על הקיר תמונה

לא התאמתי לתמונה.
הייתי
גלות רפה
מרוקו הייתי…
חריש עמוק
היה צריך בי לעשות,
לתקן
שאכנס כבר לתלם
(מתוך השיר: חריש / שושנה קרבסי)

כותרת מאמר זה לקוחה מן השיר "שיעור מולדת", שיר ארץ ישראלי ידוע שאת מילותיו כתב עלי מוהר בשנות השבעים של המאה העשרים, ללחן של אפרים שמיר. שיר זה זכה להערכה רבה והוכר כאחד משירי הדגל של מוהר. להקת "כוורת" הייתה הראשונה לבצעו, בשנת 1975 (ואחריה ביצעו אותו רבים נוספים), וחיש מהר הוא והפך לנכס צאן ברזל בשירה הישראלית.

השיר פותח בזיכרון ילדות מתמונות שהתנוססו על גבי קירות בית הספר ונשאו מסר אודות חשיבות העבודה העברית החקלאית בארץ ישראל, המסמלת את שיבת עם לארצו, קוממיות, נטיעה ובנייה מחודשת:

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה.

בתמונות מיוצגים האיכרים כגיבורי תרבות, שעיטרו את בתי הספר במדינה העברית הצעירה.

וממשיך השיר ומפרט:

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטיר בילדותנו
שהיתה יפה.
וכך בדמיוננו
התרבו פלאות:
הפטישים נגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

"כך זה היה, פשטות רכה", שיתף עלי מוהר בזיכרון מתוק, והפליג בדמיונו אל כלי 'הפלחה' השרים ברון על רקע נוף כרמים ושדות, ובעליהם: יוגבים, כורמים ולצידם רועים. זיכרון הילדות המתוק, עטוף בתחושת מוגנות של 'פשטות רכה', הפך לזיכרון מר אצל המשוררת שושנה קרבסי, ילידת עיירת פיתוח בצפון הארץ, נצר למשפחת עולים ממרוקו, שהפשיטה מילים אלה מצורתן המקורית וביטאה את הפער בין ייצוגי המסר החינוכי של הממסד לבין תמונות ילדותה וייצוגי התרבות שלה, שגרמו לה להרגיש ביושבה שם כב'גלות רפה':

לא התאמתי לתמונה.
הייתי
גלות רפה,
מרוקו הייתי…

"התמונה שהתנוססה בכיתה ובבתי הספר תמיד: הקיבוצים, אדוני הארץ, הייתה הוויה רחוקה ממני", כך סיפרה קרבסי וחשפה כאב אישי הבא לידי ביטוי בשירים נוספים שבהם משוחחת המשוררת עם מוריה מן העבר:

… ואני שנותרתי אחרונה
לי אמרה המורה:
היי קבוצת הביקורת –
בלי מים בלי אדמה בלי אור…

לא סלחתי למורה טובה
על צחוקם הלעגני של חברי לכיתה
לנוכח בצלי המצומק
וזנב לו קטנטן.

הו, נקמתי המתוקה, המורה טובה,
בגנתי בצלים בצלים בצלים מלוא הערוגה…

וכן עולה נימה דומה מן השיר "שברים":
… מה ידעת על שברים, המורה מאירה,
שאת באת ללמד אותנו על שברים
שאני ילדת שברים הייתי…

עוצמת הרגשות וכאב אי-השייכות המובעים בשיריה של קרבסי מעידים, לא פחות ממחקרים משדה הפסיכולוגיה והחינוך, על החשיבות ביצירת תחושת שייכות של התלמיד לקהילת בית הספר. תחושה זו בכוחה להעצים את יכולותיו האישיות, הלימודיות והחברתיות – או לפגוע בהן. עוד אנו למדים על כוחם של מסרים חזותיים המבקשים להיות חלק מעיצוב הזהות של התלמיד הבא בשערי המוסד החינוכי, וכמה משמעות יש לתמונה על הקיר שהופכת ילדה צעירה לשייכת או בלתי-שייכת.

והנה אני נזכרת באחת מן השאלות הראשונות שעלו בישיבת היכרות ראשונה עם צוות הניהול של עמותת 'מיתרים', אי אז בספטמבר 2016. ביושבנו סביב שולחן עגול באגף מורשת בבניין לב-רם של משרד החינוך בירושלים, תהינו אז יחד האם וכיצד ניתן יהיה לזהות בית ספר משלב כאשר נעבור את ספו? האם יהיו לו סימני היכר משלו? נדמה שלא בכדי עלתה שאלה זו כבר בניסיונות הראשונים לברר שאלות של זהות אודות בתי ספר משלבים, לעמוד על מאפיינים ולתהות כיצד יכול הקהל המגוון הבא בשעריהם לבוא לידי ביטוי.

בביקורינו הרבים בבתי הספר המשלבים נפגשנו עם דגמים מגוונים של מוסדות חינוך אלה: חלקם תחת הפיקוח הממלכתי, חלקם תחת פיקוח החמ"ד; חלקם בישובים קהילתיים ובעלי מרחבים, חלקם במרחבים עירוניים, חלקם ותיקים חלקם צעירים ועוד ועוד. לעתים מתנוססת תמצית החזון על קיר בית ספר או מוצגת על כותל בחדר המנהלת, אך ברשימה זו אבקש להתמקד בייצוג חזותי של חזון בלתי-מילולי בבית ספר משלב אחד.

בית הספר המשותף תל-אביב

בית הספר המשותף תל-אביב, שצמח כמסלול 'משלב' בבית ספר ממלכתי שאיננו 'משלב', הוכר כ'משלב' בראשית שנה"ל תש"פ ואז גם עבר למשכנו בלב שכונת נווה עופר בדרום תל אביב. המבנה מבנה תלת-קומתי רחב ומלבני שמרכזו פתוח לשמים. לצופה מבחוץ, נדמה במבט ראשון כי זה מבנה תעשייתי שנועד לשימוש מסחרי, אך הכניסה לתוכו מגלה את צפונותיו.

בקומת הביניים של המבנה בן שלוש הקומות מתרכזות מרבית הכיתות, חדר המורים, חדרי ההנהלה והספרייה, לאורך שתי צלעות ארוכות של קירות וחדרים. את הקירות המחופים בלבנים צבעה עיריית תל אביב-יפו באדום, ולאורך המסדרונות הארוכים הוצבו לוחות קיר גדולים מלבניים, מכוסים בשטיחים אפורים המאפשרים תצוגת תכנים מתחלפים. באלה נאספו תוצרי למידה של נושאים נלמדים לפי שכבות גיל, והייצוגים המגוונים שלהם משקפים בצורה נפלאה את הקהל המגוון של הקהילה הלומדת.

על גבי לוחות אלה נתבקשו תלמידי השכבות השונים לתלות תמונות המייצגות נושאים שונים, לאור תהליך לימודי שהתרחש בכיתות ובהתאמה לביטוייו בבתיהם. התמונות שנאספו בלוחות אלה, לא רק "מקשטות" את המרחב, הן מהוות סביבת למידה ועבודה באמצעות היצג של תוצרים (פרזנטציה) על ידי תלמידים לפני חבריהם, וכן מזמנות שאלות ונושאים לדיון בכיתות. כך נחשפים התלמידים למגוון הרחב של הייצוגים. בחזונה של המנהלת תיקה אלקלעי-מימרן, לוחות אלה יהוו מצע ללמידת מקצועות לימוד שונים, כגון היסטוריה וגיאוגרפיה, ויזמנו תרגילי חשבון או מיומנויות של מיון או השוואה וכיו"ב.

כאמור, הלוחות מהווים אמצעי למידה, וככאלה הם מביאים לכדי ביטוי את הנושאים שנלמדים בשכבות השונות. למשל: ביטוי לשבת המשפחתית; חפץ משפחתי; ספר אהוב בבית; הקהילות שמהן באו הסבים והסבתות ועוד. כנגזרת מאופיו הייחודי של בית הספר כל לוח מייצג גיוון ורב-תרבותיות.

תמונה כללית של מסדרון ולוחות

כך, למשל, בלוח השבת שכותרתו "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נ"ח, י"ג) נתבקשו התלמידים לייצג את עונג השבת שלהם. מגוון התמונות כלל טיולי טבע או אופנים, משחקים, שולחן ערוך לשבת ועל גביו מפה לבנה, יין, גביע וחלות; תמונה אחת או שתים מספרות כיצד המשפחה אוהבת לארח, ומשפחה אחרת אוהבת להתארח ולהתכנס יחד בביתם של סבא וסבתא. מאחרת למדנו כי הבילוי המשפחתי המועדף הוא הכנת פנקייקים לארוחת בוקר משפחתית. ומשפחת בן דיין מינקה אוהבת "לנוח, ללכת לבית הכנסת לפגוש חברים, והכי הכי לשמוע סיפורים".

בלוח "חפצים ותשמישי קדושה" הובאו כמה שורות משירה של נעמי שמר, "חפצים אישיים", ותועדו עליו חפצים שעוברים במשפחה הנושאים סיפורים מעניינים ומגוונים. בתמונות מיוצגים מגוון תשמישי קדושה (מזוזה, פמוטים, חנוכיה, גביע, שופר, רקמות יד ועוד), לצד אוסף בובות הילדות של משפחת רוזנבלום. בבית משפחת פרי נשמרה מכונת הכתיבה של סבא רבא של עלמא, שהביאה ארצה, ו"כמו סבא רבא שלה, גם עלמא אוהבת סיפורים". ולקינוח כד חרס עתיק שמחזיקה בידה נעמי רובנס, מתנה מאוסף של דודה של סבא חנן.

הלוח "בית וספר" כלל מגוון ספרי ילדים על רקע התרחשויות משפחתיות של קריאה או הקראה, לצידם בא גם סידור;

אברהם אבינו, ראש הממשלה דוד בן גוריון וסבתא רבא מימי, שהצליחה להציל ברוב תושייה את משפחתה מן הקלגסים הנאציים – הם מקצת גיבורי הילדים כפי שמצאו ביטוי בלוח "הגיבור שלי".

"לוח הקהילות" מאיר פנים שונות של רב-תרבותיות. תמונה של סבא רבא כילד, מנגן בכינור, מצולם עם סבא רבא שלו שהיה רב מקובל מופיע בלבוש חסידי מזרח אירופי, לצד תמונת חתונה משפחתית מרובת משתתפים של "סבא רבא רבא וסבתא רבתא רבתא" מאיראן. תמונה אחרת היא של "סבא וסבתא של אבא עם חבריהם מיוון, על ספינת המעפילים "חביבה רייך" בהגיעם לנמל חיפה (1946). על השלט כתוב "שמרו את השער פתוח, איננו אחרונים". סביבה תמונת קהילה ממקסיקו סיטי, ותמונה של "שכונת מחלול שהייתה צריפים על חוף הים בתל אביב". פגשנו קהילות מפריז, פולין, צ'כוסלובקיה, טרנסילבניה ועוד ועוד.

כפי שניתן לראות, הלוחות הלימודיים מייצגים כולם תהליך למידה וחקירה של הלומדים, כך שהתוצרים מייצגים את הריבוי והגיוון המאפיינים את בית הספר. אותה תפיסה עצמה של ייצוג אישי ויצירת שלם חדש מיוצגת בכניסה לבית הספר באמצעות שלוש יצירות שונות:

תמונת מסדרון הכניסה עם שלוש היצירות

האחת, סבכות עגולות ועל גביהן תלוי פסיפס צילומי תלמידים ומורים סביב המימרה הלקוחה מן התלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף נח, עמוד ב) "כשם שפרצופים שונים כך דעתם שונה".

השני, מימין לדלת הכניסה, עץ עשוי קרמיקה עטור עלים. זהו סמל בית הספר שנלמד עוצב ונבחר על ידי משפחות בית הספר בשנת תש"פ. כל עלה נוצר על ידי תלמיד ממחזור א שבחר מה יהיה המסר שאותו יחרוט על העלה שלו. על המלאכה ניצחה אם אומנית. העלים כוללים על פי רוב ביטויי העצמה. מתחת לעץ הכתובת: "ואהבת", והחתימה "המשותף תל-אביב".

היצירה השלישית תלויה מעל פינת ישיבה, יצירת טלאים, בת 28 ריבועים ועוד אחד מרכזי. בטלאי המרכזי הגדול מיוצגת כיתה: ג1, מחזור א, משותף תל אביב. ובתוכו טלאי בתוך טלאי עם הציטוט משירו של מוטי המר "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". ממרכז היצירה אנו לומדים שהיא משויכת לילדי כיתה ג' – המחזור הראשון בבית הספר הצומח, ולצידה מובא ההסבר הבא, תחת הכותרת:

"שיוויתי ה' לנגדי תמיד"

שמיכת טלאים

ילדי וילדות מחזור א קיבלו בכיתה
ג' סידור רינת ישראל מההורים. זו
היתה הזדמנות עבור ההורים למסור
לילדיהם.ן מסר משפחתי, שיהיה תלוי
תמיד לנגד עיני הילדים והילדות כמו
פרוכות לארון הקודש, עליה כתוב
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
כל משפחה יצרה טלאי עם המסר –
ששמר על הרצף החינוכי מהבית לבית הספר.
כך נוצרה 'שמיכת הטלאים' הכיתתית
– שמיכת הטלאים הזו עם המסרים,
אותם שיוו הילדות והילדים לנגד עיניהם – תמיד.

את המסר בכל ריבוע וגם את אופן עיצובו בחרו ההורים על פי מה שביקשו להעביר לילדם. הציטוטים מגוונים וכוללים ביטויים או פסוקים מספר התנ"ך, מן הסידור וממקורות היהדות השונים, משיריה של לאה גולדברג ומשירה עברית בת זמננו, מאמרות ופתגמים לצד ציטוט מד"ר סוס.

הטלאים חוברו ליריעה שלמה וססגונית על ידי אחת האימהות, והתוצר המוגמר נחשף לעיני ההורים וילדיהם יחד, כפי שחושפים פרוכת חדשה בהיכל בית הכנסת או מסירים לוט, וזאת בבוקר של לימוד משותף, שכלל בתוכו את לימוד המסרים, לצד המסר המרכזי: כל אחד מן הטלאים עומד בפני עצמו, ובד בבד הוא חלק ממשהו גדול.

כך, כל יצירה עומדת בשלמותה, והמעיין בה מגלה את מגוון הקולות.

גישה חינוכית זו, כך נראה, באה לידי ביטוי גם במרחב הפתוח: הקומה האחרונה של בית הספר היא מרחב פתוח, ומהווה מגרש המשחקים של התלמידים. 'החצר' מגודרת סביב בגדרות ברזל, ואת הגדרות מעטרים אינסוף כפות ידיים צבעוניות שיצרו הילדים בעצמם. גם פה מתרשם העומד מתמונת נוף כוללנית המורכבת למעשה משלל פרטים המייצגים כל ילד וילדה.

למרות הגיוון בטכניקות, בצבעים, בחומרים ובנושאים, ניתן לראות מכנה משותף ליצירות המעטרות את החלל הבית ספרי. מסדרונות בית הספר מהווים מרחב למידה שבו מיוצג הקול האישי של כל תלמיד ותלמידה. הנושאים המשותפים ותהליך הלמידה מזמנים ייצוג אישי שהופך לחלק משלם חדש, הגדול מסך חלקיו.

למרות המבנה המאתגר ואולי דווקא בגללו הצליח בית הספר המשותף בתל אביב לגייס את המרחב ולייצג באמצעותו את רוח בית הספר, זו המבקשת לקדם שיח מרובה דעות, להנכיח קולות שונים, ללמוד, להכיר ולכבד את המגוון הקיים בחברה הישראלית. המיקוד בתוצרי למידה בהתאם ליכולות והעדפות של כל לומד ושילובם בתוך יצירה משותפת הנותנת ביטוי לכל קול, מעצים את תחושת השייכות של הפרט ומשמיע את קולו בתוך מנעד הצלילים הבית ספרי. בנוסף, הוא הופך את המרחב לכר נרחב של פעילות חינוכית חווייתית, המיישמת הלכה למעשה את חזונו של בית הספר המשלב ורוח החינוך המשלב, המתמקדים בילד כמרכז ההוויה הבית ספרית, ויוצרים לו קרקע המתאימה לו באופן אישי בתוך מרחב רב-גוני.