מי אמר שקומיקס מיועד רק לילדים?
ספרו של יניב טורם, 'הֵלֶךְ – שיטוט חזותי בין דת לדתיות', מביע רעיונות עמוקים ושאלות נוקבות באמצעות איורים ומילים, ויותר מכך – בעזרת מערכת היחסים שנוצרת בין השניים. הספר הוא פרי לימודיו של טורם לתואר שני במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והוא עובר בשתי נקודות ציון משמעותיות נוספות: ספרו של מיכה גודמן 'חזרה בלי תשובה' ושיחת מרפסת של יניב ואביו על כוס וויסקי בבית ההורים ביישוב מצפה הושעיה:
"אני לוקח את ההקדמה של הספר של מיכה גודמן ומביא אותה לשיחה שלי ושל אבא שלי, כך שבספר שלי נוצר משולש של יניב / אבא / מיכה, כשבכל פרק מופיעות שתיים או שלוש מהפינות שלו (רק בפרק האחרון אני מופיע לבדי) כך שנוצרת ביניהם מערכת יחסים סבוכה המשלבת טקסטים ואיורים. אני ואבא מדברים על חינוך, קהילה, גידול ילדים, בחירות ורגשות אשם – אבל גם על הרגעים בהם אנחנו זורמים ולא עוצרים לשאול שאלות״.
״טקסט קוראים בצורה אחת בעוד שדימוי חזותי קוראים בצורה אחרת: בספר שכולו מילים אנחנו מוגבלים רק לשפה בה הרעיונות בנויים כמו שרשרת פנינים, ומופיעים בצורה ליניארית האחד אחרי השני. באיור או בדימוי חזותי מודפס אנחנו רואים את התמונה בבת אחת וכל חלקיה נגלים יחד. החיבור בין שתי צורות ההבעה הללו מאפשר לייצר אמירה מורכבת. כך למשל, בשעה שבאיור רואים אדם מתפלל – הטקסט מתייחס לספקותיו בנוגע לאמונה".
לא רק המפגש בין האיור והמילה שבספר יוצר מורכבות, אלא גם הנושאים בהם נוגע טורם בנויים משכבות שונות:
"השכבה החיצונית של הספר מתעסקת בנושאים כמו דת או קיום מצוות, אולם זהו רק רובד אחד. בשכבה הפנימית הספר מדבר על פערי דורות, על מתח בין הורים לילדים ועל האופן בו מקיימים דיאלוג כשלשני הדוברים בו יש תפישות שונות זו מזו. לכן הספר יכול להיות רלוונטי בהקשרים רבים של מפגש בין-דורי ולמעשה של כל מפגש בין שני עולמות. השיחה שמתועדת בספר עם אבא התקיימה במציאות – זו היתה שיחה של שעתיים וחצי שהוקלטה ותומללה, אבל קדמו לה הרבה דיבורים צפופים שאפשרו לשיחה שלבסוף היתה הבסיס לכתיבה, להיות אינטימית וזורמת. רציתי לדבר עם אבא על הספר של גודמן כי אני אוהב להתייעץ אתו ומעריך את הדעה שלו בהרבה תחומים. כך שאחרי כמה שנים טובות של שתיית וויסקי במרפסת בערבי שבתות עם סיום הארוחה, כשבאתי אליו עם הבקשה להקליט שיחה בינינו על הרעיונות של גודמן, זה כבר היה נורא טבעי לפתוח את הדברים ולדבר עליהם".
בספר הולך טורם על הקצה ופורם הרבה מוסכמות, אבל בחייו הזוגיים הוא מעדיף דווקא את המונח 'אמצע':
"שירלי אשתי גדלה בקיבוץ שובל בנגב, קיבוץ של השומר הצעיר. אני גדלתי במצפה הושעיה, יישוב דתי בצפון, שנינו הגענו לירושלים לצורך לימודים וגרנו במשך ארבע שנים במרחק מספר דקות הליכה מבלי שנכיר. לקח לי זמן להגיע לבשלות לצאת עם בחורה חילונית. מדובר בתהליך שעברתי, שכלל בעיקר ניפוץ פנטזיות. אנחנו רוצים שבני הזוג שלנו יהיו דומים לנו, יחלקו את אותה השקפת עולם, את אותו בית גידול. שנגיע מבתים דומים. הפנטזיה הזאת הובילה אותי, באופן טבעי, לצאת עם בחורות דתיות. אבל כשפגשתי את שירלי גיליתי שיש לנו המון במשותף, הרבה ערכים דומים, תפיסת עולם זהה – למרות שגדלנו בבתי גידול שונים. אנחנו סוג של ממוצע של הבתים שגדלנו בהם, במובן הכי חיובי שלו. ממוצא כמי שמצליחים לקחת את הטוב משני העולמות ולשלב את הערכים הטובים מכל בית שהגענו ממנו. קשה להגיד בשלב הזה מה תהיינה ההחלטות שלנו בצמתים בעתיד, מה שאני כן יודע זה שאנחנו מכבדים זה את השקפת עולמו של זו ולכן תהיה הסכמה – גם אם אני לא יודע לומר היום מהי או לאן היא תוביל״.
יניב טורם, בן 34 נשוי לשירלי, גר בירושלים מעל עשור, ורואה בעצמו 'מאייר ירושלמי'.