בעבר הלא-רחוק הייתה הלימה כמעט מוחלטת בין בחירתו של אדם לחלל שבת (באופן קבוע ומודע) לבין הבחירה שלו להתנתק מן המסורת כליל, ואף במידה רבה מעדת ישראל. התופעה המסורתית הייתה מן התופעות החדשות שערערו על קשר זה. ישנם מסורתיים רבים שמחללים שבת. אך בה בעת שומרים ומקפידים על אכילת מאכלות אסורים. האם עדיין יכולה ההלכה להשתמש באותם הגדרות הלכתיות בהתייחס אליהם?
מאמר זה מתחקה אחר אחד הפוסקים החשובים שעסקו בסוגיה זו, הרב משאש, ומציע בעקבות המחקר את המסורתיים בישראל לאמץ את שיטתו של משאש הלכה למעשה.
המחלל שבת – כמומר לכל התורה
על פי רוב כאשר עוסקים בעיקרי-הדת, מתארים עיקרי אמונה. כך למשל המשנה בפרק חלק במסכת סנהדרין, מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ובתוכם מי שכופר באמונה שהתורה מן השמיים היא, או בתחיית המתים וכדומה. לאורך ההיסטוריה היהודית, ובעיקר בשלהי ימי הביניים, העיסוק בעיקרי האמנה הפך להיות מרכזי ביותר, ורבים ניסו להעמיד את עיקרי הדת על אי אלו עיקרי אומנה (בין אם אלו שלושה עיקרי אמונה ובין אם אלו שלוש-עשרה).
ואולם, בסוגיה ממסכת חולין, אנו שומעים על עיקר-דת אחר לחלוטין, שאינו קשור לענייני הרוח, לעולם האמונה, אלא דווקא לעולם המעשה:
"מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבת בפרהסיא, (שדינו כמומר לכל התורה כולה)".
(בבלי, מסכת חולין, דף ה', ע"א)
קביעה זו בקריאה ראשונה נראית מפתיעה, שכן מדוע שמצווה אחת או איסור אחד יקבל מעמד שונה מיתר מערכת המצוות והאיסורים של התורה. אולי בשל כך, ואולי גם מהעיסוק בימי הביניים התרכז כאמור בעיקרי האמונה, רש"י בפירושו של סוגיה זו, מחבר באופן מידי בין המעשה לבין עיקר האמונה שניצב מאחוריו:
"הא תנא חמירא ליה (זה התנא החמיר ב)שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית".
אך בקריאה שנייה, נראה כי ההפתעה היא דווקא שהמסורת היהודית, על אף היותה מערכת שנשענת בעיקר על המעשה, ורוחות האמונה בה הם רחבים וחופשיים יותר (ולא כאן המקום להראות שאין כמעט עיקר אחד מבין עיקרי האמונה של הרמב"ם שעומד במבחן המציאות של ההגות היהודית. כלומר, אם נבחן את כל אחד מעיקרי האמונה אל מול העמדות השונות שכבו הוגי דעות לאורך הדורות. לדוגמא הרלב"ג סבר שהעולם קדמון, ולא הייתה בריאת העולם. או עמדות שונות בקבלה אינם מקבלות את הרעיון לפיו האל הוא יחיד ומיוחד כלשונו של הרמב"ם, אלא יש בו ריבוי וכן על זו הדרך) לא ביססה את עיקרי הדת שלה על בסיס אמירות מסוג זה, הנוגעות לעולם המעשה, אלא עסקה בעיקרי אמונה הנוגעים אל הרוח. ועל כן, נותרת השאלה על קנה מדוע נבחרה דווקא השבת (מלבד עבודת הכוכבים) להוות "עיקר-דת, אך אין פלא שהמסורת היהודית תבחר דווקא במעשים כאלו ואחרים להוות את עיקרי דתה, ולא רק (אם בכלל) עיקרי אמונה.
על כל פנים, קביעה זו של התלמוד, הנוגעת במקורה לענייני הקורבנות, נפסקה הלכה למעשה ככל נרחב, כפי שנאמר בשולחן ערוך:
"מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעובד כוכבים".
(שולחן ערוך, יורה דעה סימן ב', ס"ה)
משמעותה המעשית של קביעה זו באה לידי ביטוי בנושאים שונים, אך אחד המרכזיים שבהם הוא הנושא שאנו בחרנו לעסוק בו, האכילה בבתיהם וממעשי ידיהם של אלו שאינם מוגדרים כ"שומרי תורה ומצוות".
בסימן קי"ט בשולחן ערוך ישנו עיסוק נרחב בשאלת הנאמנות של אנשים שאינם שומרים על איסור כזה או אחר לעצמם, האם אחרים יכולים לסמוך עליהם בנוגע לאותה נקודה וכדומה. אך בעוד שמרבית הסעיפים עוסקים בנושאים נקודתיים- הרי שבנושא אחד הכלל הופך מנקודתי לכללי:
"מי שהוא מפורסם בא' מעבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל נאמן בשאר איסורי' ובשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר לומר מותר הוא".
(שולחן ערוך יורה דעה, סימן קיט, ז)
השולחן ערוך קובע שאדם שידוע שעובר על איסור כזה או אחר מהתורה, עדיין נאמן ביתר האיסורים, ואחרים יכולים לסמוך עליו- אפילו בנוגע לאותו איסור.
כלל זה חל על כל איסורי התורה, מלבד עבודת הכוכבים, וחילול השבת. בנוגע לשני איסורים אלו, הרי שאדם שעובר על אחת מהן שוב אינו נאמן בכל האיסורים של התורה. ובמובן הזה אדם שמחלל שבת אינו נאמן לומר שהוא שומר כשרות וכדומה, והוא מוחזק כמי שאינו שומר כשרות.
משמעותה של קביעה זו במציאות החיים שלנו היא רחבה מאוד. שכן משמעותה היא שאדם ששומר שבת, כלומר דתי, אינו יכול לאכול בביתו של אדם המחלל שבת, אפילו יעיד זה האחרון על האוכל שבביתו שהוא כשר. במילים אחרות, בעוד שפשוט (ובהמשך הלימוד עוד נבחן האם באמת הדבר כה פשוט) שאדם דתי לא יאכל אוכל מבושל בביתו של אדם חילוני, הרי שעל פי הכלל הזה אפילו בביתו של אדם שומר כשרות, כמרבית המסורתיים בחברה הישראלית (כפי שיוצג להלן) – האדם הדתי ימנע מלאכול, ולכאורה בצדק, שכן כך מורה ההלכה.
שמירת שבת וכשרות – קשר בל ינתק
החילון והתהליכים הכלכליים שעברו על יהודי העולם בעת החדשה, ובעיקר לאחר המהפכה התעשייתית עוררו שאלות מעשיות בנוגע לחיבור שבין שמירת השבת לבין הנאמנות על הכשרות.
אחת השאלות שמשקפת זאת הינה שאלה שנשאלה בשני קצוות תבל: האחת בסיביר, בשאלה שנשאל הרב מלכיאל צבי טננבוים, והשנייה באלגי'ר, בשאלה שנשאלה לפני הרב יוסף משאש. בשני מקומות אלו, ולפני שני תלמידים חכמים אלו, נשאלה אותה השאלה: האם ניתן לסמוך על הבשר שמוכרים קצבים שמחללים שבת? והאם מותר לקנות מהם את הבשר ולסמוך עליהם שהוא אינו טרף?
הרב טננבוים כבר בראשית תשובתו כותב באופן חד משמעי את פסיקת ההלכה בנושא זה ואומר:
"נשאלתי מעיר אירקוטסק ע"י טעלעגראמא אי מותר לקנות בשר כשר מקצבים שמוכרים בפרהסיא בשר בשבת כמה פעמים. והנה השבתי ע"י ט"ג בקוצר שאסור לקנות מהם".
(שו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן ט)
השאלה והתשובה שנשלחו אל הרב טננבוים נעשו על ידי טלגרמה, ועל כן הדברים נכתבו בקצרה. אך הרב טננבוים בתשובתו מפרט את עמדתו ומסביר מדוע פסק כך:
"ופה אבאר דברי. הנה פשוט בש"ס פרק קמא דחולין ובפוסקים שמומר לחלל שבת בפרהסיא הוא חשוד על נבילות וטריפות גם כן".
הרב טננבוים מנמק את דבריו על בסיס המקורות שבהן פתחנו: דברי התלמוד במסכת חולין, ולאחריו פסיקת ההלכה על פי השולחן ערוך. ואכן, לכאורה נראה שאין דרך אחרת לצעוד בה, ואין אפשרות להתיר את הקשר שבין שמירת השבת והנאמנות בדבר הכשרות.
בהמשך התשובה מתפלפל הרב טננבוים באריכות בדבר השאלה האם חילול שבת של גזרות דרבנן בלבד, כמו מקח וממכר אף הן בעלות מעמד כמו חילול שבת מדאורייתא – שבעקבותיהם מאבד האדם את נאמנותו בכל איסורי התורה, או שאין הן בעלות אותו מעמד.
אך לאחר פלפול זה, מסיק הרב טננבוים, מבלי לבדוק ומבלי להכיר את האנשים עליהם מדובר, שכן השאלה שנשאל הרב טננבוים התעוררה בקילה יהודית בסיביר, אך הרב טננבוים עצמו חי בפולין, שאין כל ספק שאדם שעובר על אסורי דרבנן הקשורים בשבת, עובר גם על איסורי תורה:
"והנה כל זה כתבתי באם אינו עושה יותר רק שעוסק במקח וממכר. אבל באמת בלי ספק שעושה כמה מלאכות שנושא המפתחות לפתוח חנותו וקוצב הבשר בקרדום לעשות חלקים שוים דהוי כמחתך. וגם מביא הבשר מבית המטבחים לחנות ועוד מלאכות הרבה השייכים לזה. וידוע שאיש שעושה זאת נעשה לו השבת כהפקר ובלי ספק מעשן בשבת ג"כ. ואין שייך כלל לומר שחשוד רק אדרבנן".
לכאורה דבריו אלו הם קשים מאוד, כיוון שהם דנים לכף חובה ולא לכף זכות את אותם האנשים, אך אפשר שרוח התקופה ששררה באירופה בשלהי המאה התשע-עשרה, רוח של חילון והתבוללות היא שהובילה את הרב טננבוים לכתוב בצורה כה נחרצת. ואכן בסוף דבריו הוא מתייחס לשינוי הגדול שהתחולל בעולם בעת החדשה, ואשר בגינו הקשר בין שמירת השבת ליתר האיסורים רק הפך להיות קשר הדוק יותר מזה שהיה בימי התלמוד:
"נראה שכל פרטי הדינין הללו היו בזמן הש"ס שהיה מורא שמים על כל אדם. ואף מי שהיה חשוד על דבר לא היה מקום לחשדו על איסורים אחרים חמורים מזה אבל עתה ידוע כי אנשים כאלה שפרקו מעליהם עול שמים בפרהסיא כבר נעשה הכל לפניהם כהיתר וחשוד על כל התורה… ובזמנינו אנו רואים זה בחוש אשר אלה שעוסקים בפרהסיא במסחר וקנין בשבת- חשודים על כל דבר איסור…".
שמירת שבת וכשרות – קשר בל ינתק?
בניגוד לעמדה זו, הרב יוסף משאש צעד בדרך אחרת לחלוטין בהתמודדות עם שאלה דומה, אך אפילו חריפה יותר, כפי שמתאר אותה הרב משאש בפתח תשובתו:
"פה עיר ואם בישראל תלמסאן יגן עליה אלוהים, כל הקצבים מחללי שבתות בפרהסיא באיסורים דאורייתא, ומיום בואי לשרת בקודש באדר התרפ"ד ליצירה, התחלתי בפה רך לדבר אל ראשי העיר להיות לי לעזר לתקן את המעוות, ולית דמשגח. ושוב חזרתי בפרך בכמה מריבות ושאונות, ולא עלה בידי כלום, מרפיון ידי הראשים בדת, שיראים לומר טול קיסם וכו', פן יאמרו להם טולו קורות כקורות הבד. ובכן הייתי מחזר על פתחי הקצבים בלילה, ומטיף להם דברי מוסר במתק שפתים, ובהפצרות רבות עם נשיקת ראש, ואחר עמל רב שאי אפשר לתארו, עלה בידי לנטותם הדרך דרך הטובה להביא חנויותיהם על מסגר בשבתות ובמועדים, בתנאי ועל מנת שלא יפתח שום אחד מהם את אוצרו בשבת, מפחדם, שאם יפתח האחד, ימשוך אליו כל הקונים מהערלים מיודעיהם […]
ובכן חזרתי עוד על הקונסיסטואר (ועד הקהילה), והפצרתי בהם כמה הפצרות לקום ולהתעודד בדבר גדול כזה, לעכב על ידם מלשחוט להם בהכשר, ואחר כמה כרכורי דברים, היתה תשובתם, שאם יעכבו עליהם הם יעשו את שלהם, לשחוט לעצמם נבלות, ומפני שהדור פרוץ פרץ רחב יותר מדאי, הרבה מהקהל יאכלו נבלות כאשר לא תמצא ידם ממי לקחת בשר כשר, או יביאו שוחט דלא מעלי ממקום אחר, ובין כך ובין כך עזר הבשר הקבוע לעניי העיר ירד לשחת […] ולא מצאו מענה, רק התחילו לדחות אותי מיום ליום ומחודש לחודש ומזמן לזמן, עד עצם היום הזה ומחר בכלל, ולא עשו ידיהם תושייה ואני בפה מלא אמרתי פעמים הרבה בפני כולם ובפני קצתם, כי אנוכי וביתי נקיים והקולר תלוי על צוואר מי שיש בידו יכולת …ועם כל זה סבלתי הכל לקיים מה שאמר הנביא, ואתה כי הזהרת וכו', ואתה את נפשך הצלת:
והנה עתה באתי להגיד כי ישר מה שעלה במצודתי, בעזר אלוהי ישועתי, בצד היתר אכילת בשר שאוכלים מיד האנשים האלה, כי שמעתי דיבת רבים מגור מסביב המתקדשים והמטהרים וחכמים בעיניהם, לא ידעו ולא יבינו, רק בשוט לשון מטילים מום בקדשים (מלעיזים על המוני בית ישראל הקדושים שקונים מאותם קצבים) לומר, שכל בני העיר ספו לגרמייהו ולכל הסמוכין על שולחנם (מאכילים לעצמם ולמי שבא להתארח אצלם), רק בשר אסור, ולא כן אנוכי עמדי, ולבבי לא כן יחשוב, דלא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי (לא טוב לומר עליהם כך), רק ההיתר ברור מכמה טעמי שפיר (מכמה סיבות טובת), כאשר עיני הקורא תחזינה משרים:
(הרב יוסף משאש, שו"ת מים חיים, עניין הקצבים מחללי שבתות ויו"ט בפרהסיא, קמ"ג)
בניגוד לתיאור המקרה שעמד לפני הרב טננבוים, הרב משאש מתאר מציאות שבה אין ספק בדבר חילול שבת מדאורייתא. וזאת הוא אומר לא בשם השמועה או מתוך הנחה שכך המציאות ,אלא מתוך היכרות אישית עם התופעה- אותה הוא ראה במו עיניו, ועמה הוא ניסה להתמודד באופן ישיר, מתוך שיחה עם אותם קצבים מחללי שבת.
אך דווקא מתוך אותה היכרות, ומתוך הניסיון לשכנע אותם שלא לחלל את השבת, מבין הרב משאש את גודל הביעה שניצבת בפניו. שכן הקבצים אינם מוכנים לחזור בהם "מדרכם הרעה", וממילא לציבור אין אפשרות אחרת, אלא לקנות את הבשר שלהם, ולסמוך על דבריהם שהוא אינו טרף. מכאן, שפסיקה חד משמעית לאור המקורות הקובעים כי מחלל שבת אינו נאמן גם על כשרות הבשר, לא היה מועיל להפסקת הקנייה מאותם קצבים שכן אין ברירה אחרת, אלא רק היה מוציא לעז על בית ישראל כאילו הם אוכלים טרפות, כפי שאמרו אנשים שונים, שהרב משאש אינו מזכיר אותם בשמותיהם.
זה כנראה הדבר שהוביל את הרב משאש לנסות ולחפש את הדרך שבה ניתן יהיה להתיר את הקשר שבין חילול השבת והנמנות על הכשרות.
בשלב הראשון, מנסה הרב משאש להראות מדוע אין בעבודתם של הקצבים בשבת בכדי עבירה מדאורייתא שמתחייבים עליה מיתת בית דין. וזאת בניגוד גמור לדרכו של הרב טננבוים שהניח מבלי לבדוק כלל שמי שעובר על איסורי דרבנן בשבת מן הסתם גם עובר על איסורי דאורייתא:
"הנה ידוע מה שאמר מרן מלכא (השולחן ערוך) ז"ל ביורה דעה סימן קיט סעיף ז, שהמחלל שבת בפרהסיא אינו נאמן בשאר איסורין. והוא מוסכם לכל הפוסקים. וכתב התשב"ץ (רבי שמשון בן צדוק, פוסק הלכה ומחבר ספר התשב"ץ הקטן) דלא שייך מחלל שבת בפרהסיא אלא בעבודת קרקע דווקא (על פי עמדתו של התשב"ץ חומרת הדין חלה רק על אדם המחלל שבת בפומבי בכל הקשור לעבודת קרקע). רצה לומר בדבר שחייב עליו מיתת בית דין, אבל בדבר שאין חייב עליו מיתת בית דין, אף שאיסורו מן התורה, אין לו דין מחלל שבת בפרהסיא, להיות מומר לכל התורה כולה. והדעת נוטה להקל כדעת התשב"ץ הנ"ל.
ומה גם בזמן הזה שהדור פרוץ ואי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם. ואם באנו להחמיר ולחשוב מחלל שבת בפרהסיא אפילו באיסור דאורייתא שאין בו מיתת בית דין – אם כן נמצא כמה וכמה מומרים בדור היתום הזה (כלומר, ככל שנחמיר בהלכה כך רק נעלה את מספר המומרים מישראל), ולא שבקת חיי.
…ואם כן נחזי אנן בכל המלאכות דעבדי הני קצבי בשבת, אם חייבים עליהם מיתת בית דין, או לאו …והנה המלאכות שעושים הקצבים – שוחטים ומפשיטים העור על ידי פועלים גויים וכו' – אין באף אחת מאלו המלאכות איסור תורה שיש עמו מיתת בית דין".
בהמשך דבריו מוסיף הרב משאש נקודה נוספת שמחלישה מעט את הכלל לפיו לא ניתן לסמוך על הכשרות של אדם המחלל שבת, וטוען שכיוון שהקצבים אינם עושים את הדברים לבד, אלא בחבורות חבורות, הרי שהכלל אינו תקף עליהם כיוון שהם מזהירים אלו את אלו לבל יחטיאו את הרבים:
"…שנוכל לחלק ולומר שלא אמרו חז"ל שהמחלל שבת בפרהסיא, אינו נאמן בשאר איסורים, אלא אם הוא לבדו מוכר בחנות, אבל אם היו שנים או שלושה ויותר, כולם מוכרים בחנות אחת, כנדון אלו הקצבים אף שכולם מחללי שבת בפרהסיא, נוכל לומר דנאמנים, דמירתתי (שהם מפחדים) זה מזה. ואף דלענין עדות, אפילו אלף עדים פסולים, כאין ותוהו נחשבו, מכל מקום הכא שאני, שכל אחד ירא וחרד להרע חזקת החנות, ולמיפסק חיותיה וחיות חבירו (פרנסתו ופרנסת חברו), ולהיות כולם חרפה בפי כל הקהל. ולכן כל אחד נזהר ומזהיר את חבירו, שלא לעשות הדבר הרע הזה".
עד כאן הרב משאש עדיין הולך בדרך המקובלת, והוא מנסה למצמם את היקף הכלל ההלכתי שקושר בין השבת והכשרות (או איסורים אחרים). אך הוא אינו מתנגד לעצם הרשר שבין השניים. אך מכאן, ממשיך הרב משאש ומתיר את הקשר כמעט לגמרי (על סמך המציאות שנחשפה לעיניו באלגיר):
וחוץ מזה יש עוד צדדים אחרים במה להאמינם. והם:
ראשונה, כי הן בעוון חילול שבת בפרהסיא נעשה פה בכמה מערי אלג'יר כהיתר לכמה וכמה אנשים, ואין יכולת ביד שום אדם למחות, מרוב החופשיות שנתנה המלכות ביד כל אחד, לעשות הישר בעיניו בענייני הדת. ורק דבר אחד נשאר לפליטה שניתן למחות בו, והוא קצב שיצאה מתחת ידו טריפה, שמרעישים עליו העולם בחרפות וגידופים, ושופכים עליו בוז וקלון, ויורדים עמו לחייו, שמסלקים אותו ממלאכתו ואפילו אם הקהל צריכים לו, מחזירין אותו ומעמידין עליו שומר ישראל כשר, דזה קלון גדול שאין למעלה הימנו, לאחשוביה כגוי לעיני כל הקהל. ואחר שנים שלושה חודשים כשרוצים להשיבו על כנו, אחר כמה וכמה הפצרות מכל קרוביו ואוהביו, ואחר כמה ערבים שלא ישוב עוד לכסלה (יחזור לסורו). ולוקחים ממנו קנס פי אשר תשיג ידו, ומשביעין אותו בספר תורה לפני ראשי העיר וחכמיה בכמה איומים וכמה התראות, ואז מחזירין אותו למלאכתו כבראשונה. ועם כל זה אינו יוצא ידי חובתו עם הבריות, כי בכל ריב שיהיה לו עם רעהו ישבע חרפה כי מכר טריפה בישראל. כי דבר זה נחשב בעיני כל הקהל לעוון ופשע שאין למעלה הימנו. והעושה זאת חרפתו לא תמחה. ואם כן נוכל לומר שאף המחלל שבת בפרהסיא, נאמן בדבר זה, כי מפחד לעשות המעשה הרע הזה. להפסיק פרנסתו ולהיות לחרפה בפי כל.
ועוד שנית. כי פה העירה, עיננו הרואות באלו הקצבים, כי פעמים הרבה הביאו מבית המטבחיים לחנות בשר שנבדק והוכשר, ובהיותם בחנות בינם לבין עצמם, מצאו מחטים ומסמרים תחובים באברים הפנימיים, והקצבים מאליהם הביאו אותם לפנינו לבודקם, ופעמים הכשרנו ופעמים הטרפנו. וכן פעם אחת קרה מקרה שמרוב בהמות גסות ודקות שנשחטו, יצאה שגגה מתחת יד הבודק שהכשיר כבש אחד, וחתמו בחותם כשר, והייתה בו סירכא (שריטה) גדולה וחזקה במקום המטריף, ולא הרגיש בה מרוב בהלה. ואחר שהובאו הכבשים לחנות בהיות הקצב לבדו, מצא את הסירכא (שריטה), והודיענו והטרפנו, והוא הוא שהרעיש על הבודק יותר מאיתנו. ועוד אירע שמכרו בשגגה כבד של טריפה בחזקת היתר ותכף נודע להם, והלכו במרוצה לבית הקונה והודיעוהו והחליפוהו. ועוד עובדות הרבה כאלה.
מכל זה מוכח שדבר זה חמור בעיניהם מאד, ונזהרים בו יותר מכל המצוות. וכן הם אומרים בפה מלא, כי רשאים הם לחבול בעצמם בדברים שבינם לבין המקום, אבל לחבול באחרים להאכילם דבר אסור, מעולם לא עלה ולא יעלה על דעתם חלילה.
שתי הנקודות הראשונות של הרב משאש מתייחסות למציאות שהייתה קיימת באותם הימים באלג'ריה: מציאות שונה לחלוטין מזו שמתאר ביעני רוחו הרב טננבוים בתשובתו, או מזו שכנראה עמדה ביסוד הקביעה שהמחלל שבת אינו נאמן על כל איסורי התורה. הרב משאש מתאר מצב שבו מצד אחד רבים מבני אלג'ריה כבר אינם שומרים שבת כדת וכדין, אך יחד עם זאת מקפידים מאוד שלא לאכול טרפות או נבלות. כלומר, בניגוד לכלל התיאורטי שמחבר בין שמירת השבת ושמירת הכשרות, מציאות החיים באלג'ריה באותם ימים הראתה על ניתוק בין השתיים: חילול שבת מחד, ושמירת כשרות אדוקה מאידך. תיאור זה מקבל חיזוק אפילו גדול יותר בשתי טענות נוספות שמשמיע הרב משאש ביחס למכירת הבשר של הקצבים מחללי השבת (הנקודה השלישית שלא מוזכרת כאן, היא הנקודה שהוזכרה לעיל שנגעה בכך שהקצבים אינם פועלים לבד, אלא בחבורות חבורות):
"ועל ארבעה אשיבנו. כי פה כל הקצבים הם מוכרים גם לערלים ולישמעאלים. ורוב הבהמות הנשחטים נמצאים כשרים, זולת שתים או שלוש נמצאים טריפה בשבוע, אשר לא יספיקו אפילו לחלק מאלף מהערלים ומהישמעאלים הקונים. ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שימכרו מהם לישראל, דודאי לא יאכילו איסור לישראל והיתר לערלים. רק ההיתר מצטרף עם ההיתר והאיסור מצטרף לאיסור.
ונתתם חמישית. כי פה יש שנאה מסותרת בין הקצבים. ותמיד הם משגיחים זה על זה. וכל מגמתם לתפוש אחד את חבירו, להפסיק פרנסתו, ולפגוע בחזקת כשרותו, למשוך אליו כל הקונים. ולכן כל אחד ואחד נזהר ביותר פן ילכד במצודה הרעה וישמחו לו חביריו".
לאור הדברים הללו, מגיע הרב משאש למסקנה הפוכה מזו של הרב טננבוים, ואף הפוכה מזו של הכלל התלמודי שנפסק להלכה בשולחן ערוך, וקובע שבמקרה שלפניו ניתן להפריד ולחלק בין חילול השבת לבין שמירת הכשרות, ובניגוד לאמירה שהמחלל שבת מומר לכל התורה כולה, קובע הרב משאש שעל אף שהקצבים מחללי שבת המה, מותר לקנות את הבשר שלהם, ואין לחשוש שמהם הוא טרף:
הרי לך ידידי קורא חביב כמה צדדים ברורים, להאמין אלו הקצבים על הבשר היוצא מתחת ידם, ואפילו צד אחד יספיק להתיר, וכל שכן כולם ביחד. ואם כן בפה מלא נאמר שכל הקונה מהם בשר, סמוך לבו לא יירא, רק שיאכל וישמח בנפש טהורה. ועם כל זה ידי לא רפתה מהם, רק מעת לעת אני מעורר את הקהל לעמד עמי בדבר מצוה כזה, אולי נצליח להטותם הדרך, לעשות הישר בעיני אלוקים ואדם.
יש שיבחרו לאתר את ההבדל שבין פסיקת ההלכה של הרב טננבוים לפסיקת ההלכה של הרב משאש בהבדלי האופי שבין השניים, אחרים יראו בהבדל שבין השניים כהוכחה לפסיקת להכה המכילה, המקבלת והנעימה של בני עדות המזרח, אל מול הפסיקה הנוקשה של בני אשכנז.
אך ניתן גם להצביע על נקודה אחרת, כפי שנרמז לאורך הדרך, הקשורה למציאות עצמה שבפניה עמדו פוסקי ההלכה במקרים השונים.
ההלכה הקדומה, לפיה המחלל שבת אינו נאמן על כל יתר האיסורים, לא הייתה אמירה תיאורטית בלבד או "עיקרי אמונה", אלא שיקוף של המציאות: על פי רוב מי שחילל שבת, ממילא גם פרק עול תורה ומצוות וחי כמומר לכל התורה כולה. כפי שהסביר ר' אריה ליב ברוידא מלבוב:
"דהא דאמרינן דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה הוא רק מטעם דחילול שבת בפרהסיא היה מלפנים אות ומופת על קבלת אמונה אחרת שבזה שהוא מחלל שבת ושובת ביום אחר בשבת אשר זה זהו יסוד חוקי דת אחרת הוא ראשית אמונתו והחזקתו בדת אחרת…ומשום המרת דת נגעו בה".
(שו"ת מצפה אריה – ר' אריה ליב ברוידא מלבוב, או"ח סי' לז)
פסיקת ההלכה של הרב טננבוים יוצאת מנקודת הנחה זו, ואף מתעצמת לנוכח החילון והתבוללות, ועל כן אפילו מבלי לדרוש ולתור בחכמה אחר מעשיהם של אותם אנשים, הוא יוצא מנקודת הנחה שאין כאן אלא מתבוללים שלא ניתן לסמוך עליהם.
לעומת זאת, הרב משאש עמד אל מול מציאות חדשה, מציאות מורכבת שאין בה את החד-צדדיות של שמירת התורה או פריקת עול תורה ומצוות, אלא זהות מורכבת שיש בה רבדים שונים ביחס למצוות שונות: מחד, פריקת עול ביחס לשמירת השבת כהלכתה, ומאידך הקפדה חמורה על אכילת בשר כשר וכדומה.
אם כן, הכלל ההלכתי כמו גם פסיקת ההלכה היא אינה תיאורטית במקרה זה, אלא היא משקפת את המציאות. ועלינו לשאול את עצמנו מה היא המציאות שעומדת לפנינו בכדי להכריע בשאלה האם אדם שמחלל שבת יכול בכל זאת להיות נאמן בכל הקשור לכשרות, אם לאו.
הצעה למעשה:
מקובל לחלק את החברה היהודית בישראל לשלושה חלקים מרכזיים: חילוניים, דתיים ומסורתיים. המסורתיים מהווים אחוז גבוה מאוד מכלל האוכלוסייה היהודית (עד כחמישים אחוזים).
על פי המחקרים שנעשו בשנים האחרונות (וכן על פי מציאות החיים כפי שחוויתי אותה אני על בשרי), אצל מרבית המסורתיים ישנה הפרדה ברורה בין ההקפדה על דיני הכשרות (ובתוכם אפילו חומרות) לבין ההקפדה על שמירת השבת על פרטי הדינים שבה. כך למשל התופעה של אדם הנוסע ברכבו בשבת, אך נזהר שלא לאכול טרף או בשר שבושל עם חלב- היא תופעה נפוצה ומוכרת מאוד בישראל.
ואכן, בספרו של יעקב ידגר העוסק בחברה המסורתית בישראל ומנתח את מרכיבי זהותה, עולה תמונה דומה. מצד אחד, לגבי השבת הוא כותב:
"רוב גדול מקרב המסורתיים מציינים כי חשוב להם לערוך קידוש וסעודה מיוחדת בשבת ולהדליק נרות שבת… באשר לאיסורי השבת… הרי רוב המשיבים שזוהו כ"מסורתיים ששומרים במדה רבה" מדווחים כי הם נמנעים מעבודה (במיוחד בפרהסיא), מהדלקת אש ומקניות בשבת. חלק קטן יותר מהם (כארבעים אחוזים) נמנעים גם מבילוי הכרוך בתשלום ומנסיעה בשבת, וכשליש נמנעים מהדלקת חשמל. גישה דומה אל השבת נפוצה גם בקרב מי שזוהו כ"מסורתיים ששומרים במקצת": למעלה ממחציתם מציינים את השבת ומקיימים את טקסי קבלת השבת, אך רק מיעוטם שומר את איסורי השבת… למעלה ממחצית ה"מסורתיים אשר שומרים במידה רבה" צופים בטלוויזיה בשבת; חלק קטן מהם (פחות משליש) משתתף בפעילות פנאי בפרהסיא (כגון רחצה בים ובבריכה, טיולים ובילוי במסעדות). חלק גדול יותר מקרב ה"מסורתיים השומרים במקצת" (בין שלושים לארבעים אחוזים) משתתפים בפעילויות כאלו, וחלקם דומה לאחוז המשתתפים בהן מקרב החילונים".
("המסורתיים בישראל- מודרניות ללא חילון", יעקב ידגר, עמ' 367-368)
ומצד שני, לגבי שמירת הכשרות הוא כותב:
"רוב מוחלט וגדול, למעלה מתשעים אחוזים מבין "המסורתיים השומרים במידה רבה", וכשלושה רבעים מבין אלו ש"שומרים במקצת", ענו שהם מקפידים על אכילת מזון כשר. שלושה רבעים מ"השומרים במידה רבה" וכמחצית מה"שומרים במקצת" מפרידים בין כלי חלב לכלי בשר".
("המסורתיים בישראל- מודרניות ללא חילון", יעקב ידגר, עמ' 368)
התמונה המשתקפת מדבריו של ידגר היא שבעוד כשלושים ושלושה אחוזים בלבד מאלו המגדירים את עצמם "מסורתיים השומרים במידה רבה" מקפידים שלא להשתמש בחשמל בשבת ולמעלה מחמישים אחוזים מהם צופים בטלוויזיה בשבת, הרי שכשבעים וחמישה אחוזים מהם מקפידים לאכול כשר כולל הפרדה בין כלי חלב ובשר בבתיהם.
כמו כן, בעוד שמקרב "המסורתיים ששומרים במקצת" רק מיעוט קטן מקפיד על איסורי השבת, הרי שלמעלה מחמישים אחוזים מפרידים בין כלי בשר וחלב, שלא לומר מקפידים על אכילת מזון כשר.
כלומר, המציאות המשתקפת מתיאור החברה המסורתית בישראל היא דומה מאוד לזו שהרב משאש עמד למולה. וממילא, שוב לא ניתן לומר שאדם שמחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה, ואין הוא נאמן גם בנושאים הקשורים לכשרות, שכן בפועל אנו רואים שהמציאות אינה כזו.
ואם כן בפה מלא נאמר, כלשונו של הרב משאש, שאין כל מניעה מאדם דתי להתארח אצל אדם מסורתי אשר ששומר כשרות אף אם מחלל הוא שבת, ויסמוך לבו ולא יירא, רק שיאכלו וישמחו יחד בנפש טהורה.
