רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בידי יגאל עמיר טלטל את העם היהודי. איש לא שיער בנפשו כי רק בחלוף כחמישים שנה מהכרזת המדינה יקום יהודי וירצח את ראש ממשלת ישראל. אמנם המתחים והשסעים בימים שקדמו לרצח הגיעו לרמות שהחברה הישראלית לא ידעה קודם, ואף ההסתה הקשה כנגד ראש הממשלה הייתה בשיאה, אולם הרצח היה מעבר לכל דמיון. ואכן, בליל הרצח ובתקופה שלאחריו נכנסה החברה הישראלית למערבולת רגשות עזה וקשה. רבים ראו ברצח את סופם של החיים המשותפים במדינת ישראל, ביטוי לכך שהשסע שאיים לפלג את החברה כבר נעשה לתהום בלתי ניתנת עוד לגישור.
תשובת המשקל לתחושות אלו היו יוזמות חברתיות שביקשו לרפא את השסע, לאחות את הקרעים ולקום מעפר. היוזמות, שהיו ברובן יוזמות חברתיות, מהן ברמה הקהילתית והמקומית ומהן ברמה הארצית, שמו לנגד עיניהן את תיקון השסעים באמצעות יצירת מרקם חיים חדש של חיים משותפים. סיפורן של משפחות רבות בקהילות המעורבות ובחינוך המשלב – מאלו שהיו הגרעין המייסד של קהילה או של מסגרת חינוכית שכזו וכן משפחות שבאו והצטרפו בהמשך הדרך – שזור באותו אירוע קשה מנשוא שפקד אותנו, בו רצח יגאל עמיר את ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. רבים מהשותפים לדרך מזכירים את אותו לילה ואת אותם ימים קשים שבאו בעקבותיו, כאחד מן הגורמים המרכזיים שהביאו אותם לקום ולעשות מעשה. לקום ולפעול. להתנער ולקום מעפר, ולהביא לאיחוי השסעים באמצעות יצירת מרקם חיים חדש שבו אנשים בעלי דעות ואמונות שונות לומדים לחיות ביחד.
על-אף כל אותן פעולות חשובות של נשים ואנשים, קהילות ועמותות, נדמה כי עדיין נותרה השבטיות והמגזריות נחלתה של החברה הישראלית. הקריאה לשבור את החומות, להוריד את המחיצות ולהיפגש פנים אל פנים הלכה וצמחה לאורך כמעט שלושים השנים שעברו מאז אותו לילה נורא, ואולם היא עודנה רחוקה מלהיות נחלת הכלל. אל מול אותו תהליך של התקרבות, של ניסיון לאחות את השסעים, עינינו הרואות כי ישנם גורמים המשפיעים דווקא לכיוון ההפוך: ההסתגרות, ההקצנה, צמיחתן של עמדות קנאיות שאינן נכונות לשום שיג ושיח, ההתנשאות, הבוז, רחשי השנאה, הניכור והרצון להתרחק – כל אלו מאיימים שכל אותן יוזמות חשובות ויקרות של יצירת מרקמי חיים משותפים כמו יתבטלו בשישים.
לכן דווקא בעת הזו, עלינו להעלות על נס את חזון החיים המשותפים. להזכיר לעצמנו את משמעותם של החיים המשותפים. לפעול כתף אל כתף בכדי להצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של החיים המשותפים במדינת ישראל, ולהפוך אותם מאיים בודדים של שפיות לנחלת הכלל. הצעד הראשון שיהיה עלינו לעשות לשם כך הוא – להתנער מן השבטיות.
לראות את השותפות מבעד לערפל השבטיות:
לפני תשעים שנה, בשנת תרצ"ג, פרסם הרב אברהם יצחק הכהן קוק את מאמרו הנודע "מסע המחנות". במאמר זה מתח ביקורת קשה על "שמות הבעל" שבהם הגדירו וחילקו את הקבוצות היהודיות באותם הימים בארץ: "חרדים" מזה ו"חופשיים" מזה. הרב קוק ראה בהגדרות האלו יצירת חיץ וחומה בין חלקי העם, ופגיעה בתחושת הלכידות ובתחושת השייכות של היחידים, השונים באורחות חייהם ובהשקפותיהם, אל הלאום הרחב והמשותף לכל. וכך כתב:
"כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות האלוקית הקדושה המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו, והננו ממששים כעוורים באפילה."
(מאמרי הראי"ה, מסע המחנות, "היסוד" גליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג)
דבריו אלו, שנכתבו כאמור לפני תשעים שנה, נשמעים רלוונטיים לימינו יותר מתמיד. החברה שלנו כיום מפולגת ומשוסעת, ונחלקת למחנות שונים. סיבות רבות ישנן להעמקת השסעים בה, אך אין ספק כי "שמות הבעל" תורמים אף הם את תרומתם ליצירת מחנאות בקרבנו. ואכן, רבים הם אלו החשים בעת הזו, כפי שתיאר זאת הרב קוק, שהננו ממששים כעיוורים באפלה. בשל המחלוקות הרבות, הדיבור הבלתי-סובלני, הכוחניות והרצון לשרטט מי לנו ומי לצרנו, שלא לומר הקריאות להיפרדות: 'אנחנו כאן והם שם', 'ישראל ויהודה' וכיוצא בזה, כבר איננו מסוגלים לראות את אחדות החברה בכללותה. התחושה היא כי המכנה המשותף העמוק הולך ומאבד את משמעותו לנוכח ההתכנסות פנימה – איש על דגלו ואישה אל המחנה שאליו היא משתייכת. גם הרשתות החברתיות תורמות את תרומתן. רשתות אלו, הפועלות במרחב האינטרנטי שאחת מן הבשורות שהוא נושא הינה בשורת הכפר הגלובלי, המאפשר יצירת זיקות, קשרים ושייכות הרבה מעבר למרחב הפיזי הנתון שבו פועל האדם, פועלות בדיוק בכיוון ההפוך: הן מכוונות לכך שהאדם ישמע שוב ושוב את אותם הקולות ואותם הרעיונות שהוא מחזיק בהם מלכתחילה. הן אינן פורצות את גבולות המרחב והזמן, ואינן מייצרות מפגש מפרה בין זהויות ועמדות שונות. תחת זאת, בכדי להשאיר אותנו מחוברים אל המסך הן מעודדות אותנו לשמוע את הרעיונות שאנו מחזיקים בהם ממילא, ולהיפגש עם נשים ואנשים שאומרים את אותם המסרים שבהם אנו מאמינים, ולעיתים אף בעוצמה ובלהט רב יותר. כך, אותו מרחב שאפשר היה לדמיין שישבור את המחיצות ויתגבר על מכשולים קיימים במרחב הפיזי של ריחוק גיאוגרפי בין קבוצות ומגזרים, דווקא פועל להכניס אותנו פנימה אל מרחבים אטומים ותיבות תהודה שבהם אנו שומעים רק את קולו של המחנה שאליו אנו משתייכים. כך הולכת ומעמיקה התחושה הכיתתית של אין עוד מבלעדינו. אנחנו בני האור, וכל היתר – בני החושך.
הרב קוק מבקש להציע פתרון להתדרדרות חברתית זו: להסיר את שמות הבעלים מעלינו. אם נסיר אותם, הרי שאז נשוב ונחזיק בעמדה משותפת של עם אחד. אולם, כיצד מסירים את שמות הבעל? האם אפשר להסיר אותם מעלינו? הלא בסופו של יום באמת ישנן הגדרות שונות לזהויות היהודיות השונות, ואי אפשר להתעלם מכך. יתרה מזו, לא נרצה לצאת למלחמת חורמה כנגד רצונות טבעיים של נשים ואנשים, כמו הרצון האנושי להתקרב לדומים לנו, או הרצון להגדיר את עצמנו. אם כן, מה ניתן לעשות עם הקריאה הנרגשת הזו של הרב קוק? בעיני התשובה לדבר היא לא הסרת שמות הבעלים, כי אם יצירת מסגרות חיים המעדנות אותם, המעגלות את הפינות החדות שלהם, המאפשרות לנו להיות בכמה וכמה מעגלי שייכות ולא להזדהות רק עם קבוצת שייכות אחת. אם נצליח לרכך את המחיצות והגדרות שבין הזהויות, הרי שנאפשר לכל אחד ואחת תחושת הזדהות גם עם קבוצות אחרות, ובעיקר נצליח לשמר את התחושה שאכן מעל לכל ההגדרות הזהותיות השבטיות ישנה זהות רחבה יותר, חובקת זהויות ומגזרים, שכולנו יכולים לחוש ביחס אליה תחושת שייכות וכולם יכולים לחוש בה בנוח.
לשם כך, צו השעה הוא יצירת מסגרות חיים משותפים. מסגרות חיים שבהן באופן תדיר האדם יימצא עם בנות ובני זהויות שונות משלו, אשר יאפשרו לו להרחיב את הגדרת הזהות האישית שלו אל מעבר להגדרת הזהות הקבוצתית הראשונה שאליה הוא משייך את עצמו. מסגרות חיים משותפות שבהן ההגדרות הראשוניות האלו לא יהיו קווי המתאר הבלעדיים של הזהות שלנו. אנו חייבים לפתח בקרבנו את האפשרות לחיות בכמה ערוצים מקבילים. לגור ביישובים מעורבים, לשלוח את ילדינו לבתי ספר משלבים, לשלוח לתנועות נוער מעורבות, להקים עוד ועוד מסגרות חיים למבוגרים ולצעירים שבהם יש מפגש חי, ויש מרחב בטוח לקשת של זהויות להתקיים זו לצד זו וללמוד האחת מרעותה. זהו צו השעה.
המפגש עם האחר – הגנה מפני עצמנו:
די היה בדברים אלו בכדי ללמוד מדבריו של הרב קוק עד כמה אנחנו צריכים לפעול בניגוד לכוח הטבעי שמושך אותנו להתכנס פנימה, להסתגר ולהגדיר את עצמנו על בסיס החברה המצומצמת שלנו ותו לא. אך הרב קוק בדבריו לא הסתפק בביקורת זו על התהליכים החברתיים שעברו על החברה בימיו, ושלמעשה עוברים ביתר שאת על החברה שלנו כיום. לטענה שנשמעה עד כה הוא הקדיש אך מילים ספורות, והותיר אותה לסוף מאמרו. את עיקר דבריו הוא כיוון דווקא לעניין אחר. בשורות ארוכות במאמרו מסביר הרב קוק את הצורך של היחיד ושל הקבוצות להפנים שלעולם דרכיהם אינן שלמות, וכי עליהם לערוך תשובה וחשבון נפש תדיר בכדי להשתלם ולתקן את דרכיהם. וכך כתב:
"ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. "החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החופשים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה, הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו"החפשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתיימר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?" (שם)
התשובה, ואין זה המקום להאריך, נמצאת כיסוד מרכזי בהגותו של הרב קוק. כפי שנרמז כבר בקטע זה, הרב קוק אינו רואה בתשובה רעיון מצומצם של חזרה בתשובה במובנה הדתי. התשובה בעיניו היא הדרך של האדם להשתלם ולתקן את דרכיו תדיר. התשובה היא היסוד החשוב ביותר בתודעה האנושית משום שהיא מכוונת את האדם להתבונן באופן ביקורתי על חייו. ביסוד התשובה קיימת התפיסה כי האדם אינו מלאך, ו-"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז, כ). תפיסה זו אינה באה לרפות את ידיו של האדם ולהשאיר את תיקון האדם והעולם בידי שמיים, אלא היא קוראת לאדם לפעול ולתקן את דרכיו, ומתוך כך לתקן את העולם. דברים אלו מצויים בהגות היהודית בהקשרים שונים, ומפורסמים ביותר דבריו של הרמב"ם בהלכות תשובה בהקשר זה:
"לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה."
(רמב"ם הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד)
הרב קוק מתבונן על החברה המחולקת לשבטים וטוען שבמבנה הנוכחי – כל צד סבור שהתשובה אינה רלוונטית לו. החרדים סבורים שדרך התורה דרכם, וממילא התשובה שייכת לחופשיים בלבד, שעזבו את התורה ושכחו את אלוהים. ואילו החופשיים סבורים שהתשובה היא עניין דתי גרידא. ונימצא קירחים מכאן ומכאן. כל מגזר וקבוצה בטוחים שהאמת כולה בידיהם, כל שבט ושבט סבור שדרכיו שלמות ומתוקנות. וכך אנו הולכים ויוצרים חברה שאינה מתבוננת כלל על חסרונותיה, חברה שאינה בוחנת במה עליה לתקן את דרכיה, ויחידים שהולכים ומתבצרים בד' אמות של זהות סגורה ואטומה, ובכך מאבדים את העיקרון האנושי החשוב ביותר: התיקון וההשתלמות.
פעמים רבות נשמעת הטענה לפיה החיים המשותפים, ההיפתחות של מגזר מסוים אל מגזרים נוספים, המפגש בין הזהויות השונות מסכן את הזהות הפרטיקולרית. מה שמלמד אותנו הרב קוק בדברים המשמעותיים האלו הוא שההסתגרות גם היא מהווה סכנה. לא רק סכנה ללכידות ולאחדות החברה, אלא אף סכנה לאותה זהות פרטיקולרית. בהיותה זהות נפרדת ומובחנת, שמאמינה שאצלה נמצא האור כולו והחושך ממנה והלאה, הרי שהיא הולכת ונעשית אטומה יותר ויותר, וכך היא מובילה לפגיעה עצמית או לפגיעה בקבוצות אחרות. עינינו הרואות כיצד קבוצות שהולכות ומסתגרות רעיונית, הולכות ומגדלות גידולי פרא שיש בהם הרס ופגיעה עצמית. לשיטתו של הרב קוק, המרפא להתדרדרות מסוכנת זו היא החיים בשותפות. החיים בשותפות יזכירו לנו שלא כל האמת אצלנו, יעמידו אותנו בצניעות ובענווה לנוכח המציאות ולא יתנו לנו לפעול באופן הרסני או קיצוני. ומעל הכול, החיים בשותפות יזכירו לנו שכיוון שהאמת אינה כולה בידינו על כולנו מוטלת החובה לעשות תשובה: לבחון את דרכנו לנוכח דרכים אחרות, ללמוד היכן עלינו להודות בשגגתנו והיכן עלינו להתוודות על זדונותינו.
דברים דומים כתב הרב קוק גם בהקשר אחר. במאמרו הנודע "אורות התחייה" מנתח הרב קוק את הכוחות המניעים ופועלים בחברה היהודית בת זמנו, שבמידה רבה הם אותם הכוחות שניתן לתאר אותם גם בחברה היהודית בת זמננו. בין הכוחות האלו, טוען הרב קוק, ישנו מתח מובנה. אך מתח מובנה זה, במקום שיהיה מפרה ומועיל נעשה למתח לא בריא של כיתתיות והסתגרות, שתוצאותיו קשות.
"שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו, המלחמה ביניהם ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו – שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כל אחד את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו – נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה.
הקודש, האומה, האנושיות – אלה הם שלושת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם… שלושת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל: השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליו, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטיית אומה, החפצה לחדש את חייה הלאומיים… השלישית היא הליברלית… היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות האלה גם יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר…
עד שאת התוכן החיובי אשר בצד השלילי של כל כוח וכוח, על פי המידה הנכונה, גם כן יכיר לטוב, וידע שלטובתו של הכוח המיוחד, שהוא יותר נוטה אליו, צריך הוא להיות מושפע באיזו מידה גם מהצד השולל, שהכוח האחר שולל את הכוח הזה החביב שלו הוא, מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מידתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה."
(אורות, אורות התחייה, יח)
הרב קוק רואה את החברה כמורכבת מכוחות שונים, המשתקפים גם בחייהן של שלוש קבוצת-על בחברה: זו הנושאת על דגלה את המסורת וחיי התורה, זו הנושאת על דגלה את הלאומיות וזו הנושאת על דגלה את הליברליות והאוניברסליות. הרב קוק סבור שהכיתתית וההסתגרות של המחנות השונים זה מפני זה פוגעות בחברה משום שהיא זקוקה לשילוב הכוחות השונים הללו. אך הוא אינו מסתפק בטענה זו בלבד, וממשיך וטוען שהכיתתיות פוגעת גם בכל אחת ואחת מן הקבוצות האלו בפני עצמה. זאת משום שהכוחות השונים מאזנים אלו את אלו, ולמעשה שומרים על כל אחד מן הכוחות שלא להתדרדר אל דמותו ההרסנית, אל צורתו השלילית. רק החיים בשותפות, שבהם אנו שומעים את הביקורת שעולה כנגד גישתנו מפיה של הגישה האחרת, מאפשרים לנו שלא להתדרדר במדרון החלקלק אל עברי פי פחת.
בחלוף תשעים שנה מאז פרסם הרב קוק את דבריו, עלינו להודות בצער שהוא צדק. החברה שלנו כיום מלוכדת פחות ופחות. שמות הבעל יוצרים הפרדה הולכת ומעמיקה, עד כי יש השוקלים ברצינות את רעיון ההיפרדות לממלכת ישראל ויהודה, כבימים עברו. וחמור מכך, אנו רואים כיצד השבטיות פוגעת גם בשבטים המתכנסים בתוך עצמם, בהיותם נעדרי יכולת ביקורת עצמית, תיקון והשתלמות. עינינו הרואות כיצד יכול כל אחד מן הרעיונות ללבוש את צורתו הקיצונית וההרסנית: הדת יכולה להיעשות מסם חיים לסם מוות ולהפוך לכת מסוגרת וקנאית; הלאום עשוי להפוך מרעיון טבעי ואנושי לרעיון אלים ופאשיסטי, והליברליות האוניברסלית עלולה להוביל לאיבוד הקיום היהודי. שלוש התופעות האלו הן תופעות שאינן תמרור אזהרה המהבהב במרחק, אלא הן כבר תוצאות הרסניות שקיימות בחברה היהודית בת זמננו. ואליבא דרב קוק, היכולת שלנו לשמור על עצמנו מפני עצמנו תלויה ועומדת בבחירתנו לחיות חיים בשותפות. לשאול רשות זה מזה. לבחון ולהיטיב את דרכנו העמדה הביקורתית שמשמיעה העמדה שכנגדנו.
רעיון זה, של ביקורת עצמית והשתפרות נוכח דרך חיים אחרת, כשם שהוא נכון כלפי המגזרים והשבטים המרכיבים את העם, כך גם הוא נכון בעבור כל פרט ופרט בתוך הקהילה שבה הוא חי. ההשתייכות לקהילה פעמים רבות מתורגמת לכדי חשיבה שבטית ועדרית. היחיד המזדהה עם המגזר שאליו הוא משתייך אינו עושה מאמץ לבחון את דרכיו של המגזר. הוא אינו מתבונן בעין ביקורתית על הרעיונות הנשמעים במגזר שלו, ולא מעמיד לביקורת את המעשים הנעשים בשם אותו מגזר. השייכות אל המגזר כמו מסמאת את עיניו מלהביט בעין פקוחה וביקורתית על דרכיה של החברה שאליה הוא משתייך. לעומת זאת, חיים שיש בהם חיכוך בין קבוצות זהות שונות לצד ההפנמה שלדרכים השונות יש נקודות אמת, וחינוך בדבר נחיצות התשובה המתמדת – כל אלו בכוחם להוציא את האדם מן החשיבה העדרית ולאפשר לו להיות בתנועה מתמדת, בביקורת עצמית מתמדת, ובחשיבה שנובעת מתוך תשובה פנימית יסודית – היודעת כי האמת אינה נמצאת בכיסו של אדם.
אם חפצים חיים אנו בארץ הזו, אם אנו מבקשים לרפא את עצמנו מן השסעים הכואבים החותכים בבשרה החי של החברה שלנו, אם אנו יודעים כי עלינו לשמור על עצמנו מפני עצמנו, וכי התשובה המתמדת היא המפתח הן לבנייתו של אדם שלם יותר וטוב יותר והן לבניית חברה מתוקנת ובריאה יותר – עלינו להיענות לצו השעה: עלינו לייצר עוד ועוד מסגרות חיים משותפים. עלינו ללמוד לחיות ביחד.
מעיסוק בפצעי העבר להצמחת ניצני העתיד:
בחלוף כמעט שלושים שנה מרצח ראש ממשלת ישראל, חייב יום הזיכרון לרצח יצחק רבין להפוך מיום שעיקרו עיסוק בפצעי העבר ליום שממנו צומחים ניצני העתיד. רק בכך הוא ימלא את תפקידו החשוב בלוח השנה העברי. רק בכך הוא יוכל להיקבע לדורות. ימי הזיכרון בתולדות עמנו תמיד קיבלו קומה נוספת על זו ההיסטורית. וודאי שההיסטוריה עמדה ברקע. זכרה עלה מדי שנה בשנה, ולא היה כל ניסיון לטשטש את המאורעות ההיסטוריים העומדים ביסודם, וכמובן שאסור שייעשה טשטוש שכזה גם בהתייחס ליום הזיכרון לרצח יצחק רבין. ואולם, זו איננה תכליתם היחידה של ימי הזיכרון. ימי התענית, וכך ראוי שגם יהיה יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, נועדו לעורר אותנו להביט על המציאות הקשה שלנו בזמן הזה, ולבחון מה אנו יכולים לעשות אחרת בכדי שאותם מאורעות היסטוריים לא יחזרו על עצמם. העיסוק בעבר אינו אלא כלי ודרך שבאמצעותו נוכל להיטיב את ההווה והעתיד שלנו, כמו שלימדנו הרמב"ם בהלכות תעניות:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב…"
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה א)
ואם כך, הרי שעלינו לעצב את יום הזיכרון לרצח יצחק רבין כיום הנושא על נס את עיקרון החיים המשותפים, חיי מחלוקת ודיאלוג, חיי דמוקרטיה במיטבה. יום הזיכרון לרצח יצחק רבין לצד היותו יום זיכרון, המבקש להנכיח את העבר בהווה, חייב להיעשות גם ליום של תקווה עתידית. יום הקורא לנו מדי שנה בשנה לשוב אל דרך החיים המשותפים. יום המעורר אותנו לבחון האם עשינו די בכדי להתגבר על שמות הבעל המפצלים אותנו, ולבנות חברה משותפת. יום שבו כולם יכולים לשבת סביב לשולחן ולדבר יחד, על הכאבים שלהם, על הפצעים והטראומות שהם נושאים עמהם – בהתייחס למאורע אשר התרחש אי אז בליל מוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ה, ובהתייחס למאורעות נוספים. ובלבד שהדיבור לא יוותר במכאוב, וודאי שלא יעסוק באשמה ובאשמים, אלא יעורר את לבנו לפעול, את ראשנו לתכנן, את רגלינו לרוץ, ואת ידינו לפעול למען חברה טובה יותר.
כך יוכל יום הזיכרון לרצח יצחק רבין להיעשות ליום אשר עיני כל החברה נשואות אליו. יום אשר העשייה בו תהווה תיקון להסתה, לאלימות, לשסעים שליוו את הימים שקדמו לרצח והימים שבאו לאחריו. יום אשר יהיה בכוחו למלא את אוויר ריאותינו להמשיך ולעמול בכדי להתגבר על שמות הבעל ויתר הבעיות המביאות להסתגרות ולהיפרדות שבין חלקי העם, וייעשה ליום בעל משמעות חברתית שאין שני לו.
