תשעה באב מצטרף לסדרת אירועים בהם ברור מאוד לשומרי המצוות מה עליהם לעשות, מתי, איך והיכן. מנגד, חוק 'איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב' מאותגר בכל קיץ מחדש ומעורר את השאלה העקרונית – האם חורבן בית המקדש במאה הראשונה לספירה רלוונטי עדיין במאה העשרים ואחת? שאלה שנוגעת אגב, גם למי ששומרים תרי"ג מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן.
אנחנו הרי כל כך רחוקים מהמציאות של עבודת הקרבנות, ובינינו, למי באמת חסרים הטקסים המקדשיים הקדומים שהיהדות השכילה למלא בתחליפים חדשים שהולכים אתנו כברת דרך ארוכה מאוד, למעשה ארוכה יותר מימיהם של שני בתי המקדש גם יחד.
הספר 'בכייה לדורות' של אליסף תל-אור מביא הצעה עשירה ומנומקת היטב לתכנים שניתן לצקת ליום האבל, הצעה המהלכת בין עדות ישראל השונות, האוספת את דמעות הדורות כולם והקשובה לקולות הנמנים על קבוצות מגוונות בעם היהודי בגבולות ארץ ישראל ומחוצה לה.
אלא שרעיונות נשגבים, נפלאים ככל שיהיו, שאינם אחוזים בפרקטיקות טקסיות עלולים ללכת לאיבוד. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מעשה יציאת מצרים. סיפור שחרורם של בני ישראל מעבדות הנושא על גבו את בשורת החירות, את חשיבות ההשתייכות לעם ולמשפחה ואת העברת המסורת מדור לדור, נוכח בחיינו שוב ושוב בערב ליל הסדר.
ההסבה לשולחן מידי שנה עם חברים ובני משפחה וקריאת ההגדה הנלווית אליה (באופנים כאלה ואחרים), הזוכות לפופולאריות רחבה, מבטיחות כי רעיונות אלה יישארו אתנו וישמשו כנכסי צאן ברזל של התודעה היהודית.
לליל הסדר ניתן כמובן להוסיף שורה ארוכה של דוגמאות, כך טקסי הזיכרון הלאומיים, הדלקת נרות חנוכה או אפילו מעמד ההשבעה בסיומה של הטירונות.
האתוס והטקס הולכים יד ביד. האחד גואל את חברו מהפיכתו לשורה של פעולות שאין להן משמעות מרוממת (דוגמת העברת טסט לרכב) בעוד השני מבטיח כי הרוח לא תפליג למחוזות נידחים אלא תגולם במנהג בעל כללים ברורים הנוכח בחיי הפרט והציבור.
הקומה הנוספת אם כך, שיש לבנות מעל התוכן המופלא של 'בכייה לדורות' היא קומת הטקס. החברה היהודית החיה בישראל השכילה לייצר טקסים עבור אירועים אחרים החשובים בעיניה, וכך גם ביחס לתשעה באב – ראו המסורת ההולכת ומתרחבת של מעגלי 'הלילה לא לומדים תורה' המתרחשת במרכזי הערים ובקרב הקהילות השונות.
כעת יש לחשוב אילו טקסים עשויים להשאיר את הבכייה אתנו לדורות. האם תהיינה אלה קינות מיוחדות המנוסחות במיטב מטבעות הלשון העבריות בנות זמננו? ארוחות משותפות של שבירת הצום? הוספה של ביטויי אבילות מודרניים להלכות תשעה באב הוותיקות? המרחב גדול וכמו תמיד – ליצירתיות אין גבול. השאלה רק מי ירימו את הכפפה.
