בשנים האחרונות נעשה מאמץ כביר לחבר בין הציבור היהודי בישראל לגווניו לבין "התרבות היהודית". עיקר העשייה מכוונת אל הציבור החילוני. רבים חשים שככל שעוברות השנים, כך ציבור זה נעשה מנותק מן התרבות היהודית לדורותיה. פעילות ענפה זו אינה מבקשת לגרום לציבור היהודי לגווניו לחזור בתשובה ולקיים אורך חיים דתי, אלא ליצור גשר בין ההווה לבין העבר, בין היהודי-ישראלי החי במאה ה-21 להיסטוריה היהודית ולמקורות היצירה של התרבות היהודית. זאת מתוך אמונה שיצירת גשר שכזה תאפשר לשמר את הרצון של היחיד להמשיך ולהשתייך לסיפור הגדול של עם ישראל ומדינת ישראל, וכדי לאפשר ליחידים לכונן את זהותם החופשית לאור ההשראה שמעניקים אוצרות הרוח של התרבות היהודית.
והנה, בעוד שהסיפור ההיסטורי מצליח לכונן את התפקיד שיועד לו, הרי שהמקורות היהודיים על פי רוב נוחלים כישלון חרוץ. פעולות רבות המכוונות לתלמידים בבתי ספר, לחיילים בצבא ולמבוגרים נועדו לכונן גשר בין היהודי-ישראלי במדינת ישראל של המאה ה-21 לבין אותם מקורות, אך נדמה כי למעט יחידים, הרי שרוב רובו של אותו ציבור חש ניכור אל המקורות, ונקודת המבט שממנה הוא משקיף עליהם היא במקרה הטוב "אנתרופולוגית-היסטורית", במטרה להכיר את האחר, להכיר את העבר, ותו לא.
חשוב להבהיר, במדינת ישראל כיום הזהות החילונית היא זהות רב-גונית ועשירה, אין כאן ציבור שאפשר להצביע עליו כמקשה אחת ולדבריו אודותיו. יתרה מזאת, בתוך המגוון הזה יש עושר גדול מאוד של מסורות יהודיות שנשמרות – משפחה ומשפחה כמסורתה, משפחה ומשפחה כטעמה. אך, כאמור, מגמתה של התנועה הזו הינה להרחיב את ההיכרות אל מעבר למסורות המסוימות ששרדו את מהפכת החילון והמהפכה הציונית, ולהפגיש את היהדות החילונית עם מרחבים נוספים מן התרבות היהודית.
כאמור, הניסיון הזה לא עלה יפה עד כה, ועלינו לשאול את השאלה מדוע. כלומר, יש לנסות ולקיים דיון מעמיק ולבחון אם יש להגדיר מחדש את הדברים או לדייק את דרכי הפעולה. רבים יתנגדו לבחינה המחודשת הזו. חלקם יחלקו על עצם הטענה שכישלון לפנינו, יצביעו על עובדות ותהליכים כאלה ואחרים ויטענו להצלחה; חלקם יאמרו שאין פגם במטרה או בתהליך אלא בציבור עצמו, כמאמר הפתגם שנולד מעיוות דבריו של יצחק בן אהרון: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם"; וחלקם יאמרו שאנו בתחילת הדרך ועלינו להתאזר בסבלנות, עד שנראה את פירות העמל.
ואולם, כותב שורות אלו אינו נמנה עם אלה או עם אלה. לעניות דעתי הפער המתמשך בין החזון לבין המציאות מחייב אותנו להישיר מבט ולשאול את השאלות הקשות, הן ביחס למטרה עצמה והן ביחס לפעולות שנעשו עד כה כדי לממש אותה, לבחון את החסרונות ולשאול אם אפשר להעמיד במקומן דרכים טובות יותר או מטרות טובות יותר.
לא אעסוק כאן בדיון הראשון, שהוא למעשה המרכזי יותר, אלא אבקש לבחון את דרך הפעולה המרכזית שנעשתה עד כה, להצביע על החיסרון המגולם בה ולהציע דרך אחרת.
במילים אחרות, בשורות אלו אתמקד רק בשאלה המשנית: בהינתן שאנו מקבלים את הנחת העבודה לפיה יש ליצור גשר בין התרבות היהודית והציבור החילוני לגווניו, כדי להפוך את המקורות הללו למקורות בעלי השראה ומשמעות בעבור הציבור החילוני, נשאלת השאלה מה אנו מזהים כמקורות משמעותיים ה"חסרים" לכאורה בזהות היהודית החילונית, וממילא מהו המפגש שאותו אנו מבקשים ליצור בין הזהות החילונית הזו לבין התרבות היהודית.
טענתי היא שבאופן לא-מודע, על פי רוב, כאשר מפנים את המבט אל הציבור החילוני ובוחנים מה טיב היחסים שלו עם התרבות היהודית, עושים זאת תוך פזילה מתמשכת אל הציבור הדתי ואל המסורת היהודית במובנה הדתי. מתוך כך נוצרת השוואה לא בריאה בין הציבור החילוני והציבור הדתי, וממילא גם מיקוד לא מדויק של הבעיה ופתרונה. שכן, במרבית המקרים כאשר אנו מבקשים להצביע על אותם חוסרים שקיימים בזהות החילונית ביחס לתרבות היהודית, למרבה הפלא אנחנו מקבלים רשימה דומה מאוד, דומה מדי, לרכיבים שהם מרכזיים בתרבות היהודית הדתית: הסידור, בית הכנסת וכל הכרוך בהם, לימוד התורה ובעיקר התלמוד וכדומה. וכך, למעשה מצטמצמת באחת התרבות היהודית במובנה הרחב לארון הספרים היהודי, ואפילו ארון הספרים היהודי הולך ומצטמצם לכדי אותם מרכיבים שניתן למצוא בזהות היהודית הדתית או היהודית-מסורתית.
אם כן, הכשל כאן הוא כפול: ראשית, בעצם זיהוי הבעיה, שכן החוסרים לא נמצאים רק שם. ילדים הגדלים כיום בחברה החילונית לא די שאינם מכירים משנה ותלמוד, באותו האופן הם גם לא מכירים אמנים יהודים פורצי דרך, כאופנהיים וגוטליב, ואף לא פורצי דרך דוגמת שפינוזה, פרויד, כהנוב ורבים אחרים. דוגמאות אלו הן רק דוגמאות אחדות, וניתן היה להציב רשימה ארוכה של אמנים, יוצרים, הוגים ופורצי דרך יהודים, אשר יהדותם אינה נמדדת רק בהקשר התרבותי שאליו נולדו, אלא גם ביצירתם ובמסרים על אודות הזהות היהודית-חילונית שלהם עצמם.
אך יתרה מכך, הבעיה היא בעצם יצירת האנלוגיה הכמעט חד-משמעית בין המושג "תרבות יהודית", שיכול לשאת בחובו משמעות רחבה, צבעונית, תוססת ועשירה, לבין המושג "ארון הספרים היהודי", שאף אם זה מרחיב את שעריו באופן יחסי, ומכנס תחתיו לא רק את התלמוד והרמב"ם, אלא גם את א"ד גורדון וביאליק – הוא נותר במחוזות הטקסטואליים ולא מרחיב את מקומו ומאריך את מיתריו.
תרבות יהודית
המושג "תרבות" מקפל בחובו מגוון משמעויות. לא אחת כאשר אנו חושבים על מושג זה, עולות מילים שרבות מהן קשורות לעולם היצירה: תיאטרון וקולנוע, ספרות, שירה, אמנות פלסטית וכדומה. בדומה לכך, כאשר אנו חושבים על דמויות מפתח בעולם האמנות, "אנשי תרבות", עולות על פי רוב דמויות של סופרים, ציירים, שחקני תיאטרון ומשוררים.
אך מה מתרחש במושג תרבות שעה שמוסיפים לו את המילה: "יהדות" בצידו, ויוצרים את המושג: "תרבות יהודית"? פעמים רבות מתחולל היפוך גמור ביחס למושג תרבות, והמושג הרחב, הצבעוני, התוסס, פורץ הגבולות, העכשווי והעשיר בכישרונות נעשה בבת אחת למושג חד-ממדי הבא לידי ביטוי בעיקר בארון הספרים היהודי, כאמרתו של רבי סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
אמנם ברבות השנים הלך והתרחבו אופקיה של "תרבות יהודית" זו, במובנה הצר, ואל ארון הספרים שכלל בעיקר ספרי הלכה ומנהג, פרשנות המקרא ופרשנות התלמוד הלכו והתווספו יצירות רבות: שירה עברית חדשה, סיפורים קצרים וארוכים, מאמרי דעה לבלי סוף, הממלאים את הארץ מים עד ים וכדומה. ובכל זאת, מקומו של הספר והמילה הכתובה המשיכו לזכות למקום מרכזי ב"תרבות היהודית", עד כי לא אחת המילה הכתובה ו"התרבות היהודית" הן כמילים נרדפות.
ואכן, לאורך מאות בשנים של היסטוריה יהודית כל האמנויות האחרות, גם אלו שכבר הצליחו למצוא להן מקום בדברי ימי ישראל, היו כה מעטות עד שהן כבטלות בשישים ביחס לספרות הכתובה. ואפילו בימינו אנו, כאשר קמים מוסדות חופשיים המבקשים לבנות ולהבנות זהות יהודית, אשר יכולים לבחור ולעצב את דרכם מבלי שהם מחויבים לכאורה למסורת כזו או אחרת, הרי שהספרות הכתובה בלימוד וביצירה תופסת מקום נכבד מאוד, שרק החינוך החברתי וההתנדבות משתווים אליו, אך ודאי שלא "תרבות יהודית" במובנה הרחב של המילה, המכוון לתרבות על כל גווניה.
במילים אחרות, התרבות היהודית שהוצעה עד היום לציבור החילוני לא הייתה תרבות יהודית במובנה הרחב, אלא תרבות יהודית הדומה להפליא לתרבות היהודית-הדתית. לא רק בתכנים שהיא הציעה, תכנים הקרובים במידה רבה לעמדה דתית, אלא גם בסגנון ובצורה: למידה היוצאת מתוך הטקסטים ונשארת בגבולותיהם, ולא הופכת לתרבות חיים עשירה וססגונית.
ועל כן, עוד לפני שאנו חוזרים ודנים בשאלה המרכזית על אודות הצורך והאפשרות ליצור גשר בין הזהות היהודית החילונית בישראל לבין מקורות היהדות, יש לנסות לפסוע בדרכים אחרות מהדרך המקובלת כיום. בפסקאות הבאות אבקש להציע דרך אחת, מתוך כמה דרכים שניתן להציע, שמרחיבה את השערים ומאפשרת מפגש אחר עם התרבות היהודית, שאינו מסתכם במקורות טקסטואליים בלבד: דרכה של האמנות היהודית.
אמנות יהודית – קולות חדשים בבית המדרש
במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות היו ניסיונות כאלה ואחרים להרחיב את גבולותיו של המושג "תרבות יהודית". כך אפשר להזכיר את הקמתו של בית הספר לאומנויות "בצלאל" על ידי בוריס ש"ץ. יצירות ומחקרים נכתבו במרוצת הדורות ונשאו לא אחת את הבשורה לפיה ה"תרבות היהודית" אינה מתחילה ונגמרת בספרות הכתובה אלא שאופקיה האמנותיים רחבים הרבה יותר. יחד עם זאת, רעיונות אלו נותרו בשולי הזהות היהודית והותירו את ה"יהדות" לחוד ואת ה"תרבות" לחוד, כך ש"התרבות היהודית" במובנה הזהותי והחינוכי נותרה סביב עולם הספר, ואילו "התרבות" שצמחה על ידי יהודים ומתוך היהדות נותרה כתרבות שאינה בהכרח עומדת בליבת הלימוד והעשייה של מערכות החינוך ובתי המדרשות המגוונים שייסדו את מכונם על העמקת הזהות היהודית – תהא זו אשר תהא. התרבות במובנה הרחב נותרה כקישוט בעלמא, ולא כתוכן המרכזי, בדומה לאותם פיתוחי חותם שנעשו בתשמישי הקדושה, שפארו את אותם חפצים, אך נותרו בשולי הדברים אל מול תשמישי הקדושה עצמם.
הרחבת המונח "תרבות יהודית" אינה נחתמת באמירה העקרונית על דבר משמעותו, אלא פותחת למעשה את שערי בית המדרש למגוון דמויות ומגוון קולות שלא יכולים היו למצוא את דרכם אליו, אל חיי העיון והמחשבה, אל השיח הישיר הדן בסוגיות היסוד של הזהות וביסודות המחשבה של האדם.
פתיחת שערי בית המדרש היא כפולה, הן בהפניית המבט אל העבר והן בנשיאת העיניים אל העתיד: בהיבט ההיסטורי הרי שצירופם של האמנים היהודים אל בית המדרש מאפשרת להביא קולות שעל פי רוב לא נשמעו מבין הספרים הכתובים. הן במובן הראשוני ביותר של דמויות ועמדות שלא בהכרח משתקפות מהספרות הכתובה, שהייתה לאורך שנים ארוכות רבנית בעיקרה; והן במובן העמוק של חיים יהודיים שמעצם היותם סובבים סביב האמנות מביאים עמהם פתיחות מסוג אחר אל העולם התרבותי הרחב. שכן, מלאכת הציור, החל מהפקת הצבע, דרך לימוד השימוש בכלים שונים ועד להעמדת קומפוזיציה או יצירת פרספקטיבה נלמדה במחוזות שאינם מחוזותיה של המסורת היהודית. וממילא חייהם של רבים מן האמנים היו מלכתחילה בעלי ריבוד ומורכבות אחרת מזו שהייתה נחלתם של יהודים רבים אחרים, וודאי של רבנים רבים, שלא עירבו בזהותם סגנונות שונים כאלו של צבעים.
ובהיבט העכשווי, הרי שהשימוש בשפה האמנותית מרחיב את שורות בית המדרש בכך ששפה זו מזמינה גם אנשים רבים שאינם בהכרח אמונים על שפת המקורות להצטרף אל הדיאלוג ואל החיפוש, אל הבירור והשיחה הזהותית: הן אנשים שהאינטליגנציה החזקה שלהם אינה בהכרח זו הלשונית-מילולית, אלא המרחבית, והן אנשים שלא גדלו על ברכי ארון הספרים היהודי, והם אינם מבינים את פשר מילותיו, כמו שתיאר ביאליק בשירו "לפני ארון הספרים", בעוד שהשפה האמנותית נגישה עבורם ומאפשרת להם לעמוד כשווים אל מול הרעיונות והרגשות שמעוררים בהם ציורים כאלה ואחרים, מבלי שהם צריכים לחוש שישנם פערים שעליהם לגשר מעליהם כדי להצטרף אל השיח.
נוסף על כך יש לומר שהאמנות שובה לב וקוסמת לרבים יותר מאשר מדרש או מאמר, ועל כן בכוחה של האמנות למשוך את ליבם של רבים לבוא ולהצטרף אל מעגל הלומדים והלומדות, התרים והתרות, היוצרים והיוצרות – הבונים יחד ולחוד את זהותם.
במידה רבה בחברה היהודית בת זמננו – בישראל ואף מחוצה לה – תהום פעורה בין שני העולמות שרק חיבורם יכול להוליד את אותה "תרבות יהודית" מעוררת השראה שאליה אנחנו שואפים: מחד, היצירה האמנותית ודאי ממשיכה להתכתב עם אותיות המסורת השחורות הכתובות על גבי דפים מצהיבים, אך התכתבות זו הולכת ונעשית צרה יותר, דלה יותר, חד-ממדית, וקשה עוד לראות בה את כור מחצבתם של היוצרים. ומאידך, בתי המדרש, אף החדשים שבחדשים, עדיין נותנים את הבכורה לאות הכתובה, ואילו יצירות המכחול והאזמל עודן מונחות בקרן זווית. היו ניסיונות קודמים, וחלקם אף הצליחו בשעתם, להרחיב את שורות בית המדרש במקורות אומנותיים ובלומדים נוספים, שהיצירה האמנותית קרובה יותר לליבם מאשר הספרות הענפה של ארון הספרים היהודי.
עלינו להתחיל ולפסוע בדרכה של האמנות במפגש שבין היהודים לגווניהם לבין מקורות היהדות בכלל, ובתכניות הלימודים בפרט. כך יוכלו אולי מקורות היהדות לתפוס את המקום המשמעותי שלהם כמקורות מעוררי השראה עבור רבים בציבור, שאינם מוצאים את ההשראה והרוח במקורות הקאנונים של ארון ספרים היהודי.
דברים אלו, האמורים לגבי האומנות היהודית, נכונים גם במגוון רחב נוסף של יצירות ומקורות מן התרבות היהודית העשירה והמגוונת. אם חפצים אנו בתרבות יהודית-ישראלית ששואבת את השראתה מהתרבות היהודית לדורותיה, עלינו לעשות כל מאמץ שהמפגש עם רבדי התרבות יהיה מגוון, עשיר, צבעוני, תוסס, רב-גוני, מפתיע, מחדש, ולא לסבור שיש גוף ידע מסוים שאליו תמיד צריך לשוב ולחזור, לא להישאר בגבולות הידועים של ד' אמות של יהדות.
