדרי עולם ולגרום לשינוי זהות זו באחרת, אלא מעוניינות רק בהיכרות עם זהויות אחרות. חינוך משלב על-יסודי יכול להביא להרהור מעמיק בעצם הזהות שאליה משתייכים בני הנוער ולפיתוח רצון לשינוי זהות או טשטוש הזהות המקורית. לפיכך, קהילות אלה רואות בחינוך הגיל הרך והיסודי מסגרות שבהן התלמידים עדיין לא חשים את מורכבות הדילמות ותהליכי החשיבה המנוגדים שנוצרים כאשר ישנו מפגש בין זהויות יהודיות שונות, שכן הוריהם קובעים בעבורם מראש את אורח החיים ושמים את הדגשים שבחרו במסגרת המשפחתית.

3. חינוך משותף בחטיבת ביניים ו/או תיכון

בהמשך הרצף נמצאות קהילות שרואות את עצמן כמפתחות מערכת חינוך מורחבת המשמרת את ילדי הקהילה במסגרת ייחודית של חינוך משלב עד סוף גיל החינוך הפורמלי. קהילות אלה המשיכו והקימו חטיבות ביניים ואף תיכונים, אשר בהם התעורר הצורך בדיוק ובדיון מחודש בדבר תכליתו ודרכו של החינוך המשלב. בהגיעם של הילדים לגיל ההתבגרות, שאלת הזהות החברתית עומדת על הפרק, ובמסגרת תהליכי חינוך הנחווים במקומות אלה אנו מוצאים דיונים ותוכניות לימודים המציבים במרכז את ההתלבטות, התהייה וההיכרות עם הגדרות זהות יהודית שונות. חברי הקהילות הללו מכירים בחשיבות החשיפה של ילדיהם לשאלת הזהות ובהתמודדות עימה בפרקטיקות ובשאלות ההגדרה העצמית שלהם. המסר העיקרי הוא ההיכרות עם האחר. באמצעות עקרון הסובלנות החברתי ינהלו חיים משותפים. אין חשש מאובדן הזהות האישי מצד המשפחות החברות בקהילה, להפך, חברי הקהילה רואים בהתמודדות זו אתגר חברתי, ומאפשרים לילדיהם להמשיך ולהתמודד בשאלות זהות מעמיקות, ובעתיד מאפשרים בחירה חופשית בעיצוב דמותם היהודית-ישראלית.

החינוך הבלתי פורמלי

חלק מתהליך החיברות של ילדי הקהילה המעורבת נתון בידי החינוך הבלתי-פורמלי. תחום זה מצוי במסגרות פעילות שונות, בהתאם לצרכיה ולשאיפותיה של כל קהילה. החינוך הבלתי-פורמלי מהווה לא פעם מענה קהילתי ישיר במסגרות הקהילתיות ביישובים הכפריים.

אחת הדוגמאות העירוניות היא בקהילת "יחד", אשר כעמותה, חרתה על דגלה את השילוב הבלתי-פורמלי של הקהילה בתהליך החיברות של הדור הצעיר. הקהילה הקימה ועדות שונות המסייעות לפיתוח החזון החינוכי: ועד תרבות, ועד ילדים תורמים לקהילה וועד עלון. ישנו שילוב של פעילויות חברתיות, המשלבות ילדים והורים, כגון ערב לימוד חווייתי ושיח קהילתי לכבוד חג השבועות שבו השתתפו, לימדו והנחו רבנים ומורים באירוח משפחות. כמו כן, ניתן לראות כי חלק מבני הנוער מהקהילות המשלבות פועלים במסגרת תנועת הנוער "נועם".

במשך כעשור התנהלה תנועת הנוער "צמרת", שהחלה את פעילותה במסגרת הקהילות המעורבות ויצרה חיבור ערכי בין זרמים שונים בחברה באמצעות פעילות סביבתית. התנועה התפתחה עם השנים בקרב קהילות מעורבות שונות והיא נתנה ביטוי לפעילות בלתי-פורמלית של בני הנוער.
לפיכך, עקרונות תנועת נוער היא לנסות לגבש את החזון של ציונות, רעות, מנהיגות ותרומה לחברה. מפאת חשיבות זו נרתמה למשימה תנועת "הצופים" הוותיקה שהפעילה עד לא מזמן זרוע של התנועה בדגש ממלכתי-דתי, וכעת מנסה לתת מענה נרחב לתנועת נוער משלבת.

כפי שניתן לראות, עיקר החינוך הבלתי-פורמלי הוא יצירת שבתות נוער משותפות, המביאות להיכרות ולפיתוח דור ההמשך של הקהילות המעורבות במסגרת הנחלת ערכים ופעילויות חברתיות שונות.

סוף דבר

החינוך המשלב מהווה יוזמה מרשימה בחברה הישראלית, והוא הולך ומתעצם ברחבי מדינת ישראל. הוא מתאפיין במתן מענה יסודי ומדויק לצורכי קהילות וקבוצות חברתיות המחפשות את פתרון חינוכי אחר להמשכיות הבין-דורית. הייחודיות של תהליך זה הוא בצמיחתו תוך יצירת דגמים שונים, המתבססים על דרכים שונות ויצירת מכנה משותף בסיסי בקרב כל המסגרות החינוכיות. החינוך המשלב הוא אחד הביטויים לניסיון החברתי להתמודדות עם השסע הדתי–חילוני, אשר ביטויו בחלוקה לשני מגזרים חינוכיים: ממלכתי וממלכתי-דתי. זהו ניסיון להביא להתמודדות דיאלוגית, ליצירת שיח מפויס של כבוד הדדי. התפתחותו העלתה והדגישה את העובדה כי צורך זה הגיע ממניעים שונים ועלה בקרב שותפים שונים לרעיון, אם אנשים פרטיים, אם קבוצות ואם צוותים חינוכיים.

סוגיית הזהות, אשר נבחנה לאורך השנים בקהילות השונות ונבחנת כיום בקרב הקהילות המתפתחות, העלתה את הניסיון לייצר זהות משותפת על בסיס הזהויות הישנות. במקביל לסוגיה זו נמצא שיח הזכויות, שבמסגרתו כל זהות שואפת להצליח ולשמר את ייחודה. במסגרות החינוכיות ניכר כי נערך שיח נרחב סביב זכויות התלמידים ומשמעותן בקביעת תכניות הלימודים האישיות מחד גיסא, ומאידך גיסא, ישנו ניסיון ליצר זהות משותפת, אשר המאפיין המרכזי שלה הוא ניהול חיים משותפים ללא אובדן זהות אישי ותוך התמודדות קבועה בשאלות זהות מעמיקות.

שעתו היפה של החינוך המשלב היא בראייתו הרחבה על כלל ממדי החינוך, מן החינוך הפורמלי ועד החינוך הבלתי-פורמלי. ניתן לראות כי רבים וטובים ראו חשיבות בפיתוח ענף חינוך זה. עמותת מיתרים, אשר תחת כנפיה מתרחשת מרבית הפעילות של החינוך המשלב, מנסה להגיע למחוזות הפוליטיים שיסייעו במיסוד זרם חינוכי חדש זה, זרם משלב.

תגית:

כלי נגישות