מבוא לפירוק והרכבה של יהדות ישראלית
בעשורים האחרונים עוברת היהדות הישראלית תהליכי התגבשות והתחדשות, על רקע "שחיקתן המואצת של שלוש קבוצות ישראליות; שחיקתה של הישראליות ההלכתית. שחיקתה של הישראליות המסורתית, ושחיקתה של ישראל החילונית" (רוזנר ופוקס, 2018, 27). השחיקה של קבוצות ישראליות אלה הצמיחה "שוק פרוע וכאוטי" של תרבויות וזהויות יהודיות, אשר היהודים בישראל בוחרים בו את זהותם המתחדשת (שם, 31). גם אורי אורבך טוען כי מתקיימת "דתיות בופה"; מרחב יהודי-ישראלי עתיר זהויות שממנו כל אחד בוחר את הזהות הישראלית-יהודית המתאימה לו (בתוך: גל-גץ, 2011, 58). השונות הזהותית במרחב היהודי-ישראלי אינה נוכחת רק בהבדל הבינרי בין דתיים וחילונים, אלא מתבטאת במגוון סוגי דתיות ומגוון סוגי חילוניות, רצף של זהויות: דתיים לייט, דתל"פ – דתי לפעמים, דתל"ש – דתי לשעבר, דתי-לוני, מסורתי-אשכנזי, מסורתי-מזרחי ועוד. "בופה" הזהויות מתקיים כחלק מדה-קונסטרוקציה של הזהות היהודית-ישראלית; פירוק קבוצות והתמוססות גבולות זהותיים מחד גיסא, ובנייה של זהויות וחיבורים בין קבוצות מאידך גיסא. מצב זה מאשש ומדגים את טענתם של מארי דאגלס (Daglas, 1975) וברונו לאטור (Latour, 1993) כי ההגדרות של דת וחילון נמצאות כל העת בתהליך של "טיהור והכלאה" – יצירת קבוצות אחידות ומובחנות (טיהור) לצד התמוססות גבולות וחיבור בין קבוצות (הכלאה). שני התהליכים, בידול מחד וחיבור מאידך, מתקיימים לפי דאגלס ולאטור לצד מציאות היברידית, שבה נוכחות זהויות שהן גם וגם. כלומר, על פי תפיסתם של דאגלס ולאטור הקהילות ובתי הספר המשלבים הם חלק מתהליך של שילוב (הכלאה), בין "דתיים" ו"חילונים", אשר התרחש לאור תהליך בידול ומובחנות זהותית (טיהור), ומתקיים בתוך מציאות זהותית היברידית, מגוונת, שבה נוכחים יחד דת וחול. לפי דאגלס ולאטור, המשכו של תהליך החיבור בין קבוצות הוא עיצוב הזהות החדשה, המורכבת מזהויות המקור.
לאחר כארבעה עשורים של פעילות ישנם הישגים המצביעים על הצלחת הבנייתו של הזרם המשלב בין דתיים וחילונים: לגיטימציה וחקיקה, גידול דמוגרפי והקמת מוסדות קהילה וחינוך רבים. אולם, עדיין ישנם אתגרים זהותיים אשר מלווים את הזרם המשלב ולא באים אל פתרונם, למשל הסכמה על רוחבו של המנעד הזהותי, האתגר לשמר את המגוון, הגדרת זהות ה"בוגר", והמשך עיצוב הזהות חדשה אשר צומחת מתוך שני זרמים מקוריים – דתיים וחילונים. במאמר זה אבקש לבחון מה מעכב את הבשלתן של סוגיות זהותיות אלו, ולהציע כיוון לפתרון אשר מעודד את המשך הבניית הזרם המשלב בימינו.
"קשת רחבה של זהויות יהודיות" – על התגבשותה של 'הגישה המרחיבה' בקהילות ובבתי הספר המשלבים
כדי להבין את אתגרי הבניית הזהות בזרם המשלב יש צורך להתייחס תחילה לגישה של זרם זה כלפי קבוצות המקור – הדתיים והחילונים, והשפעתה על התפתחות הערכים, התפיסות והפעילויות.
תהליך ההבניה של הזהות הישראלית-יהודית בזרם המשלב מתרחש הן במרחב הציבורי והן במרחב האישי; ההתחדשות וההבניה של הקהילות ובתי הספר המשלבים במרחב הציבורי כולל הגדרת שמות ומושגים חדשים ("קהילה משלבת", "דתיים – חילונים"). נדרשת חשיפה לאוכלוסייה מתאימה כדי לצרף אותה לפעילות, לקהילות ולבתי הספר, וכן מיסוד, על ידי חקיקה, המגדירה זרם חינוכי חדש במערכת החינוך הישראלית, אשר מייסדיו ביקשו "ליצור מסגרת חינוכית יהודית פלורליסטית, הומניסטית ודמוקרטית" (רייכנר, 2016, 23). פיתוח מכינות קדם-צבאיות משלבות ובתי מדרש עם מתודולוגיות ופדגוגיות חדשות ושלל מאמצי הפיתוח של זהות זו במרחב הציבורי כרוכים בהבניית תהליכים אשר כוללים הידברות רבה, פתיחות לחשיבה אחרת וחדשה ויצירת מסגרות המכילות ומאפשרות שוני. ההתפתחות של הזהות האישית המשלבת, הדתית-חילונית, כללה פעמים רבות גילויי אי-התאמה לזהויות הבינריות, דתי או חילוני, וצורך להמציא ולמצוא השתייכות חדשה. מקימי ומובילי המגמה המשלבת בקהילות ובבתי הספר מתארים כיצד חשו חוסר נוחות תחת הזהות הקודמת, שהביאה לכך שחיפשו ליזום ולהשתייך; "הרבה שנים התביישתי להביא חברים הביתה כי לא רציתי שהם יראו שדולקת אצלנו הטלוויזיה בליל שבת. הייתי מאוד פעיל בבני עקיבא וזה מה שחיבר אותי לדת, אבל חוויתי שם את הקונפליקט בצורה הכי משמעותית […] לא רציתי שגם הילד שלי יחווה תחושות כאלו" (שם). התגבשות הזהות האישית במרחב חדש, בין דתיות לחילוניות, הציבה בפני מובילי הקהילות ובתי הספר המשלבים אתגרים אישיים ופיתחו בהם את היכולת לערער ולהתלבט באופן חדש על רקע סוגית של דת, חילון ומסורתיות ולהתמודד עם רגשות אשם אל מול הזהות הקודמת (ידגר, 2005, 108).
כך, מתוך הזהויות הדתית והחילונית, שביניהן היה מתח וגבול ברור, התפתחה קבוצה שביקשה לפעול למען ייעוד של חיים משותפים לדתיים וחילונים. בשונה מהתפתחות של קבוצות וזהויות אשר מבנות עצמן על בסיס של שונות והתנגדות, הרי שהזרם המשלב לא נוצר מתוך פסילה של זהויות המקור, אלא מתוך רצון להכיל ולשלב. התנעת תהליך מכיל מסוג זה דרשה ברמה האישית והציבורית מה שאכנה להלן "גישה מרחיבה" – עיצוב זהות ופעילות אשר מסוגלות להכיל מגוון זהויות רחב, מתוך סובלנות לדעות שונות, רלטיביזם ופלורליזם לסוגיו השונים. שילת כותב כי גווני הביניים נוצרו בשלב ראשון "בצורה אינטואיטיבית, ללא מוסדות רשמיים, ללא כוח פוליטי, ללא בסיס רעיוני, וללא מוסדות חינוך התומכים בהם" (שילת, 2017, 26). היעדר המוסדיות וההקמה של הזרם המשלב ממקום התנדבותי תרמו אף הם ליצירת "גישה מרחיבה", הנמנעת מהגדרת גבולות ומתהליכים ממדרים. לפיכך, לעיתים נדרשה גם עמימות באשר למה שמותר או אסור ובאשר למי ששייך ומי שלא. נקיטת "גישה מרחיבה" אפשרה את ההקמה וההתגבשות של הקהילות ובתי הספר המשלבים.
שני אירועים משמעותיים (ושונים מאוד) עיצבו וקיבעו את האתוס של הגישה המרחיבה בקהילות ובתי הספר המשלבים; האירוע הראשון, ואולי המשמעותי יותר, הוא רצח רבין, ב-4 בנובמבר 1995. אירוע מכונן זה בחברה הישראלית נצרב בתודעה כשיאו של המתח בין דתיים וחילונים בחברה היהודית-ישראלית, והתהווה גם כאירוע שהוכיח את נחיצותן של מוסדות אשר ישלבו בין דתיים וחילונים, קהילות, בתי ספר ובתי מדרש (הרצח התרחש חודשיים לאחר הקמת בית ספר קשת בירושלים. וסמיכות אירועים זו העצימה את החיבור בין הבעיה – המתח בין דתיים לחילונים בחברה הישראלית-יהודית, לבין פתרונה – הקמת מוסדות משלבים). ואכן, החל משנת 1995 התפתחה מאוד המגמה המשלבת. בעוד שלפני רצח רבין היו קהילות ספרות וכמה בתי ספר משלבים, בשנים שלאחר מכן ועד היום הוקמו למעלה מ-35 קהילות משלבות, עשרות בתי ספר משלבים, בתי מדרש משלבים ומכינות קדם-צבאיות (שהביקוש אליהן עולה בכל שנה) לדתיים וחילונים. בכך הפך רצח רבין לחלק מהאתוס של הקהילות ובתי הספר המשלבים. אירוע זה מצוין במוסדות המשלבים לא רק כאירוע משמעותי בחברה הישראלית-יהודית אלא גם כאירוע מכונן בהתפתחות המגמה המשלבת, תוך הדגשת ערך הפלורליזם וקבלת האחר.
אירוע משמעותי שני בהתפתחות הגישה המשלבת מצוי במרחב המוסדי – חקיקת החוק לחינוך ממלכתי משלב. בשנת 2008, לאחר שנים של בקשות וניסיונות להניע מהלך של הסדרה לבתי ספר אלה במשרד החינוך ביוזמת ח"כ הרב מלכיאור, ח"כית אסתרינה טרטמן וד"ר אריה גייגר, אושר בכנסת חוק זה, אשר מסמיך את שר החינוך לכלול מוסד חינוכי כשייך לזרם ממלכתי משלב. על פי יוזמי הזרם החינוכי החדש, המציאות הישראלית הנוכחית, שבה תלמידים לומדים במערכות חינוך נפרדות – ממלכתית וממלכתית-דתית, מובילה להסתגרות של כל מגזר בתוך ד' אמותיו. הזרם הממלכתי המשלב, כך הוצהר, "ידגיש את העיסוק בזהות יהודית, וילמדו בו תלמידים המשתייכים לקשת רחבה של זהויות יהודיות: חילונים, דתיים, מסורתיים, קונסרבטיביים ורפורמים", לדברי שמשון שושני, מנכ"ל משרד החינוך, "ייחודו [של החוק] בכך שהוא מנסה לשלב תחת קורת גג אחת, באמצעות כלים פדגוגיים מתאימים, תלמידים מבתים בעלי אורח חיים פלורליסטי. שילוב הוא אינטרס לאומי ולא אינטרס דתי". הרב ח"כ מלכיאור, אשר יזם את החוק שעבר במליאת הכנסת בשנת 2008 טען בישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט אשר עסקה בחוק זה כי: "זוהי תרופה אמתית לקיטוב בחברה ועלינו לתמוך ולוודא כי החוק יתקיים והחינוך המשלב יהפוך להיות זרם החינוך המוביל בישראל. על פי הגדרות תיאורטיות שונות של מושג הפלורליזם, חינוך אשר חורט על דגלו שילוב בין שתי תתי תרבויות שונות הוא חינוך פלורליסטי במהותו". (שם). חקיקה חשובה ותקדימית זו הדגישה את הצורך בפלורליזם, בהכלה של מגוון דעות וזהויות "תחת קורת גג אחת". דבריו של מנכ"ל משרד החינוך באותה עת, כמו גם דבריו של הרב ח"כ מלכיאור, חוזרים ומדגישים את ערך הפלורליזם כהצדקה להקמת הזרם המשלב.
לאור גווני הזהות הרבים אשר הוצעו ב"שוק הזהויות" והתכנסותם תחת הזרם המשלב ניתן לומר כי תהליך ה"הכלאה" – יצירת מרחב חדש של מגוון זהויות – הוכתר בהצלחה רבה. הבחירה של מקימי הזרם המשלב בגישה מרחיבה, המאפשרת היברידיות זהותית ומקבלת את כלל גווני הזהות הישראלים-יהודיים, הייתה קרקע לצמיחתו של זרם זה. ואולי יש לומר אף יותר מכך. בשלב ההקמה הגישה המרחיבה לא הייתה בחירה, אלא הכרח, וזאת כדי להבנות ולגבש את הזרם המשלב. ללא גישה זו חלק גדול מאלה אשר הרגישו כי הם מחפשים שייכות אחרת, שאינה "דתית" או "חילונית", לא היו מצטרפים. לאורך שנות ההקמה, הגישה המרחיבה קיבלה הצדקה ולגיטימציה מאירועים מכוננים כמו רצח רבין והסדרת הזרם המשלב במערכת החינוך, אשר הפכו לאתוסים.
אתגרים של הגישה המרחיבה בעידן המודרני
הגישה המרחיבה היוותה תפיסה בעלת יתרונות רבים בתהליך ההקמה של הזרם המשלב. הייתה זו הזדמנות ליצור זהויות מתאימות עבור אלו אשר אינם מוצאים שייכות בזרמים אחרים. עם זאת, הגישה המרחיבה משפיעה על פוטנציאל ההתפתחות של הזהות המשלבת. שני מאפיינים אשר שייכים לעידן המודרני משפיעים על התפתחות זהותן של הקהילות ועל בתי הספר המשלבים: אובדן הרעיונות הגדולים ו"העצמי כפרויקט הזהות" של האינדיבידואל בעידן המודרני.
הגישה המרחיבה של הקהילות ובתי הספר המשלבים מבקשת להכיל מנעד זהויות רחב, המשתרע בין דתיים וחילונים בחברה הישראלית-יהודית. ואכן, חברי הקהילות ובתי הספר מגיעים מבתים דתיים או חילונים, חלקם מבקשים למצוא "מענה לזהות דתית מורכבת וחלקם למערכת זהות מעורבת. חלקם דתיים שמתקשים להשתייך למסגרות דתיות נוקשות וסגורות. חלקם חילונים שמחפשים יותר יהדות ויותר קהילתיות ומתקשים למצוא אותם בעולם החילוני" (רייכנר, 2016, 11). המניעים להצטרפות לזרם המשלב השתנו בעשורים האחרונים, "אם לפני שלושים שנה נבע השיתוף מרצון של שני מחנות ליצור ביניהם גשר ולקיים מפגש, היום מחוזות השיתוף מעידים אולי על זרם ישראלי חדש" (שם). לפיכך, אבקש לטעון כי למרות השינוי במניע של המצטרפים לזרם המשלב, אשר מעוניינים בפיתוח זרם ישראלי חדש, ההזמנה המקורית של הגישה המרחיבה, כמו גם השיח והמושגים שהיא מבקשת לקדם, נותרה במרחב השסע שבין דתיים וחילונים, והיא אינה ממוקדות בסוגיות של פיתוח הזהות החדשה. מחויבות זו להבחנה בין דתיים וחילונים באה לידי ביטוי בבחינות קבלה המבוססות על מידת דתיות-חילוניות, במיקום על "דתומטר" ובהמשגה זהותית רחבה מאוד אשר נעה על הרצף של דתיות וחילוניות (דתל"שים, דתל"פ, דתי-לייט וכדומה). כפי שראינו, מחויבות עמוקה זו לעיסוק בדת וחילון משוקעת בחיבור לרצח יצחק רבין, אשר נצרב כשיאו של המתח בין דתיים וחילונים והדגיש את הצורך לקבל ולהכיר את האחר, החילוני או הדתי. הסדרת הזרם החינוכי המשלב במשרד החינוך הדגיש את הייעוד של הזרם המשלב כמכיל קשת רחבה של זהויות יהודיות-דתיות (ולא כאחראי על יצירה והבנייה של זהות חדשה). כך, הגישה המרחיבה מתחזקת שיח העוסק במתח ובמנעד שבין דתיים וחילונים ובתהליכי "הכלאה" בין הזרמים השונים. זאת, בעוד שכוחות רבים אחרים בזרם המשלב מבקשים פתרונות בהמשגה ובדיוק של הזהות החדשה. העיסוק בגישה המרחיבה ובחיבור בין דתיים לחילונים מייצר שיח על שסע, אשר קיים בחברה הישראלית, אך לא בהכרח נוכח בעוצמה בקרב חברי הזרם המשלב. ובמילים אחרות, השיח על הדתיים והחילונים הוא לעיתים על חשבון שיח העוסק בהתפתחותה של זהות חדשה שמבקשת שם והגדרה.
באומן טוען כי אחד המאפיינים של העידן המודרני הוא המעבר מקפיטליזם כבד לקפיטליזם קל. בקפיטליזם הכבד, לפני התקופה המודרנית, הייתה אמונה כי קיימת הנהגה, מוסדות שלטון אשר מגדירים את ערכי החברה הנכונים והטוב הציבורי. מכאן שעל הפרט מוטל למצוא את המשאבים והדרכים להשגת מטרות שהוגדרו לו מלמעלה. באומן הוא מקביל זאת למסע בספינה שבה יש קברניט; "צוות הנבחרים שקיבלו את הזכות לעלות לתא הקברניט ינווטו את הספינה ליעדה" – ועל הנוסעים להקדיש את זמנם וחייהם לגילוי ולפיתוח אמצעים שיסייעו לה להתקדם. לעומת זאת, בקפיטליזם הקל, בעידן המודרני, מגלים הנוסעים כי תא הקברניט ריק; לא ברור היעד, לא ברור מהם הכללים שיאפשרו לנוסעים להגיע ליעדם (באומן, 2007, 51). גם שולץ מחזק טענה זו וכותב כי בעבר הפרטים לא ידעו כיצד להשיג את המטרות, אולם כיום הם לא יודעים מה הן המטרות (Schultz, 1997, 49). תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בספרו של ז'אן פרנסואה ליוטר המצב הפוסט מודרני. הוא טוען שהנרטיבים הגדולים אבדו, וכי התקופה המודרנית מאופיינת במשבר לגיטימציה של הסמכות והידע, ב"חוסר אמון כלפי סיפורי העל" (ליוטר, 1979, 7) ובמתן לגיטימציה "לסיפורים שונים" (שם, 14). היעדרם של המוסדות, הקברניטים והנרטיבים הגדולים מייצר תחושת חוסר ביטחון ומצוקה באשר לערכים וליעדים שראוי לקדם; "בהיעדר 'משרד עליון' שאלת היעדים חוזרת שוב לסדר היום ומועדת לשמש סיבה לסבל אין קץ ולהיסוסים לרוב" (באומן, 2007, 53).
המפגש בין היעדר הקברניטים ואובדן הרעיונות הגדולים ובין גישה מרחיבה, שאף היא נוטה להמעיט בהגדרת כיוון ונותנת לגיטימציה למגוון דעות רחב מאוד, בא לידי ביטוי במרחב ציבורי שבו יש עודף רעיונות והמשגות והיעדר דגל מרכזי שסביבו ניתן לאחד זהות וליצור זרם חברתי-קהילתי. כפי שטוען גם באומן, המשמעות של הימנעות מהגדרת זהויות ורעיונות ברורים היא תחושת חוסר ביטחון תמידי של השותפים למרחב זה באשר ליעדים המשותפים. התוצאה היא "עיסוק כפייתי בערכים" ו"דיון אינסופי על ערכים", הנובע מכך שאין מה שחייבים או צריכים לעשות (שם).
קרלו שטרנגר מדגיש כי האחריות לעיצוב זהות בימינו מוטלת על הפרט – זאת בשונה מבעבר, אז החברה והקהילה הגדירו לפרט את זהותו. באומן טוען טענה דומה; הוא מתאר כיצד האינדיבידואליזם החליש את הקהילה והחברה כארגונים המבנים זהות והביא לתהליך אשר "מושתת על המרת זהות אנושית מ'נתונה' ל'משימה'. מה שנחשב בעבר תפקידה של התבונה האנושית, שנתפסה כסגולה קיבוצית ונחלתו של המין האנושי, עבר קיטוע (אינדיבידואליזציה), ונשאר בידי היוזמה וכוח העמידה האינדיבידואליים" (באומן, 2007, 25). על האינדיבידואל המתפתח בימינו הוטל לעצב את זהותו. הוא לוקח על עצמו אחריות בעוד שהמוסדות החברתיים נתונים בתחושה שהם יכולים "להפקיר" את תהליך גיבוש הזהות (שנהב, מבוא, עמ' יג, בתוך: באומן, 2007). מכיוון שכל פרט מעצב את זהותו שלו נוצרת שונות גדולה בין הפרטים, אשר מביאה לתהליכי ניכור ובדידות; "בעולם של אינדיבידואלים יש רק אינדיבידואלים אחרים לקחת מהם דוגמא כיצד לנהל את עניינך, תוך שאתה נושא במלוא האחריות להשלכות של מתן אמונך בדוגמא זו דווקא ולא אחרת" (שם, 25). החופש האינדיבידואלי לבחור כל זהות משטח את המשמעות של הבחירה, ומביא לידי מצב מעיק ואדישות לגבי "הבחירה הנכונה". נוצרת התגבשות רופפת של זהויות, שאינן אותנטיות אלא נבחרות באופן מושכל (טיילור, 2011; דה טוקוויל, 2008, מבוא, כג). דוגמה לכך ניתן לראות אצל אלן בלום, בספרה דלדולה של הרוח באמריקה. הרלטיביזם אינו מאפשר לגיטימציה להתווכח על ערכים, מכיוון שהוא עצמו נתפס כעמדה מוסרית: "אין לערער על ערכיהם של אחרים. זהו עניינם שלהם, בחירות החיים שלהם, ויש לכבד זאת" (טיילור, 2001, 10).
על רקע זה, גישה מרחיבה מעצימה את התחושה שלבחירה אין משמעות – כי הכול טוב, לגיטימי ואפשרי. כך גדל הפרדוקס שבו כלוא ממילא האינדיבידואל, אשר מחד מעוניין לעצב את זהותו ומאידך אין משמעות לבחירתו בעיצוב זהות כזו או אחרת. אין בחירה נכונה או לא נכונה. או אז, "היכולת של נשים וגברים שעברו אינדיבידואליזציה לעמוד על שלהם, להגיע לביטוי עצמי מלא לוקה בחסר" (באומן, 2007, 29). מתוך כך מובן כי הקונטקסט המודרני מקשה על הפרט להגדיר זהות אותנטית עבור עצמו. הגישה המרחיבה שבה נוקט הזרם משלב מציג, כאמור, "בופה" של זהויות דתיות לבחירה, ובכך מוסיף קושי לאתגר האותנטיות הזהותית של הפרט בימינו. המחיר הוא קושי לגבש זהות משלבת אותנטית וברורה במסגרת הזרם המשלב.
ניכר כי הגישה המרחיבה, יחד עם אתגרי האינדיבידואליזציה שהוצגו לעיל, מקשים על יצירת מרחב זהותי מגוון. אף על פי שהזרם המשלב הצליח ליצור מרחב כזה, עדיין ישנן סוגיות ושאלות משמעותיות אשר מקשות על המשך התפתחותו (בעיקר סוגיות הקשורות לגבולות הזהות, ערכים, פעילויות וטקסים משותפים). להלן אבקש להציע כיצד ניתן לנוע לעבר פתרונן של שאלות וסוגיות אלו, ולהתאים באופן מדויק יותר את פעילות הזרם המשלב ל"בופה הדתיות" ושוק הזהויות הרחב המתקיים בחברה הישראלית.
מתחת לפנס אחר
הזרם המשלב התפתח מתוך גישה מרחיבה, אשר מבקשת לאפשר חיבור וחיים משותפים לדתיים וחילונים. כיום, הזרם המשלב הצליח להבנות מרחב זהותי מגוון ורחב, והוא עוסק בניסיון להגדיר את זהותו וזהות בוגריו. במצב זה, הגישה המרחיבה, יחד עם מגמות מודרניות של אינדיבידואליזם, כאמור, מקשה על המשך ההתפתחות של הזרם המשלב בזירה הישראלית. דבר זה בא לידי ביטוי בסוגיות משמעותיות שזה זמן רב אינן מבשילות לכדי פתרון, למשל: ריבוי שמות לזהות של המשתייכים לקהילות ולבתי הספר המשלבים, עיסוק בסוגיות של חיבור בין דתיים וחילונים בעוד שרבים מחברי הקהילה ובתי הספר אינם מגדירים את עצמם דתיים או חילונים, קושי בהגדרת דמות הבוגר של הזרם המשלב, מקומם של זרמים נוספים (רפורמים, למשל) בתוך הזרם המשלב, ועוד.
כדי להתמודד עם סוגיות אלה ולעבור משלב ההקמה לשלב ההתפתחות הבא של הזרם המשלב בימינו נדרשים שני מאמצים. מאמץ אחד הוא מעבר מגישה מרחיבה לגישה מצמצמת (מהכלאה לטיהור, בלשונם של לאטור ודאגלס), אשר תידרש לשאלות: מה הן הזהויות אשר שותפות לזרם המשלב – דתיים? חילונים? מסורתיים? רפורמים?, כיצד ייקרא הזרם המתגבש – משלב? אחר?, מהם הערכים המשותפים, הפרקטיקות המשותפות והטקסים המשותפים לזהות זו –יום העצמאות? קידוש בערב שבת? מאמץ שני יוקדש להתבוננות בזרם המשלב ובסוגיות שבהן הוא עסוק – לא רק כמרחב לחיבור בין דתיים וחילונים, אלא גם כמרחב להתפתחות זהות יהודית-ישראלית חדשה, המותאם למצב הזהותי של השותפים לקהילות ולבתי הספר המשלבים ולצורכיהם.
שני המאמצים, המעבר לגישה מצמצמת וההתייחסות להתפתחות הזהות החדשה, יאפשרו לענות על השאלות והסוגיות שבהן עוסק הזרם המשלב כיום, תוך התבוננות מתחת לפנס אחר, תחת מפת מושגים חדשה, המשוחררת ממפת המושגים אשר נבנתה כדי לפתור את השסע בין דתיים וחילונים. מה יהיה שמה של הזהות החדשה המתגבשת? מי יכול לבוא בשעריה ומי לא? מה הם ערכיה, פעילויותיה וטקסיה המשותפים? התשובות לשאלות אלה יכולות וצריכות להיות המשך היצירה וההתפתחות של הזרם המשלב.