הרב פרומן היה מחלוצי החיים המעורבים בישראל. יחד עם אשתו הוא קבע את מקום מושבו ביישוב תקוע, מראשוני היישובים המעורבים בישראל, והיה מעורב מאחורי הקלעים בהקמת בתי הספר המשלבים ביישוב, אי אז לפני כארבעים שנה. לאורך חייו פעל רבות להשכנת השלום בתוככי החברה היהודית, בצד פועלו הידוע בדבר השכנת השלום שבין ישראל והעמים.
במאמר זה אבקש לתאר את עמדתו הייחודית של הרב פרומן בדבר המפגש שבין אנשים בעלי זהויות שונות ומפגש בין מגזרים שונים. עמדה זו עולה משיחות עימו ומכתביו השונים, ומלמדת אותנו כי החיים המעורבים והחינוך המשלב אינם צריכים, ואולי אף אינם יכולים, להיוותר בעמדה המבקשת לקרב לבבות, אלא עליהם להתעלות אלי עמדה עמוקה ורחבה יותר.
האחר
הקדמה גם לתפילה
מעשה בגוי אחד שבא לפני הלל,
ובקשו שילמדו את כל התורה על רגל אחת.
אמר לו את הכלל: ואהבת לרעך כמוך.
האחר הוא הגיהינום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל-כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהינום
שלי.
בשיר זה מניח הרב פרומן את היסודות של המורכבות במגע ובמפגש עם האחר. נתחיל מההתחלה. כשקוראים על פי סדר אנו מתבוננים כבר בשם השיר ותוהים, האסוציאציה הראשונים למושג 'הקדמה לתפילה' לוקחת אותנו לאזורים רוחניים – "בטח נקרא הרהורי כיסופים שבין אדם למקום כהתבוננות או מדיטציה שלפני התפילה, אולי יהיה פה סוג של חשבון נפש או השקטה משאר הבלי העולם לפני העמידה של האדם מול קונו". אך לתוך אווירת הקדושה הזו כבר משתחלת לה תוספות השוברת את הפורמליות – 'גם', 'הקדמה גם לתפילה'. לאיזה עוד אירוע, טקס או מצב מתכוון הכותב לחבר אותנו עוד לפני שאנו קוראים את תוכן השיר? ננסה לחזור לשאלה זו בסוף העיון.
במוטו של השיר מובאים בקצרה דבריו המפורסמים של הלל לאותו גוי שביקש ללמוד את התורה כולה על רגל אחת. כאן האסוציאציה הראשונית שלנו כקוראים לוקח אותנו לשנות הילדות הראשונות, כשלימדו אותנו לשנן את האמירה המוסרית 'ואהבת לרעך כמוך', בתמימות וכמובן מאליו.
כעת אנו פונים לשיר עצמו, ובמשפט הראשון מצהיר המשורר: 'האחר הוא הגיהינום שלי'. כנגד אותה אופוריה ילדותית שאיתה באנו אל השיר, המשפט הראשון זורק אותנו לדברים קשים, לאחרות ולגיהינום, מה שלא ציפינו לפגוש לאחר הפתיחה המכוונת לדיבר "ואהבת לרעך כמוך". המשפט שולח אותנו אל הציטוט המפורסם מהמחזה של סארטר 'בדלתיים סגורות' : 'הגיהינום, הוא הזולת'. אמירה זו נתפסת כאמירה פילוסופית, ומטרתה אולי לשמוט את כל מערכת הערכים של כל אחד ואחת, משום שאיננו יכולים לסבול התנגשות עם מערכת ערכים של האחר. אותה אמירה יכולה להישמע כהתרסה כנגד מה שהאדם גדל עליו, דתו, לאומיותו או כל ערך שמושתת ביסודו. אך האמירה בשיר הזה היא הפוכה, אין זאת שבירה של יסודות מוצקים, אלא היסוד הפשוט והבהיר ביותר של הכותב בעצמו; "זה הדבר היחיד / שלי הוא פשוט וברור כל כך". וזאת כנגד כל סגנון מתפלסף – "שאין לי מה לפרש / או להוסיף עליו דבר". הדובר בשיר מקפיד להבהיר שנקודה זו היא התשתית שעליה הוא עומד. אם זאת חוויה בהירה כל כך, אזי התוצאה המתבקשת היא להתרחק מאותו זולת, להצטמצם, לשמור על עצמינו בד' אמות הבטוחות שלנו מפני אותו זולת, מפני האחר.
אך כאן מגיע ההיפוך של השיר – "שהאחר הוא גם המקלט היחיד / מן הגיהינום / שלי". מסתבר שהסכנה באה מה'אני' בעצמו. הכותב מרגיש שהוא הגיהינום של עצמו, שהוא יכול לטבוע בתוך עצמו עד כדי מוות, ודווקא ה'אחר' – אותו זולת שלא חושב כמוהו, שלא מאמין באמונתו, שלא שייך לקבוצה המדויקת ממנו הוא בא, דווקא הוא יכול להיות 'מקלט' שיציל אותו מעצמו. לכאורה יש כאן היפוך – שהרי בתחילת השיר האחר הוא הגיהינום ובסופו הוא המקלט מהגיהינום, אך מבנה השיר בנוי בצורה כזאת שהסיפא אינה מבטלת את הרישא. רוצה לומר, החוויה היסודית שבה האחר הוא שונה ממני ואני מרגיש ממנו בחילה וסטייה איננה נעלמת בשיר, אלא הופכת לתהליך. אותו משפט שמבשר בבירור ובפשטות איך האחר הוא הגיהינום משמש כהצהרה באותה מידה לכך שהאחר הוא גם המקלט היחיד מן הגיהינום. האחר עדיין יהיה אחר, הוא לא יהיה דומה לי, הוא יישאר 'גיהינום' כשלעצמו, אך 'האחר הוא גם המקלט היחיד מן הגיהינום שלי'.
מה בדיוק פרטי הפתרון? איך התהליך עובד? מתי מבינים זאת? אין אנו יודעים להצביע על כך מתוך המילים המועטות של השיר. אולי מי שחווה את החוויה הקיומית של זרות והגיע עד התהום של עצמו יכול להבין את הצורך הגדול של מקלט להצלה, אבל נדמה שעצם העובדה שיש אחר שאני מתייחס אליו ויכול להתחבר אליו מהווה מקלט, שמירה על עצמי, נותנת לי קיום. כי כשאני לעצמי – מה אני, ואנו כבר חוזרים להלל – ואהבתך לרעך כמוך. אותו משפט נאיבי שמבקש מאתנו לרצות לעשות טוב לאחרים כמו שאנו רוצים לעשות טוב לעצמנו מקבל עכשיו הבנה רדיקלית אחרת. ואהבת לרעך שהוא הגיהינום כמוך – בדיוק כמו שאתה גיהינום, זה כלל גדול בתורה! כנראה שמי שמבין את זה יכול להיכנס שוב ולהתחיל ללמוד את סוד החיים המשותפים, את סוד התורה, שהרי התורה כולה היא זו שנועדה להציל את האדם מהאגו של עצמו ולשחרר אותו כלפי האלוהים שמעליו, כלפי האדם שסביבו.
מפורסם אצל חסידים שהבעש"ט התקין לומר לפני התפילה את האמירה: 'הריני מקבל על עצמי ואהבת לרעך כמוך'. מייסד החסידות, שתנועתו שמה דגש רב על התפילה ועל עמידת היחיד מול הבורא באופן בלתי-אמצעי, דווקא הוא הכווין את תלמידיו שהדבר הראשון שיש לעשות לפני אותה תפילה הוא לקבל על עצמנו ואהבת לרעך. כהקדמה לתפילה, אין זו אמירה מוסרית שנועדה לנקות את מצפוננו מדאגה לאחרים לפני הרוחניות, אלא יש כאן הבנה פנימית שכדי להתפלל צריך לאהוב את האחר. כדי להצליח לעמוד לפני הבורא ולשפוך את שיחנו ובקשתינו יש להתחבר לאחרים. האדם שרוצה לעמוד מול בוראו צריך לצאת מעצמו קודם כול, ובכך לצמצם את האגו שלו ולהיכנס לתפילה בענווה. אך הרב פרומן מוסיף כאן חידוש נוסף, זאת "הקדמה גם לתפילה", כפי שהוא כותב, כי כנראה זה היסוד לכל פועלו של האדם בעולם בכלל, לא רק כלפי שמייא.
החיבור
כאשר אנו מדברים על חיבור, חיים משותפים, כבוד וסבלנות פעמים רבות אנו חושבים על האפשרות שבה צריך לכבד את האחר באשר הוא. כבוד זה מאפשר לנו לחיות יחד, הכבוד שאני נותן לאחרים הוא הכבוד שאני מצפה לקבל חזרה. 'חיה ותן לחיות' – מכיוון שאני רוצה לחיות, אני מוכרח לתת לאחרים את מרחב המחיה שלהם ולא לפגוע בהם. אבל גישה זו איננה מזמינה חיבור, ייתכן שהיא אפילו יוצרת ריחוק. כאשר אני מכבד את האחר, באופן חיצוני, אני אומנם לא מזיק לו אך אני גם לא מתחבר אליו. דרך החיים שהרב פרומן מציע לנו באומץ רב בנויה על ההבנה שחיים משותפים מבוססים על קבלה, דיאלוג שמתוכו יש מפגש היוצר חיבור. 'האחר' או 'הזולת' שאני פוגש צריך להשפיע עליי, להעניק לי משהו, בדיוק כמו שאני צריך לתת לו משהו.
רעיון זה מוצא הרב פרומן בפנותו למקורות תלמודיים במסכת סוכה. בין הלכות חג הסוכות מתאר התלמוד את מנהגי ניסוך המים וחיבוט הערבה במקדש. הרב פרומן טוען כי מנהגים אלו שורשם בפולחן פגאני של עמי הארצות. לטענתו, אלו מנהגים פגניים אשר המנהיגים הפרושים של בית שני קיבלו לתוך עבודת המקדש ובכך הגדילו את כוחם מול הצדוקים, שביקשו שליטה על המקדש, וסלדו ממנהגים שמחוץ לתורה הטהורה. וכך הוא כותב:
מה עניינה של הברית הזאת בין תלמידי החכמים ובין עמי הארצות הרחוקים מאוד מדקדוק במצוות? מה הביא את פשוטי העם הבורים בהלכה לעשות מעשה לטובת הפרושים?
מתוך מסכת סוכה בכללותה מתקבל רושם ברור: הקשר בין תלמידי החכמים לעמי הארצות אינו קשר סתמי של סיוע טכני חד-פעמי כי אם קשר משמעותי ומהותי בהרבה. נראה שמנהג חיבוט ערבות הוא מעיקרו מנהג של איכרים, ולא הלכה שהתחדשה בבית המדרש. אחד המנהגים שנהגו עובדי האדמה מתוך הצפייה לשנה גשומה. ואולי נהגו בו איכרים עובדי אלילים בארץ עוד קודם שהתנחלו בה היהודים…
בסיכומו של המאמר מפנה הרב פרומן את הדברים לאקטואליה של זמנו:
ברית כזאת – חיבור אמתי הרבה יותר משיתוף פעולה טקטי – היא אולי מה שמתבקש בחברה הישראלית. ברית שבה מילת המפתח איננה 'גיוס כוחות' אלא 'עידון (סובלימציה) של הכוחות' תוכל אולי להביא אותנו לשיתוף הממשי והרגיש הדרוש לנו.
ובמאמר נוסף בנוגע לשמחת בית השואבה בבית המקדש בחג הסוכות:
מכמה מקורות עולה שהשמחה הזאת מקורה היה עממי, אולי אפילו אומצה מן ההווי של עמי כנען ושאר עמי הסביבה. וגם אופייה של החגיגה היה עממי, הדבר ניכר בין השאר בגילויים השונים של פריצת המסגרות שעליהם מספר התלמוד.
ולאחר שהוא מדגים את שבירת המחיצות הללו – הן מבחינה דתית והן מבחינה חברתית – המאמר מסכתם כך:
מול מקום השראת השכינה – בית המקדש – ומתוך הקשר האינטימי עם הבורא המאפיין את חג הסוכות, מתבטלים כל ההבדלים וההסדרים הנוקשים של העולם הזה. שמחת בית השואבה עניינה הוא כנראה לבטל את החרדה מן הצפוי בשנה הבאה. 'בחג נידוין על המים' נאמר במשנה. ימים אלו של תשרי הם הימים שלפני שנת הגשם. בזמנם של חז"ל היה הגשם לא רק עניין של פיצוי בצורת, הייתה זו שאלה של חיים ומוות. בשנות בצורת מתבלטים כל ההבדלים. כל הציבור כולו חפץ חיים בשנה המתחילה עכשיו, חייו של כל אחד ואחד מונחים על כף המאזניים, והדבר בא לידי ביטוי באווירה השוויונית של שמחת בית השואבה.
האם גם העמידה שלנו בימינו מול שאלות קריטיות של חיים ומוות תביא את הציבור הישראלי לעמדה של שוויון?
מאמרים אלו התפרסמו תחילה בעיתונים 'הארץ' ו'דבר'. הרב פרומן מצא לעצמו במה דווקא בעיתונות הישראלית-חילונית-שמאלנית, אולי יותר מאשר בעיתונות של חבריו המתנחלים בימין. בהתאמה למאמרי עיתונות, הדברים קצרים ודורשים כמובן עיון רחב יותר. בתוך הקיצור המהלך כאן ברור – הרב פרומן מוצא במקורות התלמוד השפעה הדדית שבין עמי הארץ, שאינם מקפידים על כללי התורה ומחוברים להנהגת הארץ הטבעית-חילונית, לבין האליטה הדתית אינטלקטואלית. ובמקום לראות בשילוב שכזה ירידה, הנמכה של הדת, הרב פרומן מגלה כאן שותפות והדדיות. כל צד מעניק לצד השני משהו שאין לו ויחד נוצרת דתיות חדשה, עוצמתית יותר. ואף יתרה מכך, מה שנראה אולי כתרגיל פוליטי – גיוס של ההמון לטובת צד אחד במאבק על שליטה – מתפרש בסופו של דבר כהזדמנות מעמיקה של שינוי. הסיוע הפוליטי שנראה כחיצוני הופך להיות הזדמנות להעמקת הקשרים בין המעמדות של החברה ודווקא שילוב השכבה הפשוטה של העם אל המקום המקודש ביותר – בית המקדש, מעניק עומק לדת ולחברה.
הרב פרומן מסיים מאמרים אלו בשאלה: כיצד עלינו לפעול היום? הוא רומז לכך שגם כיום ניתן ליהנות מהפריה הדדית שכזו, בין הקבוצות השונות בחברה, בדומה להפריה ההדדית שהתקיימה בעבר בין עמי הארצות ותלמידי החכמים, וכל זאת מבלי להגדיר ולקטלג – מי הם תלמידי החכמים ומיהם עמי הארצות (אז זאת יוכל כל אחד ואחת לדמיין בעיני רוחו, בהתאם להשקפתו).
ואתה שלום וביתך שלום
על קומה זו בנה הרב פרומן קומה נוספת. לא די במפגש עם האחר. לא די בהפריה הדדית, שבה מתעשרים הצדדים השונים אלו מאלו. הוא לימד אותנו שעלינו לשאוף אל הגדרות חדשות, הגדרות שונות מן המקובל, שאינן מקטלגות על פי המראה החיצוני, על פי ההשתייכות הסוציולוגית וכדומה, אלא על פי עומקם של דברים, על פי מה שנגלה כשמביטים לעומקו של הקנקן ולא רק מביטים בו מבחוץ:
מה זה דתי? דתי זה עמוק! להיות דתי זה להיות עמוק. ומה שהוא עמוק – הוא דתי. הסופר עמוס עוז אמר לי עוד לפני הרבה שנים: "לךָ, מנחם, אני יכול לומר שהספרות שלי היא ספרות דתית". זו שאלה אם הוא צדק לגבי הספרים שלו… אבל זה בדיוק העניין – עומק הוא עניין אלוהי. לכן אני טועם בקפקא יותר טעם דתי מאשר בהרבה ספרי רבנים.
עמדה זו של הרב פרומן מובילה אל תמצית משנתו ופועלו – הבאת השלום. בריאיון מרגש במיוחד שהעניק הרב פרומן לפני מותו הוא חשף את החולשה שלו לפני המוות, את הרצון להספיק מה שלא הצליח עד כה בחייו – להביא שלום לארץ. לא רק שלום בין-דתי ולאומי, אלא שלום בתוכנו, שלום כעמדה נפשית הבאה לידי ביטוי בכל מפגש ועמידה אל מול האחר:
יש את האמירה הזאת של גרומיקו, שהיה שר החוץ של ברית המועצות: "השלום אינו ניתן לחלוקה". והמטרה שלי היא לא לעשות שלום בינינו לבין הפלסטינים. זו התוצאה. שלום בין אדם לחברו, בין עם לשכנו – זה הכול מין הפניה נפשית, הכרעה של הנשמה, שרוצה ללכת לצד השלום. […]
כשהייתי אצל ארדואן, הוא נתן לי כרכים של שירת ג'לאל א-דין רומי, החכם הסופי. רומי כותב שהאדם יכול להיבלע באדמה כמו סוכר שנמס במים. אם יש לך אוריינטציה של היבלעות, התבטלות בפני האמת האובייקטיבית, זה שלום.
כך אתה תופס אותו.
תראי, תקוע למשל, זה יישוב מעורב, ויש בו בית ספר שאשתי הקימה, ולומדים בו דתיים וחילונים יחד. כי הבעיה היא לא רק מתנחלים ולא מתנחלים, או דתיים ולא דתיים. זה הכול אוריינטציה נפשית. […] הקדוש ברוך הוא יכול לפעול גם בדרכים משונות, אבל הדרך הישירה היא באמצעות אנשים שרוצים להיות כלי לשלום הכללי. מי שרוצה להיות כלי לזה, וזו מטרת חייו, זו הדרך הישירה והפשוטה ביותר לחיות חיים אנושיים ראויים. העיקר זה להיות בן אדם, זה מה שאני אומר. […]
כשבאנו לתקוע באנו לזה, כדי להשתתף בהקמת קהילה מעורבת. מתוך כוונה שאני רוצה ללמוד, אני רוצה לקבל. אני לא רוצה לתת. אני לא עובד בשביל האמת שלי. אני עובד בשביל האמת הכללית, האובייקטיבית. בסופו של דבר השאלה היא אם אתה מתבטל בפני הקדוש ברוך הוא, או שאתה מייצג אותו. ואני מתבטל בפני אלוהים.
החיים המעורבים והחינוך המשלב הם בעת ובעונה אחת גם תרגול מתמיד וחינוך עצמי, שמוביל אל העמדה הנפשית של השלום שעליה דיבר הרב פרומן, וגם ביטוי מעשי של דרך זו. אני תפילה שהחינוך המשלב והקהילות המעורבות ילכו ויצמחו, ילכו ויעמיקו, עד אשר יתקיים בנו הפסוק: "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א, כ"ה, ו).
